המיתולוגיה של ארץ כנען

פרשת "בהר סיני"

"כי תבואו אל הארץ […] ושבתה הארץ שבּת לה'. שש שנים תזרע שדך […] ובשנה השביעית שבּת שבתון יהיה לארץ שבּת לה'…" ("ויקרא", כ"ה, 4-2)

מצוות שנת השמיטה היא הנושא הפותח את פרשת "בהר סיני", בעוד המושא הפותח הוא הארץ, ארץ כנען. שש שנים יעבוד העברי את אדמתו בארץ המובטחת, ובשביעית – שומה עליו להשבית את הקרקע. נדגיש: לא הוא מצוּוה לשבות, כי אם האדמה, הארץ, עליה חלה ה"שבּת", שנאמר: "שבּת שבּתון יהיה לארץ שבּת לה'". במשך שישה ימים ברא אלוהים את העולם ובשביעי חדל ממלאכתו. מאוחר הרבה יותר, מאז קבלת לוחות הברית, צוּוָה העברי לשבות מכל מלאכה ביום השביעי של השבוע. עתה, שש שנים "עבדה" הארץ, נתנה יבולה ופריה, ובשנה השביעית עליה לשבות (באמצעות הימנעות אנושית). מערכות מקבילות של בריאה, יצירה וחדילתה הזמנית – בריאת העולם כולו בקוטב האחד, וכוח הבריאה של ארץ כנען בקוטב השני. זאת ועוד: ברית סמויה שוררת בין הארץ המובטחת לבין אלוהים: כי שבּת לארץ כנען היא "שבּּת לה'". ושוב: "והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ…" ("ויקרא", כ"ה, 23)

הארץ, כנען, אדמת כנען, זכתה אפוא למעמד מיתי יחיד ומיוחד. כנען היא ארצו של הקב"ה (אמנם הביטוי "כי לי הארץ", הנאמר עוד קודם לכן ב"שמות" י"ט, 5, חל על העולם כולו, אך תחילתו של פסוק זה – "והייתם לי סגולה מכל העמים [כי לי כל הארץ]" – מאשרת את המעמד המיוחד של ארץ הבחירה לעם הבחירה). עתה, דין הבריאה והמנוחה האלוהיות את העולם חל גם על הארץ המובטחת בפרפראזה של שנה כנגד יום. שמעשה פריון האדמה הוא בריאה מתמדת מתוכה והוא המשך הבריאה האלוהית, ולפיכך – בתוקף אותה פרפראזה – הארץ חדלה לברוא ומתקדשת ב"שבּת" שלה בשנת השמיטה. מנוחת האדמה כמוה כמנוחת הבורא.

הארץ, האדמה, כנען – עולה אפוא מפרשת "בהר סיני" כישות מיתית, ככוח תת-אלוהי. בהתאם, גם הביטוי "ונתנה הארץ פריה…" ("ויקרא", כ"ה, 19) אינו עוד מטפורה בעלמא, אלא תיאור של "יצור" נותן (אף מוליד: "תוצא הארץ נפש חיה למיניה", "בראשית", א', 24) ויצור לוקח, יצור עובד ויצור שובת.

האם נמצא בתורה תימוכין לתפיסה מיתית זו של האדמה? התשובה החיובית תתבע מהקורא קריאת מטפורות כפשוטן הלא-מטפורית. כך, פרשת המבול, למשל, תובן כקרע דרמטי בין ההוויה האלוהית לבין הישות התת-אלוהית של הארץ: "ותישָחֵת הארץ לפני אלוהים…" ("בראשית", ו', 11). הארץ הפכה מושחתת מחמת האדם: "והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ." (שם, 12) מסתבר, שמול הברית בין אלוהים לבין הארץ ניצבת ברית בין האדם לבין הארץ: כוחה המיתי של הארץ אינו בלתי תלוי במעשי האדם. להפך: לאדם תפקיד בהבטחת כוחה הטוב של הארץ, כזכור עוד מפרשת קין והבל: "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה" ("בראשית", ד', 10). דם-אדם-אדמה מקיימים יחסים של תן וקח, מותר ואסור. הארץ שבלעה את הדם תקולל בעבור האדם: "…לא תוסף תת כוחה לך" (שם, 11). האדמה נותנת כוח או שחדלה לתת מכוחה לאדם: "כי הדם הוא יחניף את הארץ, ולארץ לא יכופר לדם אשר שֻפַּך בה כי אם בדם שופכו." ("במדבר", ל"ה, 33) כך נשחתה הארץ בדור הפּלגה, כך נענשה במבול שביטל את מעשה הבריאה של הפרדת המים מהיבשה (והפעם העונש הוא לאדם, לחיה ולארץ גם יחד), וכך גם סלח אלוהים לארץ שסרחה, שנאמר (בהקשר הקשת בענן): "לאות ברית ביני ובין הארץ." ("בראשית", ט', 13)

בין אלוהים לבין הארץ (הארץ בכלל וארץ כנען בפרט) כרותה ברית כוחות. זוהי ברית עם ישות המאופיינת בתכונות של יצור חי: כי הארץ פוערת לועה וטורפת את קורח ובניו: "ותפתח הארץ את פיה…" ("במדבר", ט"ז, 32); או: "…האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידיך." ("בראשית", ד', 11); או: "…אשר פצתה הארץ את פיה…" ("דברים", י"א, 6). לחילופין, זוהי הארץ המקיאה: "ותקֵא הארץ את יושביה…" ("ויקרא", י"ח, 25, או – כ', 22). זוהי ארץ האוכלת בני אדם ושותה את דמם: "ארץ אוכלת יושביה." ("במדבר", י"ג, 32). אך, זוהי גם הארץ המולידה, ששדיה עולים על גדותיהם מרוב חלב-אם, עד כי היא "ארץ זבת חלב..". זוהי "אמא אדמה", שאותה נכיר בספרות העברית כדמות מושיעה וטורפת וכמושא של ארוס ותנטוס גם יחד.

מכאן, שכאשר פותח משה את מונולוג "האזינו" שלו, הוא פונה לשמים (משמע, לאלוהים) ולארץ: "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי." ("דברים", ל"ב, 1). שהארץ מקשיבה לאדם.

הרי לנו, אם כן, מערך קוסמולוגי של "כוחות" מדרגיים: הכוח האלוהי הכול-יכול, כוח הארץ (ככוח ברכה וקללה, הולדה וטרף) וכוח אנוש. כל כוח מכוחות אלה משועבד לגבוה ממנו ותלוי בו. עם זאת, משותף לכל שלושה הכוחות צו הקודש של השבּת: אלוהים שבת ביום השביעי ממלאכת הבריאה, האדמה תשבות בשנה השביעית ממתן שירותיה לאדם, ואילו האדם מצווה בעשרת הדיברות: "זכור את יום השבּת לקדשו".

דומה, שצו השבּת חורג בעומק מהותו מנימוקים מעשיים של מנוחה, "הטענת מצברים" והתחדשות. שהלא, החלטת הקב"ה לשבות ביום השביעי לבריאת העולם לא תנומק בעייפותו של הבורא או בצורך שלו להטעין עצמו מחדש בכוחות. שאלוהים הוא אינסופי בעוצמתו. אם כך, מה פשר השבּת ומה טעם תביעתה כצו-קודש?

ברי לנו, שבשורש ציווי השבּת שוכן עקרון ההבדלה המקדשת. לתוך עולם החולין ושגרת הפרוזה מוטלת האחרות של היום השביעי או השנה השביעית כמרחב קדוש. השבת מנכיחה את ההוויה המיתית בעולם הלא-מיתי. במהלך השבּת (כיום וכשנה) פוסקות הבריאה והנתינה, שהגיעו לשיאן (אם בבריאת האדם ואם במתן היבול-ירק-פרי), שעה שבמהלך פסק-הזמן אמור המקבל – הלא הוא האדם – להפנים את חסד הקבלה. הנתינה, יבין האדם המקבל במהלך אותה אתנחתא, אינה תהליך גשמי אינסופי, עיוור ומובן מאליו, כי אם מתנה, זכות מטאפיזית, שמקורה בכוחם המיתי של אלוה ושל האדמה. בתור שכזו, השבּת מופנית, קודם כל, אל האדם (ומכאן שאלוהים שובת רק לאחר שברא את האדם) ותביעתה היא תביעת הקונטמפלציה התיאולוגית.

אך, מהות השבּת חלה גם על הכוח המיתי הוא עצמו: שביום השבּת או בשנת השבּת אלוהים ו/או הארץ שבים אל עצמם, חדלים מיציאתם אל מחוץ לעצמם, שבים לתפקד עם עצמם ובתוך עצמם בלבד. באקט זה של התכנסות עצמית מועצם-מחדש הכוח המיתי כמובחן וכטרנסצנדנטי.

אנו מדגישים: השבּת מאזכרת ומאששת את הטרנסצנדנטיות של אלוהים ושל האדמה. עם זאת, תכליתה גם קדושת האדם (שנאמר: "…אשר קדשָנו במצוותיו…"): כי השבּת מקורה במנוחת האל, שלאורה מתעצם פלא הבריאה; בעקבותיה, שבּת השמיטה היא "שתיקת האדמה", שב"האזנה" לה מועמקת ההכרה בכוחה המעניק של הארץ; אך שבּת האדם היא עצירת העמל האנושי בבחינת התכנסות קונטמפלטיבית של האדם בתוך עצמו, בבחינת הקניית פרספקטיבה על שניות הקודש והחול באדם הוא עצמו. בכל השבּתות הללו מחודד אפוא הכוח המיתי ונעטף ביותר קדושה – קדושת אלוהים, קדושת האדמה ו…קדושתו החלקית של האדם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: