י ו ר ם

י ו ר ם

ידעתי שהוא היה פעם צייר; שהיה בנו של משה קניוק – מנהלו האדמיניסטרטיבי הראשון של מוזיאון תל אביב בשנים 1948-1932 ו- 1962-1950; קראתי על כך לא אחת בספריו, הספרים של יורם קניוק. ידעתי שלמד ציור ב"סטודיה" של שטרייכמן וסטימצקי בתל אביב, ולאחר מכן, ב"בצלאל החדש" הירושלמי (ב- 1950-1949) – במחלקה לגרפיקה שימושית (מחלקה לאמנות טרם נוסדה) – וכשנה נוספת ב"בוז-אר" שבפאריז (בעידודו של מרדכי ארדון) וכי הציג תערוכת יחיד במוזיאון "בצלאל", ירושלים, ב- 1955. על הציורים חתם "יורם", ודובר בו כאחד הכוחות העולים בדור הצעיר. ועוד ידעתי מתוך סיפוריו, שפרש מהציור במהלך שהותו בניו-יורק בשלהי שנות ה- 50. שנים רבות חיפשתי ציורים שלו, ולשווא. אנשים סיפרו לי על ציורים מיניאטוריים רבים שצייר על קופסאות גפרורים. כשביקשתי ממנו, פעם או פעמיים, לראות עבודות מאז – חזר ואמר לי שלא נותר לו דבר. לא האמנתי לו. הבנתי, שהעביר דף ומעדיף למחוק את הפרק ההוא.

רק בנדיר נתקלתי ברפרודוקציה של איזה רישום ישן מעשה ידי יורם קניוק. כגון רישום דיו מ- 1949 של ראש אישה עם עגיל, משהו שמזכיר את סגנונו החד של ברנאר בּיפֶה (Buffet), צייר שידע פופולאריות לא מעטה בישראל דאז. לאן נעלמה יצירתו החזותית של "יורם"? דומה היה עלי שאני מבין את השתיקה סביב אמנותו של אותו "יורם": סוף כל סוף, שנת תערוכתו ב"בצלאל", 1955 כאמור, היא שנת תערוכתו החשובה של אריה ארוך במוזיאון תל אביב, שנת שיא בכיבוש התודעה על ידי "אופקים חדשים". הקשב הציבורי היה תפוס מדי באתגורים של ההפשטה. אך, חרף כל זאת, עדיין התמיהה: מדוע שום ביקורת של גמזו? ב"גזית" משנת 1956 כתב עליו גבריאל טלפיר (בעקבות שתי תערוכות שהציג קניוק בתל אביב): "בציוריו ניכרים עדיין עקקבות של השפעות רבות מהאמנות הצרפתית, האמריקנית וכן הביזנטינית. ברור שלפנינו תופעה אמנותית מעניינת. בבדיו, שאלה מהם מצטיינים בעיבוד האינטנסיבי של הלאכה השחורה, גלומה אכספרסיה רבה. רישומיו מעידים על יכולת ארגונית ועל הולכת קו בטוחה ומכוונת."

הגם שהתכחש לעברו כצייר, בלא מעט עטיפות של ספריו השתמש קניוק ברישומים מעשה ידיו. כך, בעטיפת "חימו מלך ירושלים" מ- 1966, הופיע רישום טוש של כנסייה רבת צריחים, קשתות וחלונות, איור המאחד פנים וחוץ במראה אגדי. מן הסתם, רמז למנזר הירושלמי בו שוכב חימו הפצוע. לעטיפת "אדם בן-כלב" (1968, מהדורת 1981) השתמש קניוק בציור (בעצם, רישום מטופל באדום בעיקר), המורכב מקטע קשתי תחתון ובו שני זוגות בעלי חזות אירופאית וחיה דמוית כלב, וקטע עגול עליון שבטבורו ילד במדים. לעטיפת "סוסעץ" מ- 1974 הביא קניוק רישום עיפרון ריאליסטי למדי של ראשי גבר ואישה צעירים. ככל הנראה, דיוקנו העצמי (עמינדב, בספר) ודיוקן מירה, אהובתו בספר. על עטיפת "הסיפור על דודה שלומציון הגדולה" מ- 1975 מצאנו איור ריאליסטי מסוגנן עם דיוקן עלמה לרקע מקבץ בניינים (בהם אסם, פביליון, צריפים ועוד). לעטיפת "ערבי טוב" (במקור, 1983, אך אני מתייחס למהדורת 2010) השתמש קניוק באחד מציורי קופסאות הגפרורים שלו: רישום דיו חזיתי של דיוקן איש, ציור פיגורטיבי-אקספרסיוניסטי. דיוקן אחר (עם כובע רחב-תיתורת) על קופסת גפרורים אחרת הודפס על עטיפת "סיפורי סופשבוע" של קניוק מ- 1986. על עטיפת "היהודי האחרון" מ- 1982 כבר קיבץ הסופר-הצייר לא פחות מ- 20 דיוקנאות דיו מסוגננים של קופסאות גפרורים. האמת, לא התרשמתי יתר על המידה מאיכות הרישומים האיוריים הללו ולבטח לא מדרגת מקוריותם. הם נראו לי בנאליים מאד ודי סתמיים. שעשועי סרק. ותהיתי: האומנם זוהי אגדת "יורם" הצייר?

אך, צילומים שצילם דיוויד רובינגר ב- 1955, שעות ספורות קודם לפתיחת תערוכתו של יורם קניוק בבית הנכות הלאומי "בצלאל", שינו את התמונה. שכאן, בצילומים שליוו מאמר קצר שכתב דן בן-אמוץ ב"דבר השבוע" בשם "6 שעות לפני פתיחת התערוכה", נראה הצייר יפה-התואר בן ה- 25 ניצב לרקע ציור שמן מרשים של איל מסוגנן ושמו "הקורבן". גם שאר הצילומים במאמר הסגירו איכות גבוהה של ציור "מיתולוגי" מופשט-למחצה, מסוגנן מאד ודקורטיבי, המייצג מלאכים, פרש (שבתאי צבי?) על סוסו, קורבנות וכו'. סוג ציור האופייני למדי לבוגרי "בצלאל החדש" מאותה עת: משה טמיר, אביגדור אריכא… היכן הם כל הציורים הללו של "יורם", תהיתי? לאן נעלמו?

אפילו את יוסף-יוסוף, גיבור "ערבי טוב" שלו, עיצב קניוק כצייר שבגר את "בצלאל". "סוסעץ" עולה על גדותיו בתיאורי הגיבור הצייר, המצייר "עשתורות, משיחי-שקר, שבתאי צבי. משתוקק לצייר דברים הנוגעים במסתוריות הדחוסה של המשמעות…" (1974, עמ' 69). עמינדב סוסעץ מתואר כאוהב את האקספרסיוניזם של נולדה, סוטין, שמיט-רוטלוף (עמ' 88); שהציג ציוריו אצל מר צווייגל (הוא ש.צויגל, מי שהיה מומחה למסגרות אמנותיות, בעל חנות ברח' בן-יהודה 53 , תל אביב); שצייר אינספור דיוקנאות של מירה יושבת על אסלה, כמו ישבה על כס מלכות או מזבח (עמ' 93); ושזכה לביקורות קטלניות בעקבות תערוכתו במוזיאון:

"אבא קטלג את המאמרים. היו שני מאמרים לא רעים. אך רוב המאמרים היו קטלניים. תקפו את מנהלי המוזיאון ואותי אישית. אמרו מה הוא מבקש להראות לנו שאיננו יודעים. מה פירוש מירות על האסלה ומי צריך ציורים מיושנים של שבתאי צבי. איזה מין ציור משעמם ומייגע זה. המאמרים היו חרבות שקטות שחתכו אותי לגזרים." (עמ' 112)

והנה, בימים אלה ממש, מספר לי אלי שילר, עורך הוצאת "אריאל" הירושלמית, שהגיע לידיו צרור צילומים בשחור-לבן של ציורים מוקדמים מאד של יורם קניוק. את הצילומים העביר לו ראובן מילון, מי שבגר את "בצלאל החדש" ב- 1950 במחלקת המתכת, אך פרש לטובת הצילום ובארכיונו אוצרות של זיכרון חזותי מירושלים של שנות ה- 50. עתה, כותב א.שילר כך:

"למרבה המזל הייתה ברשותו (של ראובן מילון) מצלמה ובעת שסר לבקר ידיד במנזר 'טליתא קומי', שחדריו שימשו בין היתר כאכסניה לסטודנטים, הוא נתקל בציורים של יורם קניוק שעיטרו את קירות חדרו, ודאג לתעדם בעין העדשה באופן שיטתי. כמו כן, צילם את חדר מגורו של יורם קניוק ב'טליתא קומי', שגם בו יש עניין רב, ואף קלט את כן-הציורים שלו. חלק מהציורים היו ממוסגרים והאחרים צוירו על הקירות."

זכרתי, שמנזר "טליתא קומי", הבניין היפיפה שעוצב בידי קונרד שיק ואשר על חורבותיו ניצב היום בניין "המשביר" ברח' המלך ג'ורג' שבירושלים, שימש בשנות ה- 40 המאוחרות כסטודיות לאמנים ולסטודנטים לאמנות. לצַיָיר לודוויג בלום היה פה סטודיו, כשם שכאן התגורר ויצר ב- 1949 (כעדות פנחס שדה ב"החיים כמשל") בנימין לבנר, סטודנט "בצלאל החדש", חולה נפש שהרעיל עצמו למוות בעמק המצלבה. ליורם קניוק הייתה כאן באותה עת עצמה דירת גג בעלת כיפות, אשר גם שימשה לו כאטלייא.

אני מתבונן בצילומים של ראובן מילון. תחילה החדר: בנישה העמוקה של הצוהר העגול אני רואה שורה צפופה של ספרים, עליהם נשען כינור. מסתבר, שקניוק גם ניגן בכינור. שולחן קטן ניצב בסמוך ועליו צנצנת עם מכחול. כן-הציור (שבסמוך לו שולחנון צבעים עם מרית – שפכטל) משקיף אל מיטה, רדיו לידה, וחלון קשתי גדול, שבחלקו העליון רשומה דמות עליזה (בסגנון יוסי שטרן) של איש לוגם יין מגביע. על קטע קיר אחר רשם קניוק צדודית של מלך פרעוני יושב ובסמוך לו דיוקן אקספרסיוניסטי וציפור (??). על קטע קיר נוסף רשם נברשת מפוארת, ואילו בראש לוח תפילה נוצרית הכתובה באותיות גוטיות מפוארות הוסיף האמן הצעיר גולגולת פיראטים קומית. הרושם הוא של רישומי שעשוע עליזים.

הציורים שצילם ר.מילון חתומים "יורם" ורק אחד מתוארך 1950. זהו ציור בצבעי שמן, גדול יחסית, המייצג בפיגורטיביות פרימיטיביסטית סצנה בבית תענוגות: אישה עירומה – שדיה וברכיה מעוצבים כסלילים – מחובקת מאחור בידי גבר, עת מנגד יושבת אישה לבושה הנעגבת בידי שני גברים. נשים נוספים ברקע. ציור שמן אחר, ממוסגר במסגרת מפוארת, מייצג נער יושב והוא מוכיח השפעה מובהקת מציורי חיים סוטין. ציור שמן נוסף הוא דיוקן מסוגנן וחזיתי של עלם, המלווה משני צדדיו בדיוקנאות מסוגננים של נשים. ציור שמן נוסף מייצג עלמה עם שרשרת צלב לצווארה. שני רישומי דיוקן של בחור צעיר, רישום של עלם יושב, ורישום נוסף של עלמה יושבת (רישום זה האחרון מאשר יכולת רישום גבוהה בקווי הכוח המתנגשים בו בחופשיות). עבודה אחרת היא ציור שמן בסגנון פיקאסו, ייצוג פרימיטיביסטי מופשט-למחצה של ראש. ככלל, הציורים והרישומים הנשקפים מצילומיו של ראובן מילון מסגירים השפעות מזדמנות מפיקאסו, מפאול קליי ומאקספרסיוניזם (בפרט במספר ציורי דיוקן, המשלבים ספונטאניות, ישירות כוחנית ופרימיטיביזם).

עד כאן הצילומים מארכיונו של ראובן מילון.

מה אנו למדים מהצילומים הללו? שיורם קניוק של ימי "בצלאל החדש", הבחור בן ה- 20, עודנו צייר חסר חוט-שדרה, מקוריות ואמירה, סטודנט לאמנות שקשה לאתר בו הבטחה אמנותית גדולה. זהו פרח-אמן הנע בציוריו בין ייצוג חבריו לבין פנטזיות, בין פיגורטיביות לבין הפשטה, בין השפעות שונות, ובעצם צייר צעיר שטרם מצא את דרכו. רוצה לומר: בין הציורים המתועדים בצילומים של מילון ב- 1950 לבין הציורים המתועדים ב- 1955 בתערוכת קניוק ב"בצלאל" פעורה תהום של איכות. אין כל ספק, שהשהייה ב"בוז-אר" שבפאריז העלתה את "יורם" על דרך המלך של שפת ביטוי ועולם אישי, מיתולוגי כזכור, שלא לחינם זכתה להכרת מוזיאון "בצלאל" (אף כי, כפי שראינו, הביקורת הייתה פחות נלהבת).

אלא, שכל זה נגוז כלא היה. כל זה נמחק בניו-יורק של סוף שנות ה- 50. האם היו אלה הביקורות הרעות ששברו את הצייר הצעיר? האם גילה את כוחה של המילה? האם ביקש לפרוץ את מעגל החסות של אביו, איש האמנות, אולי אף הפרוטקציה שלו כתמריץ לקריירה המטאורית של הבן (ולכן גם העלים את שם משפחתו מציוריו)? שמא הבין בניו-יורק של ימי "ציור הפעולה" ששפת הציור שלו מעט "מפגרת"?

כך או אחרת: נולד יורם קניוק הסופר; "מת" "יורם" הצייר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: