קדושת הגוף המושלם

פרשת "אמור"

פרשת "אֱמור" אינה נפרדת מפרשת "קדושים" הקודמת לה. שכן, פרשת "אמור" היא ההמחשה הפרטנית לתביעת הקדוּשה שעלתה בפרשת "קדושים". ביתר שאת, פרק כ"א ב"ויקרא" הוא התשובה הישירה לכתוב בסוף פרק כ':
"והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה'. ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. ואיש או אישה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו. באבן ירגמו אותם, דמיהם בם." ("ויקרא", כ', 27-26)

התשובה לבעלי האוב והידעונים היא בכוהנים העבריים, בני שבט לוי, אשר תביעות הטהרה שיפורטו להלן לאורך פרשת "אֱמור" הן שיבטיחו את "קדושתם".

והנה, למרבה התמיהה, לא בשום תביעות רוחניות עוסק הכתוב. לא בצווים מוסריים מסוג כלשהו, אלא רק בצווים גופניים. קדושת הכוהן העברי קמה ונופלת, כך נראה, על הציות הגמור לתביעות גופניות, שמשותפת לכולן התביעה לגופו המושלם של הכוהן. הנה כי כן, לא יורשה בן שבט לוי לעסוק בכהונה, קרי – הקרבת קורבנות במשכן – אם אחד מהמומים דלהלן נפל בו: אם הוא, חלילה, עיוור או פיסח, או חרום-אף (פחוס-אף), אם בליטות חריגות נראות בגופו, אם נשבר אחד מגפיו, אם הוא גיבן רחמנא-לצלן (והכוונה התנ"כית היא להיותו בעל גבות מדולדלות או ארוכות מדי), אם לקה בקרום בעינו, אם תבלול צמח לו בעין, אם אשכיו נפוחים ומוגדלים, אם שחין או צרעת פשו בעורו… הכוהן העברי נידון לעבור אפוא בדיקה גופנית יסודית ביותר בטרם ייבחר לתפקידו: הוא יופשט מבגדיו וכל אבר מאבריו ייבדק בקפידה לפנַי ולפנים…

גם כל שאר תביעות הטהרה מהכוהן, כפי שמפורטות בפרשת "אֱמור", משימתן להבטיח את שלמות הגוף הנדונה. שהרי, גם דיני טומאת המת החלים על הכוהן (עד כדי האיסור על סימני האבל – גילוח שיער הראש והזקן, שריטת הבשר, פריעת השיער. שאפילו בהתאבלות יש משום ההתקרבות למוות) משמעותם בידול גופו של הכוהן מכל גוף הנמצא בתהליך ריקבון, משמע פגימה. ולפיכך, גם האיסור על אכילת נבלה. בהתאם, הפרדתו הגמורה של הכוהן מנישואין לאלמנה, או גרושה, או זונה (ואפילו טומאת קבלת קורבן מזונה או גרושה!) – משימתה לבדל את הכוהן מזו שבתוליה נבקעו, קרי – שגופה המושלם נפגם. הכוהן רשאי לשאת אך ורק בתולה מבנות שבט לוי.

הרי לנו, אם כן, המשוואה שלפי פרשת "אֱמור": הגוף השלם = טהרה = קדושה.

לא עניין של מה בכך הגוף השלם בתנאי הנדודים במדבר. שהלא, בהתחשב ברמת התברואה במדבר לפני כאלפיים שנה, סביר להניח שמחלות ופציעות (דלקות, נמק…) היו תופעה שגורה. וכל זאת, עוד בטרם חשבנו על כהן שהזקין ולקה, למשל, בקרום בעינו, או שיבלת צמחה על גופו, או שחלה במחלה כלשהי שפגמה בעורו – אדמת? אבעבועות רוח? האם, בדרך עקיפין, אידיאל טהרתו של הכהן מחייב את גוף הנעורים המושלם? האסוציאציה ההיסטורית מביכה.

מכל זה מתבקשת שאלה יסודית הרבה יותר: מה עומד מאחורי הזיהוי הנדון של שלמות גופו של הכוהן וקדושתו? אנו שואלים את השאלה בזכרנו, שמשה, אבי הנביאים, איש הרוח הנעלה ומי שראה את הקב"ה פנים אל פנים וקיבל ממנו את התורה, משה זה היה בעל מום כלשהו, מגמגם. אפילו קרינת עורו (שבגינה הסתיר פניו במסווה, כלומר במסכה) היא סוג של פגימה בעור. ועוד נשוב למומיו של משה.

הדעת נותנת, שתביעת הגוף השלם, הגוף נטול הפגמים, מבוססת על הרעיון, שהקִרבה אל האלוהים באקט הקרבת הקורבן (הקרבה=התקרבות) אל לה לפגום בשלמות האינסופית של האל מחמת פגמיו של האדם המתקרב. רוצה לומר, שמרחב הקודש הוא מרחב של שלמות, וממנו מתחייבות תביעות השלֵמות גם כלפי האדם הבא בקודש. הן גם חיית קורבן שנגועה בפגם – פסולה לקורבן ("כל אשר בו מום לא תקריבו", "ויקרא", כ"ה, 20. תביעת שלמות הקורבן כה גדולה, עד כי רש"י מייחסה אפילו ל"ריס של עין שנסדק או שנפגם" – רש"י ויקרא כ"ב). ואולם, כלום פסו מהיהדות הרחמים האנושיים כלפי חיה ואדם גם יחד? כלום ייפסל אדם מלשמש בקודש רק משום שאתרע מזלו ונולד עיוור, למשל (ונזכור, שמסורות ספרותיות מאוחרות הרבה יותר, בהם גם יהודיות, דווקא ייחסו לעיוור את כוח החזון הנבואי)? האם הפיסח ובעל התבלול אינם אף הם ברואי האל? האם איבדו צלם אלוה? ומה אשמתם של "חרש, שוטה וקטן", שאסורה עליהם שחיטה (והשחיטה ביהדות היא המשך הזביחה!) מחמת מומיהם?

דבר אחד ברור: מושג הקדושה היהודי (אולי, ככל מושגי הקדושה) אינו בא להכיל את הכללי, כי אם להפך – לבודד עצמו מהכללי. קדושה עניינה בהגבלה, בבידוד, בבידול בחלל ובזמן: "ולהבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור." ("ויקרא", י', 10) הר סיני מקודש בהגבלתו המרחבית, יום השבת מקודש בהבדלתו בזמן, המשכן מקודש באחרותו בחלל. ואולם, אם כך, מדוע לא קודשה האחרות האנושית חרומת-האף, למשל? מדוע דווקא הבחירה באחרות הקדושה של הגוף השלם?

דומה, שמתבקשת השוואת הכוהן לקורבן: הקורבן המחויב בשלמות הגוף כמוהו ככוהן האסור בכל מום. הכוהן כמוהו כמי שמקריב עצמו לאלוהים, ואין האלוהים ראוי אלא לשלם ביותר. יתר על כן, מרחב המקדש הוא מרחב אלוהי הממוקם בלב לבו של המרחב הארצי. מרחב השלמות העל-ארצי אמור להקרין אל מרחב החיים הגופני והטבעי שמאופיין באי שלמות. המתווכים בין שני עולמות אלה הם הכוהנים, והם נדרשים לאותה שלמות בלתי מצויה בקהילה על מנת שיהלמו את השלמות של הקדושה.

אלא, שעדיין מציקה לנו היעדרה של תביעת השלמות הרוחנית מן הכוהנים, תוך שימת הדגש דווקא על שלמותם הגופנית. האם אפשר, שהכוהנים אינם אמורים להוות אנשי רוח, מורי מוסר ומופת ערכי, אלא אך ורק אמורים לשמש מתווכים אינסטרומנטאליים בין הארצי לבין האלוהי במתחם הקודש של המשכן או המקדש? משמע, בבחינת משרתים בקודש, הם נתבעים לשלמות גופו של הקורבן, אך לא יותר מזה. אפשר, שהבנה (לא קלה לעיכול) מסוג זו תבהיר את חטאו של אהרון בפרשת עגל הזהב. לאמור: הכוהן אינו חף בהכרח ובכל תנאי ממומים מוסריים. כמשרת בקודש, הוא גוף מבצע מושלם. כך ולא יותר.

איני יכול שלא להיזכר במאמרו הידוע של אחד-העם, "כהן ונביא" ובו ההבחנה בין רוחניותו ומוסריותו של הנביא לעומת כוח הביצוע הפרגמאטי של הכוהן:
"הנביא הוא 'בעל צד אחד'. רעיון מוסרי ידוע ממלא כל חדרי לבו ובולע אותו כולו, עם כל חושיו ורגשותיו, עד שאין ביכולתו להסיח דעתו ממנו אף רגע ; אינו יכול לראות את העולם אלא דרך אספקלריא של רעיונו, וכל חפצו ועמלו הוא להגשים את האחרון בשלמותו בכל חזיונות החיים. […] לא כך הוא הכוהן. הוא עולה על הבמה אחר שכבר הצליחה הנבואה לפלס נתיב לרעיונה, להטות את 'התנועה הבינונית' במידה ידועה אל 'צדה' ולכוֹנן ככה 'הרמוניה כללית' חדשה בין הכוחות הפועלים. ואף על פי שגם הוא, הכוהן, משמש את הרעיון וחפץ בקיומו, אבל הוא אינו מבני ענק, ובאין בלבו העוז הדרוש למלחמת עולם נגד ההכרח והמציאוּת, נוטה הוא יותר להרכּין ראשו לפני ההכרח ולכרוֹת ברית עם המציאוּת. תחת להישאר בצמצומו של הנביא ולדרוש מאת החיים מה שלא יוכלו לתת, מרחיב הוא את דעתו והשקפתו על היחס שבינם ובין רעיונו ואינו מבקש 'מה שצריך להיות', כי אם רק 'מה שאפשר להיות'."

אני חוזר אל משה, אבי הנביאים. גמגומו היה פגם בדיבור, אלא שהפגימה אך מעצימה שלמותו וגדולתו של האיש (כדרך שצרימה קלה בצליל החליל היא תנאי לאיכות הצליל). את מום הגמגום לא מצאנו, כזכור, ברשימת המומים האסורים על הכוהן. לאור האמור עד כה, הסיבה נראית ברורה: הדיבור, בבחינת אקט חשיבה, ביטוי רוחני, הוא סגולתו של הנביא, אך לא של הכוהן. כוהן מגמגם אינו פסול לכהונה. שהכוהנים עניינם בביצוע מעשי של אקטים גופניים, פולחניים: שחיטה, טיהור (אף זה עניינו שחיטה) וכדו'. מהכוהן איננו מצפים לדיבור, למבע של רוח, אלא רק לציות לתקנון עבודת הקודש. גופו הוא תנאי ל"קדושתו", אך מרחב הגוף הוא גם תחום פעילותו. לא פחות, לא יותר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: