כשיהדות אמריקה חיבקה את האמנות הישראלית

כשיהדות אמריקה חיבקה את האמנות הישראלית, או: איך יוצאים בשלום מתערוכת אמנות ישראלית המאורגנת מטעם יהדות ארה"ב ב- 1968, בחסות השגריר יצחק רבין, שנה לאחר מלחמת ששת הימים, וביום מלאת 20 שנה למדינת ישראל?

 

במשך עשרות בשנים, ההכרה העולמית האחת והיחידה שאמני ישראל יכולים היו לזכות בה הייתה הכרת יהדות אמריקה. גם אם לבם של האמנים היה בפאריז, ותקוות ההכרה כוונו אל עבר פאריז, החיבוק הממשי (להוציא אי אלו חריגים של תערוכות יחיד שלא הניבו פירות אוניברסאליים נוספים, כגון מספר תערוכות ב"סטדליק" שבאמסטרדם במחצית שנות ה- 50) – החיבוק בא רק מצד יהודי אמריקה. שהללו הם שהציגו תערוכות קבוצתיות של האמנות הישראלית, הם שרכשו את יצירות האמנים הישראליים, הם שאספו אותן והם שתרמו למוזיאונים הישראליים.

 

בל נתבלבל: בין החיבוק היהודי-אמריקאי לבין האמריקניזציה של האמנות הישראלית אין שום דבר. אף להפך, ככל שהתעצמה האמריקניזציה של האמנות המקומית, כן הלכו יהודי אמריקה ובידלו עצמם ממהלכים אמנותיים שזכו כאן לתהילה ואילו שם מעט מאד נגעו ללבם של אוהבי ישראל. אנחנו מדברים על העידן הקודם ל"ארטיס" – אותו ארגון מבורך העושה לקידום האמנות הישראלית העכשווית בארה"ב; אנחנו מדברים על עשרות השנים שקדמו לשנות האלפיים.

 

נרחיב: ראשית האמריקניזציה של האמנות הישראלית במחצית השנייה של שנות ה- 60, לרקע גלי ה"פופ-ארט" והמינימליזם הגיאומטרי המגיעים לחופי הארץ. הברית ההיסטורית הישנה של האמנות המקומית עם פאריז נמשכה עד לעליית דור ילידי שנות ה- 30, שפעלו בתל אביב ב"תערוכות הסתיו" ("ביתן הלנה רובינשטיין") ובתערוכות קבוצת "עשר פלוס" בין 1970-1965. תערוכה בשם "1967: האמריקניזציה של אמנות ישראל", שנאצרה בתל אביב בספטמבר 1989 על ידי כותב שורות אלו (בגלריה "בוגרשוב" ובגלריה "הקיבוץ" במקביל) ביקשה להצביע על המפנה הנדון.

 

תפקיד מכריע בתהליך האמריקניזציה היה שמור למלחמת-ששת-הימים. כי, בעקבותיה, שבו אמנים ישראליים מארה"ב, אמנים יהודים צעירים עלו מארה"ב, ורחובות הערים – ירושלים המורחבת, בעיקר – נגדשו בהמוני תיירים אמריקאיים. התרגשותה של יהדות ארה"ב מ"הניצחון" לא ידע גבול, כשהיא מתמזגת עם האופוריה הישראלית דאז. היה זה ב- 1968 כשראובן רובין – גיבורה של יהדות ארה"ב – צייר את ציורו הענק בנושא הר-הבית, ובו מרחפת "כיפת הסלע" בלב ירושלים, הטובלת כולה בזיו עליון. מציוריו החלשים והסנטימנטליים יותר של ראובן. לא במקרה, גרסה אחת מוצגת בבניין ה"כנסת, ואילו גרסה שנייה ב"היכל שלמה".

 

אך, נוכחותה הגוברת של אמריקה לא הצטמצמה לתופעות הנ"ל. שברמה תרבותית רחבה ביותר, ישראל ידעה מהפך פרו-אמריקני, שמצא ביטויו מאז 1968 ביבוא "קוקה-קולה" לישראל, הקמת מלונות "הילטון", שידור תוכניות טלביזיה אמריקניות (בטלוויזיה שהחלה פועלת בישראל מאז 1968) ואפילו חיל-האוויר הישראלי המיר אז את מטוסי המיראז' הצרפתיים שלו במטוסי "סקייהוק" אמריקאיים (תולדת האמברגו שהטיל דה-גול על מכירת נשק לישראל).

 

פער משמעותי החל נפער בין האוונגרד הישראלי הפרו-אמריקני לבין ציפיותיה של יהדות אמריקה מהאמנות הישראלית. יהדות זו, שגיבוריה נמנו על פלג האמנות הארצישראלית הציונית הוותיקה (רובין, גוטמן, לובין, שטיינהרדט, קסטל, ארדון וכיו"ב), על גווניה התנ"כיים, אוריינטליים, סמליים-יהודיים וכו', נתפסה יותר ויותר בתל אביב ובירושלים כאיום איכותי על המתבשל באוונגרד הישראלי במהלך שנות ה- 60.

 

ודווקא מחמת כוחה הכלכלי של יהדות זו ונטיית הגלריות המסחריות לספק תשוקותיה של יהדות זו לדימוי הפולקלורי הציוני-יהודי, דווקא בגין זאת גבר במחנה האמנותי הצעיר החשש מפני חיבוק-הדוב היהודי-אמריקאי. דברים ברוח זו חזרו ונשמעו, למשל, מפיו של יהושע נוישטיין, האמן הצעיר שעלה לירושלים מניו-יורק ב- 1964 והפך לדמות מרכזית באוונגרד (האמריקניסטי: מל בוכנר, דורותי רוקבורן וכו') של מוזיאון ישראל בראשית שנות ה- 70. לימים, ב- 1976, ברשימה לכבוד יוסף זריצקי בן ה- 80, כתב נוישטיין ב"מושג":

"אמנות גמלי-העץ היא האמנות הרצויה, כי היא ממלאה אחר ציפיות יהודי-אמריקה ותורמים אחרים, הרואים בנו כאן פורטוריקאים בדיסנילנד."[1]

 

הנה כי כן, שני קווים אמריקאיים מקבילים שכמעט לא ייפַגשו אלא בשנות האלפיים: קו היהדות האמריקאית-ציונית, התר באמנות הישראלית אחר הדימוי הארצישראלי הרומנטי, האילוסטרטיבי, הפולקלורי, הסמלי, ומנגד, קו האוונגרד הישראלי הפרו-אמריקאי (קרי: פרו האמנות הניו-יורקית שמאז "אסכולת ניו-יורק") המתנכר לדימוי הנ"ל ולמייצגיו באמנות המקומית (עד להוקעתם כריאקציה). תערוכת "דֶזֶרְט קְלישֶה", שאצרה תמי כץ-פריימן ב- 1996 ואשר נדדה ברחבי ארה"ב, קעקעה ביצירותיה הישראליות-עכשוויות את הדימוי הציוני-יהודי הרומנטי וערערה אותו בתודעתם של רבים מיהודי אמריקה. הייתה זו סנונית ראשונה לתפנית הגדולה, שראשיתה בתמיכתו המאסיבית של רפי גמזו (אז, בתפקידו כנספח התרבות בניו-יורק) באמנות הישראלית העכשווית, המשכה בעניין שהחלו מגלים בתי המכירות של "סותביס" ו"כריסטיס" באמנות הישראלית ושיאה ב"ארטיס" של ימים אלה ו/או בגלריה "אנדראה מייזלין" המציגה בניו-יורק את טובי צלמי ישראל.

 

סיפורה של מסה זו הוא סיפור אהבתה הנואשת של היהדות האמריקאית לאמנות הישראלית המסוימת, כולל המס שנאלצה לשלם זו האחרונה לאהבתה של הראשונה. אך, יותר משזהו סיפור חד-ערכי, זהו גם סיפור של מאבק תוך-אמריקאי-ציוני בין שני דימויים נוגדים של תרבות ואמנות ישראליים.

 

                           *

נפתח בשתי נשים קוטביות, שתיהן "דילֶריות" כריזמטיות, עזות ביטוי, דעתניות, אך מייצגות את שתי הגישות הרחוקות כלפי האמנות הישראלית.

 

דמות מרכזית במסכת היחסים המורכבים בין "ישראל-אמריקה" לבין "אמריקה-ישראל" הייתה, כזכור, ברטה אורדנג, בעלת הגלריה הנמרצת מירושלים, שפתחה ב- 1970 בקירוב את "גלריה רינה" בדירתה הניו-יורקית שברחוב 74, מנהטן, והפכה לחלון האמריקאי של האוונגרד הישראלי במיטבו:

"באתי לניו-יורק מפני שחשתי שנפל בישראל דבר חשוב, יחיד במינו, ואין לו קהל מחוץ למוזיאונים. […] מעולם לא היה בכוונתי לסגור את הגלריה שלי בגטו…"[2]

 

אורדנג, יהודיה ציונית, ילידת אנגליה שאיבדה את בעלה במלחמת השחרור הישראלית, הבינה היטב את חשיבות ההפרדה התרבותית שבין ציונות לבין אמנות. מאבקה התקיף וחסר הפשרות לקידום האוונגרד הישראלי בארה"ב בשנות ה- 70 וה- 80 היה מאבק על ערכים של אמנות "טהורה" (עם נטייה ברורה להפשטה אפיסטמולוגית של אמני "רישום מעל ומעבר") וכנגד הדימוי הרומנטי יהודי-ציוני של האמנות הישראלית. בנושא זה התבטאה לא אחת בדרכה הסוערת ואף הבוטה, כשם שלא חששה להביא את הבשורה ללב מעוזי היהדות האמריקאית הציונית:

"תודה לך, הרב הרברט פרידמן, על שהזמנת אותי בשעתו לתלות אמנות טובה מישראל על קירות המשרדים החדשים של מרכז המגבית היהודית."[3]

 

על שולחני קטלוג של "גלריה רינה" מפברואר 1976. המציגים: בוקי (שוורץ), כהן-גן (פנחס), דוקטורי (בר-כוכבא), גיטלין (מיכאל), קדישמן (מנשה), קורן (שלמה), מילר (נחום) ונוישטיין (יהושע). על השולחן גם מונח קטלוג תערוכת ציור ופיסול ישראליים בשם Looking Up"", שהוצגה באפריל 1971 בגלריה של אוניברסיטת רוצ'סטר ביוזמתה ואצירתה של ברטה אורדנג. בטרם תתפנה להצגת הדליקטסים של זריצקי, ארוך, סטימצקי, דנציגר, אגם, גרוס, לביא, תומרקין, קדישמן, גרשוני, נוישטיין, אפרת וכו', כתבה אורדנג בביטול:

"…בשלביה המוקדמים, האמנות שנוצרה (בארץ-ישראל) בתחילת המאה ה- 20 ולאורך ארבעה העשורים הראשונים הושתתה על סימבוליזם יהודי מודע לעצמו, לחלוטין בשירות התוכן והנאמנות המשועבדת להעדפות פיזיות חיצוניות."[4]

 

בקוטב הרחוק מאד לדמותה ופועלה של אורדנג עולים דמותה ופועלה של עסקנית אמנות נמרצת מאד, ששמה כמעט שאינו מוכר בישראל, הגם שנולדה בישראל, ולימים, התגוררה בתל אביב, יוריקה מאן. זו האחרונה, אישה רבת עוצמה כובשת, שימשה בשנות ה- 60-50 כיועצת אמנותית ל"אל-על" ולאוניברסיטת "ישיבה" בניו-יורק, וכמו כן, ארגנה תערוכות רבות של אמנות ישראלית בקהילות היהודיות בארה"ב, וזאת בתוקף תפקידה כמנהלת "מרכז האמנות ירושלים", שייסדה בניו-יורק. בתערוכותיה הציגה מאן מבחר שונה לחלוטין מזה שפגשנו לעיל: משה מטוס (מטוסובסקי), אמן שהיגר מישראל ליבשת אמריקה ב- 1947 ואשר יצירתו נעה בין פיגורטיביות לקוביזם, תוך ששומרת נאמנות לנושאים ארצישראליים פולקלוריים; משה טמיר, הצייר הירושלמי שנמנה על המבטיחים בציור הישראלי בשנות ה- 50 וה- 60 המוקדמות, אך הסתגר מפני גלי ההפשטה השוטפים את עולם האמנות המקומי, וביכר נוכחות אמנותית מחוץ לגבולות הארץ; לודוויג בלום, הצייר הירושלמי שצייר אינספור נופים ארצישראליים במיומנות פיגורטיבית אקדמית גבוהה והיה אהוד ביותר על ציבורים יהודיים ונוצריים ברחבי העולם; ואמנים נוספים (בהם ציורים פיגורטיביים של נופי ישראל, שציירה יוריקה מאן היא עצמה), כמעט כולם כאלה שאינם נמנים על ה"קאנון" המודרניסטי הישראלי, אך כולם גם יחד מספקים את המצרך המבוקש: אמנות ישראלית שהוטמעו בה דימויי הווי, מיתוס ונוף מקומיים.

 

ה"מילווקי ג'ורנל" מה- 21 בינואר 1959 דיווח על תערוכה שאצרה יוריקה מאן בעיר. דוברת שמונה שפות ונמרצת מאין כמותה, שיגרה מאן עוד ועוד תערוכות ישראליות מ"מרכז האמנות ירושלים" לרחבי ארה"ב ("אני מגיעה בחזרה לישראל רק אחת לשנה", דיווחה לעיתונאי). היא, שלמדה אמנות בפאריז (אצל ז'אן קאסו, בביה"ס של ה"לובר"), החלה דרכה בארגון מסיבות לאמנים בביתה התל אביבי, וכך טוותה קשרים ראשונים. לימים, כבעלת טור בשבועון "לאישה", הועמקו קשריה והתפתחו למפעל התערוכות בקהילות היהודיות בארה"ב. כך, לדוגמא, באוקטובר 1962, לרגל חלוקת "פרסי התרבות מיאמי-ישראל", הציגה יוריקה מאן במיאמי תערוכת "אמנים ישראליים מובילים", כלומר – האמנים הנ"ל.

 

לא מעט ממעשה הגישור המעשי בין יהודי ארה"ב לבין התרבות הישראלית היה תעודתה של "קרן אמריקה-ישראל", אשר הגשימה את הדיאלוג בין משרדיה במנהטן לבין משרדיה בתל אביב. דמות-מפתח בדיאלוג זה הייתה מאז 1965 מאירה גרא, אישיות תרבותית ליבראלית ואהובה, אשר כתב-העת שערכה והפיקה, "Tarbut", ייצג תמונה פלורליסטית של העשייה התרבותית בישראל. כאן הופיע, בין השאר, מאמר של יונה פישר בנושא האוונגרד הישראלי. נטייתה האישית של גרא למלאכות-יד, לקרמיקה בעיקר, הוסיפה נופך של craft (מתקדם ואיכותי, יש להודות) ליצירה האוונגרדית המוצגת. קשריה האישיים הטובים עם אמנים ישראליים אוונגרדיים שהתגוררו או שביקרו תכופות בניו-יורק – בוקי שוורץ, מנשה קדישמן ואחרים – מצאו ביטויים גם בתערוכות צנועות של אמנות ישראלית עכשווית (תערוכת נחום מילר, לדוגמא), שהוצגו במשרדי הקרן שבשדרות מדיסון, לא הרחק מה- MOMA.

 

אלא, שעיקר פעולתה של "קרן אמריקה-ישראל" היה עם הפנים לישראל, יותר מאשר עם הפנים לאמריקה: יצירת והעמקת קשרים עם יהודי ארה"ב, ייסוד קרנות, ייסוד מלגות וכו', שהודות להן זכו מוסדות ואמנים ישראליים לסיוע, תמיכה ועידוד. מה שהחל כ"קרן נורמן", הפך למפעל מלגות, המחלק מדי שנה בישראל סכומים נאים לבתי ספר לאמנות, למוזיאונים, לאמנים צעירים (במדיומים שונים, כולל מוזיקה, שהפכה, יותר ויותר, למדיום המוביל במפעלות ה"קרן"). חלק מהאמנים אף נשלחו לתקופות התמחות בארה"ב.

 

פעם נוספת, מול המאמץ לקידום המודרנה הישראלית הצעירה, בלטו מאמציהם של יהודים אמריקאיים חמי לב, שתרגמו את אהבתם לישראל בבניית אוסף של אמנות ישראלית. גם את אלה נחלק לשתי מגמות. האחת תיוצג על ידי אספנית יוקדת תשוקה לאמנות ולציונות, קתרין יוכלזון (2006-1906), שהתגוררה בבפאלו ובוושינגטון, החלה דרכה כציירת חובבת, שלמדה אמנות באוניברסיטאות "קולומביה" ו"ייל". מאז נובמבר 1948 הרצתה בבתי כנסת בעיקר, בנושא "יהודים באמנות" (בהשפעת ספרו של קרל שוורץ מ- 1928, "היהודים באמנות"), תוך שכללה באלה גם ישראליים, שאת חלקם אף אירחה בביתה. אליאס ניומן, הצייר ומחבר "Art in Palestine" ב- 1939, הפך לידיד ומדריך של יוכלזון, ובאמצעותו, התקרבה לאמנות ישראל. ב- 11 במאי 1950 פרסמה מאמרון בעיתון היהודי של בופאלו ובו הדגישה את הרעיון, שפריחה לאומית מחייבת פריחה אמנותית. היה זה מבוא לתערוכה צנועה בשם "ישראל – האמנויות" שארגנה לכבוד יום העצמאות בספריית הקהילה היהודית המקומית. כאן הציגה רפרודוקציות של ציורים ישראליים וספרים בנושא האמנות הישראלית.

 

באותה עת, התגוררה עם בעלה, סמואל, בבפאלו ולכאן, למוזיאון "אולברייט-נוקס" (סמואל יוכלזון היה מתומכיו הפעילים ובו שימשה רעייתו כמתנדבת במשך 20 שנה) וב- 1953 יזמה הבאת תערוכת "7 ציירים מישראל" (ארדון, קסטל, גוטמן, ינקו, מוקדי, רובין וזריצקי). ב- 1958, בביקורה הראשון בישראל, התיידדה עם חיים גמזו, שגם הכיר לה אמנים, שמהם רכשה עבודות. ב- 1960 הייתה יוכלזון מעורבת בהצגת תערוכה לשמואל שלזינגר בגלריה בבופאלו. ב- 1961 כבר ארגנה ב- Temple Sinai שבבפאלו את גרסתה ל"7 אמנים מישראל" (כאן הציגה את ארדון, קסטל, הולצמן, מוקדי, רובין, מ.שמי ושטיינהרדט. ברור מאד מי אינם כלולים בתערוכה: כמעט כל גיבורי "אופקים חדשים"). לראובן רובין היה שמור מקום עליון: הקשרים בין בני אסתר וראובן רובין לבין קתרין יוכלזון הלכו ונתהדקו לאורך השנים, כאשר האספנית האמריקאית מתייחסת לראובן כמעט בסגידה. אך, בביקוריה בישראל הקפידה לפגוש ולראיין גם אמנים נוספים (כארדון, למשל).

 

לאורך עשרות שנים, ליקטה קתרין יוכלזון בשקידה מאמרים וגזרי עיתונים (באנגלית), צילומים ושיקופיות בנושאי האמנות הישראלית. ספר קצר שכתבה במחצית שנות ה- 60 על יעקב שטיינהרדט לא פורסם מעולם מחמת היעדר גיבוי ממ"ולים. במקום זאת, ב- 1975 פרסמה ב"ג'ודאיקה בּוּקס ניוז" מאמר בשם "אני זוכרת את יעקב שטיינהרדט". צעד אחר צעד, בנתה והרחיבה את אוסף האמנות הישראלית שלה. ב- 1958 רכשה את "החלילן הערבי" של ראובן רובין מ- 1938 (גרסה לציור שבאוסף ה- MOMA), ובמקביל החלה מרחיבה את ספרייתה בחומרים על תרבות ואמנות בישראל. עוד קודם לכן, ב- 11 במאי 1950, פרסמה מאמרון בעיתון היהודי של בופאלו ובו הדגישה את הרעיון, שפריחה לאומית מחייבת פריחה אמנותית. היה זה מבוא לתערוכה צנועה בשם "ישראל – האמנויות", שארגנה לכבוד יום העצמאות הישראלי השני בספריית הקהילה היהודית המקומית. כאן הציגה צילומים ורפרודוקציות של אמנות ישראלית וספרים בנושא האמנות הישראלית. מאוחר הרבה יותר, ב- 1988, תחגוג יוכלזון – מהפטרוניות של מוזיאון ישראל – את יום העצמאות ה- 40 למדינת ישראל בתערוכה בשם "מאייסטרים של אמנות ישראלית: השנים המכוננות", הפעם במוזיאון היהודי ע"ש וויינר בוושינגטון. כאן הוצגו ציורים מאוספה ומאוספים וושינגטוניים נוספים של האמנים – רובין, פלדי, גוטמן, קראקוור, טיכו, ארדון, שטיינהרדט, ינקו, זריצקי, קסטל, ברגנר, ש.ב"ק, אגם, ניקל, תומרקין, בזם ופימה. ברור את מי בחרה האוצרת שלא להציג. אגב, כמעט כל האמנים הללו מככבים באוסף יוכלזון, שהוצג ב- 1987 בגלריה של אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון (ואשר, מאוחר יותר, נתרם בחלקו לאוניברסיטת "בראון", פרובידנס).

 

פעם אחר פעם, ניסתה קתרין יוכלזון לפרסם ספר על האמנות הישראלית: בשנות ה- 70 היה זה ספר על ראובן רובין; בשנות ה- 80 היה זה ספר הבוחן את האמנות הישראלית דרך "עיני" הציורים שבאוספה. באשר לניסיון זה האחרון זכתה יוכלזון לתגובת משרד החוץ הישראלי, שהמליץ לה למכור את אוספה ולהקדיש את הכסף למלגת סטודנטים…

 

                               *

עתה, בשנות ה- 80, כבר אימץ "המוזיאון היהודי" שבניו-יורק עמדה יהודית-ציונית יותר תחת שרביטה של המנהלת, ג'ואן רוזנבאום. אמנם, לא הייתה זו הגישה ה"לאומית" שבסגנון התקופה הקצרה בה שימש אברהם קמפף כיועץ למוזיאון (זכורות כאן מתקופתו תערוכות אברהם אופק, או האמנים הישראליים בתערוכת "החוויה היהודית באמנות המאה ה- 20"), אך, יותר ויותר, שערי המוזיאון נפתחו בפני האמנות הישראלית, כולל זו העכשווית. עתה, האוצרת הראשית הייתה סוזן תומרקין-גודמן, אשר על תערוכתה מ- 1981 – "אמני ישראל: 1980-1920" – כתבנו במאמר אחר.[5] ב- 1998 תיפתח כאן תערוכת "אחרי רבין: אמנות ישראלית חדשה". פה, במוזיאון היהודי, הוצגה ב- 1985 תערוכת אוסף האמנות הישראלית של סטנלי באטקין, האספן הניו-יורקי והמאהב האמריקאי הנוסף של האמנות הישראלית מאז גילה את האמנות הזו ב- 1960. 35 יצירות של 35 אמנים (מתוך כמאה שבאוסף) ייצגו מבט כולל ורב-גוני על האמנות הישראלית לדורותיה, מאז ציור בפסטל של אבל פן מ- 1917, דרך רובין, גוטמן, תג'ר וטיכו ועד קדישמן, כהן-גן, נוישטיין ושוובל. אלה ואחרים – אגם, ארדון, ארוך, ינקו, זריצקי, שטרייכמן, סטימצקי, ניקל, א.אורי – הוכיחו את מסירותו של באטקין ליצירה הישראלית החזותית (אף כי בלטה בתערוכה היעדרות האסכולה התל אביבית של רפי לביא, חבריו ותלמידיו!). באטקין גם הקפיד ליצור קשר אישי עם האמנים, שאותם צילם בסטודיות שלהם, צילומים שהוצגו במוזיאון תל אביב ב- 2005.

 

                               *

בין קתרין יוכלזון לבין סטנלי באטקין, בין יוריקה מאן לבין ברטה אורדנג, בין "קרן אמריקה-ישראל" לבין התערוכות הישראליות שהציגה "אוניברסיטת ישיבה" הניו-יורקית (בניהולה של סילביה הרשקוביץ) – תערוכות לזאב רבן, לציוריו התנ"כיים של איבן שוובל ועוד – ולבין שאר "המוזיאונים היהודיים ברחבי ארה"ב – בין כל אלה נעה במחצית השנייה של המאה ה- 20 אהבתה של יהדות אמריקה לאמנות הישראלית ולציונות. ובין ה"אמנות" לבין ה"ציונות" – הסיפור המורכב כולו.

 

[1] יהושע נוישטיין, בתוך "אמנים על זריצקי", "מושג", מס' 9, פברואר 1976, עמ' 40.

[2] ברטה אורדנג, בתוך: "מחוות אמנים לברטה אורדנג", מוזיאון ישראל, 1982, עמ' 8.

[3] שם, שם.

[4] …Bertha Urdang, "Looking Up ", Memorial Art Gallery of the University of Rochester, New-York, April 1971, no page-numbers.

[5] גדעון עפרת, "תולדות ההיסטוריוגראפיה של האמנות הישראלית", בתוך אתרהרשת, "המחסן של גדעון עפרת", קטגוריה: היסטוריוגראפיה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: