S M I L E

S M I L E

אנחנו מכירים את סמל התיאטרון: מסיכה עצובה ומסיכה צוחקת. תולדות התיאטרון והדרמה ידעו, שחיי אדם נעים בין היגון לבין השחוק, בין הטרגדיה לבין הקומדיה. פנים צוחקות היו, מאז ומתמיד, מסמן אושר קיים או מבוקש. פעם, אתם זוכרים, כשהגיע צלם לבית משפחתנו או לבית ספרנו, היה קורא לעברנו – Cheese! – ורק לאחר מכן נשמע ה"קליק". ייצוג דמותנו תבע את בת-הצחוק על פינו, אם רצינו אם לאו. עדיין בתקשורת הדיגיטאלית של ימים אלה, אנחנו נדרשים לאייקון של הפנים המחייכות כמסר של טוב.

והנה, משאנו מגיעים אל מרחב האמנות החזותית ה"מכובדת" – נגוז הצחוק מהדיוקן. מעטים המקרים, אף כי גם אלה נמנים על יצירות המופת, בהם שולט הצחוק בפני הדמויות: דיוקן עצמי של רמברנדט עם רעייתו, ססקיה, על ברכיו (1635); דיוקן דמוקריטוס שלו (1669); דיוקנאות בציורי פרנס האלס ("דיוקן הנישואין של איסאק מאסה וביאטריקס ון-דר לאן", 1622; "השתיין העליז", 1630); ועוד ועוד); או ציורו של גוייא, "קבורת הסרדין" (1816) ובו התהלוכה עם מסיכות הצחוק ודגל האיש הצוחק; או תחריטו של גוייא, "איש זקן (צוחק) על נדנדנה" (1827); ואיך כמעט ששכחנו את חיוכה הקסום של ה"מונליזה", שהתפתח לבת-השחוק על שפתי "בֶּנוּאָה מאדונה" מה"הֶרמיטאז'" שבסנט-פטרסבורג (1480). ואם כבר הזכרנו את ליאונרדו, כלום נשכח את הצחוק מרישומי הראשים הגרוטסקיים שלו (1490)?

אך, האם אני טועה בסברי, שהצחוק, לא זו בלבד שמנתו קצובה מאד באמנות, אלא שהוא שמור בתולדות האמנות בעיקר לאזורי הרֶשע והחטא? אלה הם ציורי "מושב הלצים" של השיכורים בתמונות ההווי ההולנדיות מהמאה ה- 17 (יאן סטין, פרנס ון-מיריס ועוד), בציור השתיינים של ולאסקז ("ניצחון בכחוס", 1629), ואם להודות על האמת – גם הדיוקן העצמי הנ"ל של רמברנדט עם ססקיה לא היה אלא תמונת שתייה לשוכרה (ולחילופין, להזכירנו, שמו האחר של הציור הוא "הבן האובד עם זונה"…). בהתאם, מי אם לא פלסטף השייקספירי יצחק בציורי דיוקנו, או הסאטירים ושאר שתיינים, או נואפים למיניהם, או סתם רשעים המענים קדושים.

ככלל, הרושם הברור מתולדות האמנות הוא זה של הדיוקן ה"רציני". כאילו היה הכלל: אדם טוב אינו אדם צוחק… או, שאולי, פשוט, מוגזם לצפות ממושא הדיוקן שיישב לאורך שעות עם פנים משותקות בעווית של צחוק. אלא, שהבעות אנושיות לא-ניטרליות מסוג אחר דווקא שכיחות בתולדות האמנות. שכן, החריגה מהמבע ה"רציני" תתגלה פעמים רבות כמבעי קינה, סבל, בכי ("הילד הבוכה"), זעקה, אך מעט מאד צחוק ואפילו חיוך. בצדק תעירו: אבל, מה בדבר הצוחקים ברישומיו של הונורא דומייא? אמת ויציב. אלא, שכאן מתבקשת הפרדה (לא דיכוטומית) בין "ציור" לבין "קריקטורה" (דומייא הוא אחד מאותם מקרי ביניים נדירים). בקריקטורה, שהיא מדיום המשיק לאי-רציונאלי, לרגרסיבי, לאָָלים, לרע – בה חש הצחוק בביתו. ציור ה"רציני" – שם הדיוקנאות המכובדים, המהוגנים, המהורהרים וכו', וכמעט שלעולם לא הצוחקים. קדושי הנצרות צוחקים? גיבורי המקרא צוחקים? מלכים וגנרלים צוחקים? חלילה וחס. החריגים נדירים.

האם זכור לכם פסל–דיוקן (פרוטומה או גוף שלם) של אדם צוחק? קשה להיזכר בדוגמא (כן, אני נזכר בפסל דמותו של וולטר המחייך, בקצה רחוב סֵֵֵיין בפאריז), אלא אם כן, שוב, אנו פונים אל עולם הקריקטורה ודולים משם את דיוקנאות הארד הגרוטסקיים של דומייא מ- 1832. מקרה עכשווי בולט: הפסל הסיני, יו מינג'וּן, שהציב בלב פארק בוונקובר, קנדה, כעשרה פסלי ארד עצומים של דמות עצמו מתפוצץ מצחוק.

מה שמביא אותנו לאמנות הישראלית, שהיא מהאמנויות הפחות צוחקות בין אמנויות תבל. הצילום הדוקומנטארי עוד סובל את הצחוק (הנה, אשתי-שתחייה צילמה אותי ברגע נדיר של צחוק); ודאי שכך בצילומי הפרסומות המסחריות (הפנים השוחקות – פני האושר – הועתקו הישר מצילומים אלה לציורי רפי לביא ויואב בר-אל מהשנים 1968-1967); אבל, בציור ובפיסול שאינם נסמכים על צילום? למָעֵט הצעירים החייכניים ברישומיו הקלילים של יוסי שטרן, נמצא את הפה נפער בהשתאות או בצעקה בציורים של יצחק ליבנה, או את הפנים המבועתות בציורי העקידה שמאז אבּל פן של 1923. מישהו צוחק או מחייך בין הדיוקנאות הרבים של אורי רייזמן ומיכאל גרוס? מישהו צוחק או מחייך בין הדמויות הרבות שציירו יוסל ברגנר, אברהם אופק ונפתלי בזם? מישהו צוחק בפסלים של לישנסקי, תומרקין, גיל שחר?

אה, כן: אני נזכר בדיוקן עצמי עם כובע קסקט וחיוך רחב, שצייר נחום גוטמן ב- 1921. מי יחייך אם לא גוטמן. סדרה אחת של פנים צוחקות אני מכיר באמנות הישראלית: סדרת הציורים של משה גרשוני מ- 1988 בקירוב: כאן, על גבי קופסת נעליים שנפרשה והושטחה, חזר פרצוף ליצני עם פה צוחק מאוזן עד אוזן ובסמוך לו השאלה: "יכולת לחזור לציור פיגורטיבי, לא?". על סדרה זו נכתב כבר לא אחת שהיא מפנה את השאלה הרטורית למארק רותקו ז"ל, אמן ההפשטה הניו-יורקי שהתאבד "כשהבין שהאבסטרקט לא יציל את העולם". הליצן של גרשוני הוא, אם כן, בן שיחו של המוות, ואפשר שבא מן המתים. הליצן הצוחק הזה מבעית-משהו. יש בו מארכיטיפ ה"טריקסטר" היונגיאני, דמות צל. דמות של לא מ"מכאן". דמות מ"שם". היא עולה כרוח רפאים, ובהתאם, צחוקה מהדהד מאפליה ושאול יותר משמבטא "הן" לחיים. ואכן, הצחוק, במידה שיתגלה בנדיר בציור הישראלי, יהיה סמוך למפלצתי ולגרוטסקי: כאלו הן הנשים הצוחקות בחיתוכי העץ של משה הופמן משנות ה- 70, או הפנים הצוחקות בכאב נורא במיצג "האדם הצוחק" של הדס עפרת מ- 2004.

כיון שכך, האם הציור והפיסול הם מחוזו של הטראגי ואילו הקריקטורה היא מחוז הקומי? הגזמה, כמובן; אך, אפשר שיש בה משהו: כפי שראינו, ההימנעות מהצחוק היא הימנעות מהחטא, מהרע. היא מותירה את מרחב ייצוגו של האדם באמנות כמרחב מוסרי. בהקשר זה, אני מעולה מאוב את הז'אנר הנשכח של "המחזה הרציני": כוונתי לאותה סוגה דרמטית של מלודרמות בורגאניות מהמאה ה- 18, שנקראו גם "דרמה דומסטית". אלה היו מחזות על דמויות לא הרואיות, ועל פי רוב, דרמות משפחתיות (מחזותיו של דניס דידרו הם המייצגים הבולטים של סוגה זו, דוגמת "אבי המשפחה" שלו מ- 1758), שבמרכזן דמויות "מהוגנות" ואשר אינן לא טרגדיה ולא קומדיה מהסוג הקלאסי:
"הנה הוא שדה הדרמה כולו: הקומדיה העליזה שתכליתה לגחך ולהצליף ברע; הקומדיה הרצינית, שתעודתה לייצג את המידה הטובה ואת חובות האדם; אותו סוג של טרגדיה העסוק בצרותינו הביתיות; ולבסוף, סוג הטרגדיה שעניינו בקטסטרופות ציבוריות ובמזלם הרע של הדגולים."

אם כן, "קומדיה רצינית" ו"טרגדיה רצינית", שאינן לא קומדיה ולא טרגדיה, אלא סוגת-ביניים המתמקדת במוסריותו של הקיום הפרוזאי. האם נאמר, לפיכך, שהציור והפיסול הם "רציניים", ובתור שכאלה, שומרים על ארשת המהוגנות ונמנעים מהצחוק? חוששני שלא בדיוק: כי את הטרגדיה של לאוקון ובניו, של אורפאוס, של ישו ושל איוב אנחנו דווקא כן מציירים ומפסלים; אז, מדוע לא הצחוק?

אני פונה אל מדיום אחר, המוזיקה. דומה, שגם המוזיקה הדירה עצמה כמעט כליל מהצחוק. לצד מעט יצירות מוזיקה חייכניות, אני יכול להיזכר בקונצ'רטו של בארטוק שבו מחקים כלי הנשיפה קול-צחוק. בסימפוניה מס' 4, סקרצו ("סקרצו" – בדיחה באיטלקית), שולט ההומור, וכך גם באי אלו יצירות של היידן, פרוקופייף ואחרים. את כל הדוגמאות האחרונות הללו אני מלקט מתוך הרצאה של ליאונרד ברנשטיין בנושא ההומור במוזיקה. דוגמא מובהקת נוספת שהוא מביא היא "בדיחה מוזיקלית" של מוצארט, שמסתיימת בכלים המנגנים תווים שגויים. ומסתבר, שגם שוסטקוביץ' ואחרים עשו בכגון הא. אלא שכל אלה הם חריגים שוליים למדי. המוזיקה הקלאסית היא מוזיקה "רצינית", מוזיקה המממשת עצמה בשיאיה במארש האבל של מאהלר וברקוויאם של ורדי הרבה יותר מאשר בשעשועים היתוליים. והרי כזו היא גם השירה (כלום נכלול שירים היתוליים בקאנון השירה?). האמנות מבכרת את ה"רציני" שבסימן המצב הקיומי, ייסורי האהבה וההתעלות המזככת שבמחיר הקורבן. לא, לא תשמעו שאגות צחוק באולמות קונצרטים, במוזיאונים ובערבי שירה.

במקום אחר ביקשתי להראות עד כמה ההומור באמנות הישראלית רציני וכאוב , כלומר – עד כמה מסתתרת מסיכת הטרגדיה מתחת למסיכת הקומדיה – הלא היא המסיכה הצוחקת. באותה הזדמנות ציטטתי את ניטשה של "המדע העליז":
"אין דבר אשר יענגנו יותר מאשר מצנפת ליצנים: אנו זקוקים לה בפני עצמנו – אנו זקוקים לכל אמנות הוללת, מרחפת, מלגלגת, ילדותית ומאושרת, על מנת שלא נאבד חירות זו שמעל פני הדברים."

את הצחוק הקיומי המבוקש הזה, צחוק ההישרדות, אנחנו מפיקים מתוך האמנות של הכאב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: