מחווה קטנה ומאוחרת ליוסף מעוז

מחווה קטנה ומאוחרת ליוסף מעוז

ישבנו אצל י.א בימין-משה וסעדנו לבנו בחמין משובח, שעה שהעלתה זיכרונות משיעורי הספרות המופלאים שזכתה ללמוד כתלמידה בבית ספר בקריית-מוצקין בסוף שנות ה- 50. המורה לספרות היה גבר נאה מאד, סיפרה, מושא דמיונותיהם של נערות הכיתה, אדם כריזמטי העונה לשם יוסף מעוז. ועוד סיפרה י., שראייתו של המורה הייתה כבדה מאד, תולדת מחלת עיניים שלקה בה מלידה. הרכיב משקפיים עבים מאד, אך ראה לעומקם של דברים. משיעורי הספרות שלו, הוסיפה, יצאו סופר כדוד שיץ וסופרת כיהודית קציר. י. זוכרת היטב את הנושאים ההומניסטיים והפוליטיים בעלי הגוון השמאלי הבלתי מתון שמעוז נסך בשיעורי הספרות, מה שהביא בסופו לפיטוריו מחמת תלונות של הורים רביזיוניסטיים. "היה פרובוקאטור בלתי נלאה, מין שור-נגח, מה שלא תמיד היה קל לחלק מהתלמידים", היא מציינת. לא זכור לה אם לפני או אחרי הפיטורים אירעה למעוז התאונה הנוראה, עת נפל לתוך פיר מעלית, אסון שדן אותו לכיסא גלגלים לשארית חייו, כשהוא סובל מפגעי גוף קשים. יוסף מעוז נפטר בחיפה כבר לפני שנים, הוסיפה י., ורעייתו, שוש, עברה להתגורר בכרמיאל. לבקשתי, נותנת לי י. את מספר הטלפון של שושנה מעוז, ואני, כמובן, ממהר להתקשר.

*
מה לי נדרש לפתע ליוסף מעוז זה? התשובה מחזירה אותנו ל- 1975, ימים בהם עמלתי על חיבור מאמר בשם "ציירים על החומה", שהוזמנתי לכתבו על ידי אדם ברוך, עורך "מושג". יצאתי אז לגלות מחדש את הריאליזם החברתי הישראלי משנות ה- 50, מגמה אמנותית שכמעט נמחקה כליל מהזיכרון התרבותי. עד מהרה, נמצאתי מתרכז בחבורה החיפאית – גרשון קניספל, נפתלי בזם, שמעון צבר, צבי מילשטיין, ניסן אנגל, משה גת, אברהם אופק, אלכס לוי, אברהם בראונשטיין, מנחם גפן ועוד, קבוצת ציירים צעירים, מפ"מניקים וקומוניסטים ברובם, שראו בריאליזם החברתי – ייצוג שוכני המעברות, ערביי הממשל הצבאי, פועלי התעשייה במפרץ חיפה וכיו"ב – את תעודתם האוונגרדית, שהיא, מבחינתם, התשובה לפסוודו-אוונגרד של אמני ההפשטה הבורגניים מקבוצת "אופקים חדשים". מהר מאד עלה שמו של יוסף מעוז – אותו מורה כבד-ראייה, שנהג להיפגש עם האמנים החיפאיים הנדונים ותפקד כמין אידיאולוג או מדריך רוחני. במאמרי, "ציירים על החומה", תיארתי כך:
"זוהי קבוצה שאף נעזרה במשהו הדומה לאידיאולוג מרקסיסטי – יוסף מעוז, מורה צעיר – ואף ניסתה לבסס את בשורתה ולהעבירה לרבים. […] ב- 1955 מתארגנים הללו וחבריהם במסגרת 'חוג הציירים הריאליסטיים'. זהו חוג של פגישות חד-שבועיות של ביקורת ישירה בסטודיו של כל אמן ואמן…"

דמותו של "אידיאולוג" זכורה לי מציורי הריאליזם החברתי. הדיאלקטיקה של תיאוריה ופרקסיס היא, כידוע, מיסודות המרקסיזם, ולא במקרה צייר יוחנן סימון בתחילת שנות ה- 50 מתווה לציור קיר ובו, לרקע בית חרושת, מקיפים פועלים (ופועלות) את האידיאולוג, או המורה, הניצב ומרצה מאחורי שולחן ועליו ספרים וגיליון נייר. בציורי הקיר המונומנטאליים של דייאגו ריברה ב"ארמון הלאומי" במכסיקו סיטי בולט הציור הענק, בראשו משקיף קרל מרקס, גופו בוקע מתוך דף מדפי "הקפיטל", והוא צופה אל עבר אינספור הדימויים של מלחמת המעמדות. כך, שהזיווג בין חבורת אמנים בעלי השקפה מרקסיסטית לבין "אידיאולוג" אינו אמור להפתיע.

בתאריך 28.12.1997, ראיינה גליה בר-אור את יוסף מעוז בביתו שבחיפה לקראת כתיבת מאמר בקטלוג-ספר תערוכת "עבודה עברית" (המשכן לאמנות, עין-חרוד, 1998). במאמרה הזכירה את המפגשים החיפאיים ששורשיהם עוד בירושלים, כאשר כמה מהאמנים למדו ב"בצלאל החדש", ואילו יוסף מעוז למד באוניברסיטה העברית:
"הקבוצה לא עסקה בדיונים פוליטיים-מפלגתיים, אלא בהיבטים מגוונים של תרבות וחברה. לרוב האמנים חסר גיבוי תיאורטי, ויוסף מעוז (שעסק בהיסטוריה ובספרות, וניסיון חייו כבר כלל פעילות פוליטית, שאותה עזב מתוך הכרה ופנה להוראה) תרם לעיבוי המפגשים במידע ובהקשרים תיאורטיים. הם היו נפגשים בספרייה העשירה של מוזיאון חיפה, מעלעלים בספרי אמנות ודנים בג'וטו, בגויא, בקטה קולביץ […], באמנות מכסיקנית, באמנות ביזאנטית ועממית, בקריקטורות פוליטיות בעיתון הרוסי 'קרוקודיל', בבן שאהן."

למרבה ההפתעה, בטקסט שחיברה היסטוריונית האמנות, גילה בלס (לשעבר, גילה כהן, מבקרת האמנות של"קול-העם"), ב- 1998 לקטלוג תערוכת "ריאליזם חברתי בשנות ה- 50", שאצרה במוזיאון חיפה, שמו של יוסף מעוז נפקד לחלוטין. עתה, בעקבות "גילויו-מחדש" של מעוז בביתה של י.א בימין-משה, אני מבקש לדעת מפי שושנה מעוז אם יוסף ז"ל הותיר אחריו טקסטים כלשהם. לא, היא עונה ומבהירה, שראייתו המוגבלת הכבידה מאד על כתיבה. פרטים על הפגישות עם אמני החוג החיפאי של הריאליזם החברתי – אין בידה. אך, כמה פרטים ביוגראפיים מדויקים מחזקים בעבורי את מסגרת התמונה שלתוכה אני מבקש לחדור. ובכן, יוסף מעוז נפטר ב- 1999 בגיל 69, משמע נולד ב- 1930. הגיע ארצה כילד, בן יחיד, מאוסטריה. תאונת פיר-המעלית אירעה כשהיה בן 38, מספרת שושנה מעוז, ומכאן שהדבר התרחש ב- 1968. לאורך כל חייו שמר על נאמנותו ל"שמאל": בראשית דרכו, סוף שנות ה- 40, נמנה על מפלגת "הקומוניסטים העבריים" (ראו להלן), וגם בעשרות השנים הבאות נותר מרקסיסט הממזג סוציאליזם וציונות, ויותר מכל, מתנגדו של דוד בן-גוריון.

בעצתה של שושנה מעוז, אני מתקשר לקריית-טבעון על מנת לשוחח עם ד"ר יגאל וגנר, מנהיג "חוג אורנים" (מאז ייסודו ב- 1973) וידיד קרוב של יוסף מעוז עוד מאז ימי "הקומוניסטים העבריים". כמה מילים על המפלגה הזאת: ובכן, ב- 1942 פרשו חברים מהמפלגה הקומוניסטית של פלסטינה (פק"פ), ובעקבות החלטת ברית-המועצות לתמוך בתוכנית החלוקה, הקימו את מפלגת "הקומוניסטים העבריים". זו פעלה עד אחרי מלחמת העצמאות, ולאחר מכן, שבה והתאחדה במסגרת מק"י, עד כי, לימים, פרשה או הודחה (מחמת אי-ציוניות של מק"י) והצטרפה למפ"ם. היה זה ב- 1949, כך שמדובר רק על שבע שנות קיום למפלגה הקטנה הזו. היה זה אז, כך אני מבין, שמעוז פנה להוראת ספרות. עוד אני לומד, שמפלגת "הקומוניסטים העבריים" הספיקה לייסד תנועת נוער בעלת אותו שם, וזו שילבה בין השקפה קומוניסטית והשקפה ציונית, כשבראשה עומד שמואל אטינגר (בעתיד, הפרופסור להיסטוריה). על התנועה נמנו, בין השאר, פיגורות כבצלאל נרקיס, שמואל אלמוג, אליעזר פרמינגר (לימים, ח"כ), שיתגלו בישראל כאנשי רוח בעלי משקל.

יגאל וגנר לא חידש לי בנושא מעורבותו של יוסף מעוז בפעילותם של הריאליסטים מחיפה. על "ריאליזם חברתי" לא שמע מעולם. ידוע לו, כמובן, על עניינו העמוק של מעוז בספרות "ועל בקיאותו העצומה בספרות העולם", אבל, לא על עניינו באמנות. האמת, חרף ההיכרות המוקדמת עוד מימי "הקומוניסטים העבריים", "בשנות ה- 50 היינו, אני ונעמי, רעייתי, רחוקים למדי מיוסף. רק מ- 1960, כשעברנו ל'אורנים', התקרבנו. לא זכור לי שהמושג 'ריאליזם חברתי' עלה אי פעם בשיחותינו."

ואמנם, ככל שאני חופר לעומק הזיכרון הציבורי, כך אני מעלה רק את יוסף מעוז איש הספרות הנערץ. באינטרנט אני מוצא פורום בו נכתב: "בוגרי מחזור 85 – איך זה שלא הזכרתם את יוסף מעוז, המורה לספרות הנכה שהיה פשוט גדול מהחיים?"; ואילו הסופרת, יהודית קציר, כתבה ב- 2005 במוסף הספרותי של "הארץ":
"…מסרתי את צרור השירים בידי המורה שלי לספרות בביה"ס 'חוגים',יוסף מעוז, שהיה לי לחבר טוב וקורא חכם-לב, עד מותו לפני כחמש שנים. הוא קרא את השירים בתשומת לב רבה, התייחס לכל אחד מהם, ולבסוף אמר, את יודעת מה, אני חושב שכדאי לך לנסות לכתוב פרוזה. את מאוהבת בזהבי הלשון – חייך מבעד לזגוגיות העבות של משקפיו – כתיבת פרוזה תרסן אותך, תלמד אותך משמעת. אני זוכרת שנעלבתי. תמיד ראיתי בעצמי משוררת."

בצרור מכתבים, שהעבירה לידי שושנה מעוז, אני מוצא דפים-על-דפים של מחאות חריפות, ששלחו תלמידי יוסף מעוז למנהל בית הספר "חוגים" משגמלה ההחלטה לפטר את מעוז בעקבות אי אלו תלונות על רב-שיח שקיים בביתו ב- 1973 בעקבות סיפורו של א.ב.יהושע "האמנם עקידה?". עוצמת האהבה הגובלת בהערצה, שעולה מהמכתבים הללו, מטילה צל כבד על ההחלטה הקרנפית המבוהלת של ההנהלה, ובה בעת, מציגה את מעוז כמורה שהוא גם איש רוח במובן העמוק של המילה. רק להזכירנו, שנושא העקידה יזכה לתנופה של ממש (בין השאר, באמנות הישראלית) בעקבות מלחמת יום הכיפורים, כאשר קולו של יצחק יתחיל להישמע כקול מורד המסרב לצו העקידה שכופה עליו אביו. יוסף מעוז קרא את הכתובת על הקיר.

אך, מה בנוגע ליחסי מעוז וציירי חיפה בשנות ה- 50? לא נותר לי אפוא אלא להמתין עד לביקורו בישראל של גרשון קניספל, מחשובי הציירים מהחוג הריאליסטי החברתי ומי שמתגורר ויוצר כיום בסאו-פאולו שבברזיל. בביתי הירושלמי, תוך שאנו משקיפים מהחלון אל עבר ימין-משה, בה התעורר מחדש כל ענייני במעוז, אני רושם את המילים הבאות:
"לומר את האמת, מבחינה אמנותית, האידיאולוג הגדול של ציירי הריאליזם החברתי היה, למעשה, שמעון צבר. ואף על פי כן, ליוסף מעוז היה שמור תפקיד חשוב בקבוצה החיפאית. ההיכרות שלי עם מעוז ראשיתה בירושלים, ב'מחנה אלנבי', ששימש אז כמחנה אימונים של הנח"ל. מעוז הגיע לשם, ביחד עם מספר פעילים, כמדריך 'הנוער העובד'. אנחנו, חברי 'השומר הצעיר', היינו שניים – מאיר לייבנר (צייר, שישים קץ לחייו תוך פרק זמן קצר, ואשר סיפורו הובא על ידי פנחס שדה ב'החיים כמשל'/ג.ע) ואנוכי. אני סיימתי את בית ספר 'ליאו בק' בחיפה, מאוחר יותר עזבתי את קיבוץ שריד ובחורף 1949 הגעתי לירושלים ל'בצלאל'. מאחר שמאיר מצא חן בעיני, שכרנו יחד חדר בקונסוליה החבשית, מול 'מעבר מנדלבאום'. היה זה אז שיוסף מעוז חיפש אותנו. הוא למד אז ספרות באוניברסיטה והתחיל מגבש עמדות ביחס לאמנות ולחברה: הוא סבר שאנשים כמונו צריכים להתאחד סביב יישום חזותי של רעיונות סוציאליסטיים. יוסף הגיע ארצה כילד להורים יוצאי אוסטריה. לאביו הייתה חנות ספרים גדולה בעיר התחתית. לכן היה יוסף גדוש בספרים ובאידיאות, ובעיקר בכיוון הניסיונות האקספרסיוניסטיים האוסטרו-גרמניים של אגון שילה, קוקושקה, ג'ורג' גרוס וכו'. האמן המועדף בספרייתו היה פרנץ מָאזָארֵל. וכך, בירושלים של 1950-1949 התחלנו להתקרב. הייתה זו שנת המכינה ב'בצלאל' והשפעת ארדון חלחלה והעמיקה. במקביל לה, מעוז דיבר אז על זְ'דָאנוּב, פְּלֶכָאנוֹב, על מסרים סוציאליסטיים של אמנות לעם, ועל השאלה אם חשוב יותר לאמן לעבוד עם גלריות או לעבוד למען ההמונים. נהגנו להיפגש ולדבר בבתי הקפה "פת" ו"ניצן", שבמרכז ירושלים, ולאחר מכן, הרבינו להיפגש בבית המפלגה הקומוניסטית, הסמוכה ל'בצלאל'. למעוז היו אז טענות קשות נגד התנועה הקומוניסטית בתוקף חברותו ב'קומוניסטים העבריים', ולכולנו יחד הייתה אז ביקורת קשה בנושא הריאליזם כפי שנוסח בידי ז'דאנוב.
"עיקר הפעילות המשותפת שלנו התחילה בחיפה ב- 1954, השנה בה גם השתקע מעוז בחיפה והכיר את שוש. הם התגוררו ברחוב בירם. משנפגשנו מחדש, הפכנו את קפה "ריץ" שבשכונת 'הדר' למושב קבוע. פעמיים בשבוע – ימי ב' ו-ד' – נהגנו להיפגש, כאשר בעל בית הקפה מפנה את החלק האחורי ושם התנהלו הדיונים. לכאן גם הבאנו עבודות, ובמקביל, התנהל מעין מרתון תורני של פגישות כל פעם באטלייא (כלומר, בדירות הפרטיות) של כל צייר. מעוז, בתפקיד האידיאולוג, היה אקטיבי בכל הביקורות האלו. רחשנו כלפיו הערכה רבה בזכות נוכחותו העזה, המהפנטת, נוכחותו של איש יפה שחום וגבוה, בעל מבט נוקב. לאורך שנים ארוכות שמרתי איתו על קשר, וגם כשנסעתי לברזיל המשכנו להתכתב."

עד כאן עדותו של גרשון קניספל (גרסה אחרת שלה משנת 2000 מצאתי בין הדפים ששיגרה אלי רעייתו של מעוז). וכאן אני עוצר. חידת דמותו של ההוגה המרקסיסטי בחוג החיפאי של הציירים הריאליסטים חברתיים – התבהרה לי, ולו במעט. אני תוהה, האם הייתי מקבל כיום שילוב שכזה בין אידיאולוג לבין אמנים. אני, שמתקומם נגד נוכחותם המפקחת של רבנים בבתי ספר תורניים לאמנות, האם אשלים עם פעילותו הרעיונית של "רב" מרקסיסטי בחוג אמנים? אך, מנגד, כאשר האמנות מתפלשת בעפרם של פילוסופים, האם לא הייתי מריע להשתלבותו הפעילה של פילוסוף בחוג אמנותי עכשווי?

אך, לא אפרד מדמותו של יוסף מעוז, מבלי לציין דברים שאמר בפתיחת תערוכתה של שושנה, רעייתו, בספטמבר 2995 ב"בית הלוחם" בחיפה. הייתה זו תערוכתה השנייה (הראשונה הוצגה ב"בית היוצר" שבחיפה, בניהולו של גרשון קניספל), והיא הורכבה מציורים על משי בנושא דמויות מקראיות, נשים בעיקר. בדבריו, יוסף מעוז הרחיב והעמיק בנושא זיקתן של העבודות לאיקונין ביזאנטיים שבמסורת ציורי המתים בפאיום שבמצרים, לצבעוניות הקרמיקה הארמנית ועוד ועוד. אך, בחרתי לסיים בקטע בו התייחס מעוז לציור אם-סיסרא. כי בקטע זה ניתן להיווכח עד כמה המשיכה ליקוד בו אש ההומאניזם עד ערוב חייו:
"אין כאן עמדה לוחמנית-פמיניסטית מתריסה כי אם יחס של כבוד לעבר, תוך ניכוסו הביקורתי. רבים שאלו את שושנה – מה לך ולאם-סיסרא שאת חוזרת אליה שוב ושוב? והנה, בראיון אחרון עם אידה צורית, אומר אבות ישורון לערך כך: עד שלא תעמיד השירה העברית יד לאם סיסרא, אמו של האויב, מתוך עמדה של חמלה ואהדה לאם (גם אם היא אויב) המחכה לשוב בנה מן הקרב – לא ייכון שלם אמת. הנה כי כן התייחסות לעבר יש בעבודתה של שושן."

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: