כבה כוכב ביעקב

כָּבַה כּוֹכָב בְּיָעקב

לכבוד יום השואה אני חושב על כוכבים מאירים שהפכו כוכבים כבויים ועל הטלאי הצהוב שבדרך. אני חושב על כך, שבמסורת המערבית הבתר-הלניסטית והנוצרית, הופקד גורלו של אדם בכוכבו האסטרולוגי, ואילו הולדת המשיח הנוצרי הייתה בסימן הכוכב המאיר מעל בית-לחם: "מי הוא זה אשר נולד מלך היהודים? אשר ראינו את כוכבו אשר זרח, ובאנו לעבוד אותו" ("מתי", ב', 2). אינספור ציורים, מאז ימי-הביניים ועד המודרנה, תיארו את הכוכב של בית-לחם כחלק מתיאור לידת ישו, בואם של שלושה המלכים והערצת הרועים, ודי אם נזכיר את ציורו של ג'וטו מ- 1306-1303. המיסטיקה של הכוכב לא עומעמה גם בעת החדשה ואף מחוץ למיתוס הנוצרי: היא שולטת בציורו המפורסם של ואן-גוך מ- 1888, "ליל-כוכבים"; היא אפילו נוכחת במלוא עוזה ב"ספר האדום", ספר ציוריו של קרל יונג.

אנחנו, היהודים, שהוקענו את עובדי הכוכבים והמזלות, הסתפקנו בפחות מזה. ואף על פי כן, את גורלנו הלאומי זיהינו, ולו מטפורית, עם כוכבים: "הַבֶּט-נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפור הַכּוֹכָבִים אִם-תּוּכַל לִסְפּור אותָם. וַיּאמֶר לוֹ: כּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ ("בראשית", ט"ו 5). ועוד: "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם" ("בראשית" כ"ב 17). מכאן, מההבטחה האלוהית לאברהם, הזיקה החזותית הציונית לדימוי הכוכב, כפי שתאובחן בציור ההבטחה שצייר אבל פן בפסטל בשנות ה- 30, וקודם לכן, אפרים משה ליליין ברישום באותו נושא משנת 1908 (כאן, הכוכבים הם בצורת מגיני-דוד). אכן, ליליין, שהרבה ברישומיו בדימוי הכוכב, היה גם מי ששידך אותו למגן-דוד עוד ב- 1900 באיור "המלאך", שמתוך שירי "יודה" של בוריס פון מינכהאוזן, או באיור "בְּנִי" שמתוך "שירת הגטו" של מוריס רוזנפלד מ- 1902. הדוגמאות לשידוך זה רבות ביצירת ליליין. ועוד נחזור לזיווג הזה.

לאורך עשרות שנים ראשונות של האמנות הישראלית הכוכבים כמעט שנעדרו. בציור הארצישראלי מצאנו ירח, מצאנו שמש, אך רק מעט מאד כוכבים: בין שמץ החריגים בלט ציורו של ה"בצלאלי", זאב רבן, את קבר רחל מ- 1930 בקירוב. נציין לעצמנו, שכאן, ליל הכוכבים מאשר את "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה…", טקסט המעוצב בתחתית הציור והמקנה, לפיכך, לכוכבים תפקיד אלגי. מספר חודשים לאחר "טבח חברון", בדרך אפרתה המובילה חברונה, המסר ברור.

ב- 1923, בעודו בברלין, אייר יוסף בודקו בחיתוכי עץ מיניאטוריים את שירי ח.נ.ביאליק. כאן מצאנו את ליל הכוכבים במספר גרסאות. באחת מאלו, באיור ל"ואם ישאל המלאך", נראה ילד יהודי פוסע בסמטה הלילית, בין בתי העיירה ומתחת לשמי כוכבים, המחשה לכתוב:
"ובלילות הצנועים שבתחילת כל חודש,/ בהתפלל העולם עלֵי פגימת הלבנה,/ היא מתרפקה בכנפה על שער האהבה,/ מתרפקת , דופקת ובוכיה בחשאי,/ ומתפללה על-האהבה."
כוכביו של בודקו באיור הנדון מקיפים את "פגימת הלבנה", המיוצגת אף היא ככוכב מוגדל, והם בסימן בכי על אהבה נעדרת ("הכוכבים רימו אותי", שורר ביאליק ב"הכניסיני", משביקש גם שם אחר האהבה). הכוכבים של ביאליק ובודקו טראגיים במהותם, ובשיאם הם מזוהים עם הביקוש לאהבה עילאית, מטאפיזית. באיור ל"מגילת האש", מרחף המלאך לעת ליל, בידו גחלת המזבח האחרונה של המקדש החרב, עת מעליו מאיר כוכב איילת-השחר. לכאורה, כוכבו זה של ביאליק הוא כוכב של "קרן חסד ונחמה", כוכב המקרין "באהבת אלם רחוקה ובגעגועי צניעות". זהו הכוכב שאותו מבקש העלם הרך, "והוא מביט שמימה, ויהי כמבקש שם את כוכב חייו". ב"מגילת האש" הכוכבים מתגרים באובדנם של עלמים שבויים וגולים ("…וכוכבי זהב יתגרו בם משחור מצולה."), כאשר עדת עלמות יפיפיות מתגלה ונעלמת ("נצנצו רגע ככוכבים ויכבו"). לא כן העלמה "זכת בשר ונוגת עיניים עפעפיה יישירו נגדו ועל ראשה תזרח אילת השחר…". אלא, שגם דמות הכוכב/עלמה סופה להאיר לעלם מתוך האבדון ולמשוך אותו אל אבדון זה: "דוּמם תמָשֵך אליו למרום ודומם תמשכֶנוּ אליה שאולה […]. מבטה – אהבת מוות […]. ויתנפל [העלם] מראש הצוק אל הזרועות הפשוטות בתהום האבדון."

הנה כי כן, כוכב איילת השחר הביאליקי הפך מאישה אידיאלית לאישה-שטן… כוכב ההבטחה, כוכב הנחמה והישועה, הפך לכוכב אכזב, כוכב אבדון ומוות… בכתיבתו האלגורית של פרנץ רוזנצווייג, "כוכב הגאולה" (1921), הכוכב, כוכב ההבטחה לאברהם, אוחד עם מגן-דוד כדי להציע נתיב דו-כיווני – פנימי וחיצוני – של תיקון וישועה:
"…התקווה מתכנסת עולמית […] בנקודת הראייה האחת הרחוקה-הקרובה של האחרית, כשם שהכוכב שעל מגינו של דוד המלך מקבץ את הקרניים כולן בנקודת מוקדו. השתרשות במעמקי העצמיות – זה היה סוד נצחיותו של העם. התפשטות על פני כל חוץ – זה סוד נצחיותה של הדרך." (מוסד ביאליק, 1970, עמ' 367)

במחצית שנות ה- 70 נדרש מיכאל סגן-כהן ל"כוכב הגאולה" של רוזנצווייג, כאשר עיצב מתווה בצורת מגן-דוד (הוא הכוכב), בו כל אחת מהצלעות מקיימת יחסי גומלין עם דימויים וצבעי יסוד: שלושה צבעי היסוד – כחול, צהוב ואדום – הוקבלו לשלושה היסודות – עולם-אדם-אלוהים; ואילו שלושה הצבעים המשלימים – כתום, סגול וירוק – הוקבלו לשלושה היסודות הנלווים – התגלות-בריאה-גאולה. היסודות סימנו מתחים רוחניים דו-סטריים בין דמות אדם אדומה לצורת עיגול צהוב (עולם?) ובין דמות האדם לבין צורת כוכב כחול (אלוהים?); בין צורת עין סגולה (התגלות?) לבין צורת העיגול (עולם?) ובין העיגול לבין צורת עלה ירוק (בריאה?); בין צורת חץ כתום (גאולה?) לבין צורת העין (התגלות?) ובין אותה צורת חץ כתום לבין צורת העלה הירוק (בריאה?). כוכב הגאולה כתרשים מפה למימוש עצמי רוחני.

ואולם, אם באמנות היסטוריוסופית ציונית עסקינן, הכוכבים – גם כשהבטיחו – אחריתם רעה ומרה. ב- 1938, שירי "כוכבים בחוץ" של נתן אלתרמן עדיין הניחו את תקוות הנחמה של הכוכב ללב המוכה:
"טוב שאֶת לבנו עוד ידך לוכדת,/ אל תרחמיהו בעיפו לרוץ,/ אל תניחי לו שיאפיל כחדר,/ בלי הכוכבים שנשארו בחוץ."
אבל, תוך שנתיים, ב"שירי מכות מצרים" של אלתרמן, לרקע מלחמת העולם השנייה, כבר מופיעה אַיֶלֶת, "כוכב-ילדה", כמי שמשקיפה מלמעלה על קורבנם של אב ובתו:
"אלַייך שוחקים, עם רמש ותולעת,/ האב והעלמה במחלפות הדם."

אכן, מעט אור החסד שעוד הקרינו הכוכבים בתרבות העברית, המעט הזה כבה באמנות של שנות ה- 40. עם זאת, אצל יעקב שטיינהרדט, כוכבי הרע הקרינו עוד מאז שנת 1912, עוד קודם לפרוץ מלחמת העולם הראשונה: בחיתוכי העץ של "העלמה והמוות" או "עלמה ושֵד", הרקע הוא לילה מכוּכב. נכון, שבאיוריו ל"הגדה של פסח" מ- 1921, המילה "קידוש" רחפה לרקע ליל כוכבים המאירים צלליות עיירה; אך, לילותיו של שטיינהרדט – תאורתו הקבועה לאורך כמעט כל יצירת חייו בחיתוך-העץ – הלילות הללו רוויים באפוקליפטיות הרת-אסון. כה רבה האפלה, עד כי כוכבים אינם כלל מאירים. רק ב- 1951 זרחו לפתע כוכביו של שטיינהרדט. שעתה עשה מאמץ עליון לפתור את מועקת רגשותיו האמביוולנטיים שלמחרת מלחמת העולם ומלחמת העצמאות באמצעות שישה חיתוכי עץ אקספרסיוניסטיים-פרימיטיביסטיים, כולם בסימן המאורות השמימיים, בהם כוכבים מסתחררים, כוכבים מתפוצצים וכוכבים קורנים באון מעל ראשו של קשיש הבוקע וצופה בפלאי השמים:
"הללויה, הללו את ה' מן השמים, הללוהו במרומים. הללוהו כל מלאכיו, הללוהו כל צבאו. הללוהו שמש וירח, הללוהו כל כוכבי אור." ("תהילים", קמ"ח, 3-1)

בהדפסי "הללויה" אלה "אסף את עצמו" יעקב שטיינהרדט מתוך בור ייאושו, ניסה להקים את עצמו מתהומות הצלמוות, שבהן הילך מאז 1913-1912, ערב מלחמת העולם הראשונה, ועד הטראומות של מלחמת העולם השנייה ומלחמת העצמאות, כשהוא מגייס את עשתונותיו על מנת לענות לדמונים הליליים באור האלוהי הפלאי של "הללויה".

אך, יותר משגברו כוכביו של שטיינהרדט על חשכת יצירתו, הם הדגישוה. והלא זוהי החשיכה הגמורה השלטת בכל ייצוגי השואה של פ.ק.הניך, יעקב פינס, משה הופמן, נתן נוחי ועוד. הייתה זו חשיכה שכיבתה את המאורות גם ביצירתו של מרדכי ארדון שמאז ימי השואה. ב- 1959 צייר ארדון את "האוהל הכחול": אוהל כחול יחיד בלב מאהל לבן, שמעליו מאירים ירח וכוכבים לבנים דמויי מגיני-דוד (ביניהם כתם אדום זעיר). עתה, הכוכבים הם גלגולי "הטלאי הצהוב", נשמותיהם של יהודים שנספו בשואה. היעדר הגוון (למעט כתם הדם) הוא היעדר חיים. קודם לכן, ב"שערי האור", 1953, הסמלים הקבליים של עץ הספירות הכבוי ושבירת הכלים (ספירה בקועה) ריחפו בשמים ירוקים אפלים ובהם קומץ כוכבים אדמדמים. גוזלים רעבים פוערים מקוריהם מלמטה בציפיית שווא לאמם שתבוא להזינם. אפלה וכאוס השתלטו על רקיעיו של ארדון, על המרחב האלוהי ("מיסה דורה", טריפטיכון, 1960-1958). אם כוכבים בוהקים לעתים בשמים האלה, הרי זה בהקשר של אבל על מות תמוז ("תמוז", 1962) או על מות אלת הפריון ("ונוס מבאר-שבע", 1962). בטריפטיכון "יום כיפור" מ- 1974, חשרת הליל וכוכביו חלים על "קול נדרי", "קורבן" ו"רקוויאם" – שלושה הפאנלים של היצירה.

כוכבים היו ביצירת ארדון לבני בריתו של המוות, כוכבי רָע, כוכבי שואה. מסתבר, שהדיאלוג בין הכוכבים לבין השואה לא הרפה מהאמנות הישראלית. ב- 1980 צייר מיכאל סגן-כהן דיוקן עצמי שלו בצורת צללית אדומה שמעליה נראה כוכב גדול. בעוד הכוכב הנדון שמר על אניגמאטיות, כוכב/מגן-דוד בצבע זהוב על גבי דלת של ארון תרופות לבן – עבודה מ- 1977 – כבר הזמין במפורש את הקישור לטלאי-הצהוב (העונה למגן-דוד האדום הרפואי באסוציאציה של אסון השואה). בשנות ה- 90, ציור של מגן-דוד עוצב כך, שמתוכו עלתה צורת צלב-קרס, המפצל את הדימוי לשטחי לבן ושחור.

ב- 1990 יצר משה גרשוני סדרה של הדפסי אקווטינטות – דפים צהובים שבארבעת פינותיהם או במרכז כוכבים (מגיני-דוד) שחורים. הגוון הצהוב הסגיר את זיקת הדימויים לטלאי הצהוב ולשואה, מנושאי העומק של גרשוני מאז שלהי שנות ה- 70. אם ב- 1970, בתקופתו המינימליסטית הנזירית של גרשוני, הוא עיצב דפי חשבון פשוטים וקטנים שבפינותיהם הדביק מדבקות-כוכבים שחורות (מהסוג המשמש לתיוק במשרדים), בבקשו להיוותר אך ורק עם סימון אל-אישי של שולי הדף והגריד, הרי שעתה הומרו הכוכבים הפונקציונאליים ההם בכוכבים בעלי מטען אישי-לאומי כבד. גרשוני טובל ללא פשרה בלב-לבו של הרוע, מרחב הקורבן והרֶשע. שואה לאומית ושואה נפשית פרטית אוחדו בדפים אלה של איקונות אֵבל.

ב- 1992 צייר שמואל ב"ק את ציור השמן גדול-המידות, "מתחת לכוכב" (200X160 ס"מ). זהו נוף של עיירה יהודית חרבה, ובעצם, תפאורת קרשים, טלאֵי עץ ושרידי אבן. הרס גמור שורר בתמונת העיירה המתה, שנפש חיה אינה נראית בה ורק ענני עשן ולהבות אש עולים באופק. מבנה של כוכב דמוי מגן-דוד מתנשא על שני קרשים גבוהים מעל בתי העיירה (אף הוא טלאֵי עץ). אך, מבט נוסף מגלה, שכל בית במראה החורבן הזה נושא עליו או שטבוע בו כוכב שכזה, כולל חזית בית הכנסת החרב, הבולטת ממול. כל בית מסומן אפוא בטלאי הצהוב כי כל בית הוא נפש יהודיה שנספתה בחורבן הגדול, לו הקדיש ש.ב"ק את יצירתו מאז סוף שנות ה- 60. ב"ק, שלא כגרשוני, הוא ניצול שואה, הרדוף על ידי הטראומה הפרטית והלאומית ומבעדה הוא משקיף על החיים, ההיסטוריה והקיום האנושי. משה גרשוני, יליד הארץ, צלל לתהומות קיומו, נפשו, זהותו ותרבותו ושם התאחד עם השואה וכוכב-הטלאי. בין קטבי המושגיות, האקספרסיוניזם וההפשטה ברא גרשוני את כוכבי-הטלאי שלו, שאינם נפרדים ביצירתו מסמל צלב-הקרס, בבחינת ביטוי לזדון היסטורי-קיומי-מטאפיזי, שעמו מתמודד האמן בדרכו הרליגיוזית. שמואל ב"ק נקט בדרך שונה מאד: שפתו הפיגורטיבית נטועה בקלאסיקה גם אם בוראת עולמות סמי-סוריאליים, ובאמצעותה מעצב האמן חזיונות גיא-הריגה סמליים, נופי מוות בהם כוכב-הטלאי הוא סמלו של הקורבן.

ב- 2002 תהייה זו זויה צ'רקסקי, אמנית צעירה שהגיעה ארצה מבריה"מ (משמע, לא חוותה את השואה), שתעצב את כוכב-הטלאי הצהוב כסיכה מוזהבת, משמע כתכשיט-לכאורה. היה זה פרט מתוך עיסוקה האמנותי דאז בזיכרונות הקורבן היהודי שלרקע ההיסטוריה של האנטישמיות והשואה. ההומור השחור הקל על הידרשותה של האמנית לנושא וגאל אותה מסכנת הסנטימנטליות. עתה, ה"תכשיט" בצורת כוכב-הטלאי צרם את נשמתו של הצופה, אך בו בזמן, גם העלה מחשבות על שימושים מניפולטיביים שנעשים, לעתים, עם סמל הטלאי הצהוב. תוך ארבע שנים, יענדו אי-אלה ממפוני חבל-ימית את הטלאי הצהוב על בגדם, בהציגם את עצמם כקורבנות יהודיים שבמסורת הרדיפה הנאצית.

הברית המרה בין הכוכב לבין הקורבן ידעה את אחד משיאיה בציוריו של אברהם אופק מסוף שנות ה- 80. כאן, בציורי גואש-טמפרה-עיפרון בנושא "מחפש כוכב", ביטא אופק, החולה האנוש היודע שימיו ספורים, את שוועתו הנואשת. על פשרם של ציורים אלה עמדנו בהרחבה בקטלוג תערוכתו של אופק, "אשמורת אחרונה", שהוצגה ב- 1991, במלאת שנה למותו, בגלריה של אוניברסיטת חיפה. עתה, בתמצית, נצביע על ציורים בהם מוליכה קרן אור השמימה מעינה של דמות ואל עבר כוכב נסתר או גלוי. הדמות ניצבת דרך קבע על הר-ציון, סמוך לקברים או לבניין "הסעודה האחרונה", והיא משקיפה אל ירושלים. מצב של קריסה מאפיין, או את הנוף הירושלמי הנפרש מנגד או את המבנים על ההר. על פי רוב, הדמות המשקיפה אל הכוכב מייצגת את האמן הוא עצמו, את הנידון למוות ברגעיו האחרונים. "כוכב הגאולה" שלו (במספר רישומים של אופק הוא יזוהה גם כ"כוכב הצפון") אינו כי אם מקרה נוסף של כוכב איילת-השחר המושך א העלם אל אובדנו (ראו לעיל):
"כוכב דו-משמעי, כוכב חיים וכוכב מוות. [… בסקיצה מאוחרת] נראים בני משפחה, פרה, בית, עץ ואיש חולה היושב על כיסא. קו אלכסוני ישר מוליך מקובעת-רעל על הארץ, דרך עין האיש החולה, ועד לכוכב עליון. בהקשר זה, הכוכב מבשר רעות. [… ברישום אחר] נראים בחוף הים רק גבר אחד ואישה אחת […] עם ספינה בתווך וקונכייה. ליד הקונכייה נראה כוכב. 'וזה הכוכב שנפל!!!', רשם אופק בסמוך. במילים אחרות: נפילת כוכב פירושה אובדן אדם. לאמור: הציפייה לכוכב היא ציפייה לגאולה, אך היא גם עלולה לשאת עמה אובדן."

פעם אחר פעם, כוכבי ההבטחה האלוהית לאברהם התהפכו באמנות הישראלית והפכו לכוכבים נופלים, כוכבי מוות, כוכבים של שואה לאומית ו/או פרטית. ב- 2009 צייר רונן סימן-טוב ציור בשם "כוכבים נופלים הופכים לפנינים": נוף מונוכרומי עכור נשלט על ידי שמים קודרים שמהם ניתכים ארצה (לים או למדבר) כוכבים והופכים לעיניים או לסירות זעירות. אך, אם עדיין ניתן להקיש שמץ תקווה מנפילתם של הכוכבים, בא הציור "המגדלור" (2008), מגדל המאיר לעת ליל המוני כוכבים, שביניהם נראית דמות קטנטנה צונחת. יתר על כן, בציור בשם "להעיר את השמים" מ- 2009 אנו חוזרים אל הים-מדבר הזכור ואל העיניים-סירות, שמהן עולים עתה קווים השמימה במאמץ להצית מחדש שמים כבויים. ובציור "מלקטי הניצוצות" מ- 2008 כבר נמצא אנשים גוררים שקים על פני הנוף כשהם תרים אחר הניצוצות האבודים שנפלו משמים…

עבודת-וידיאו של עדן עפרת, שהוצגה ב- 2011 במוזיאון נחום גוטמן בנווה-צדק, פותחת בדמותה של "כוהנת" המציתה כוכבים בשמי יפו ואלה מתקבצים יחד לצורת עז, עת על החוף מלמטה חולפות עזים ענודות בצווארון דמוי כוכב… כוכבי העז הם כוכבי חיית-קורבן.
*
"דָרַך כוכב ביעקב", ניבא בלעם לעם ישראל, ולא ידע שכוכבי מוות ממתינים לעם, או, במקרה הטוב, "כוכב נולד".

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: