מה אמריקה חשבה על האמנות הישראלית?

   מה אמריקה חשבה על האמנות הישראלית?

 

ביוני 1953 פורסם ב- Commentary"" (כתב-העת של המועצה היהודית האמריקאית) מאמרו של וויליאם שאק (Schack) – "ציור ישראלי": אחרי 25 שנים". באותו חודש נפתחה במוזיאון "מטרופולין" שבניו-יורק תערוכת אמנות ישראלית, שכבר הספיקה לנדוד בין ערים אמריקאיות שונות. מאז 1938, השנה בה הציגו אמנים ארצישראליים ב"ביתן פלסטינה" שבתערוכה העולמית בניו-יורק (מרדכי ארדון, אריה אל-חנני, יעקב שטיינהרדט, משה ציפר ועוד. אוצר: אליאס ניומן), ידעה ארה"ב רק תערוכות יחיד של אמנים ארצישראליים בגלריות ניו-יורקיות: רובין, קסטל, ארדון, יורם קניוק ועוד. ספרו באנגלית של ניומן, הצייר הארצישראלי שהתגורר בניו-יורק, "אמנות בפלסטינה", היה הצוהר האחד והיחיד בארה"ב להתהוות האמנות בישראל. עתה, מאמרו של שאק תהה על 25 השנים שחלפו מאז התערוכה ב"ביתן פלסטינה".

 

והנה, ב- 1953, לא פחות משבע תערוכות יחיד ישראליות התקיימו בניו-יורק, ואילו התערוכה ב"מטרופוליטן" (שאורגנה מטעם הקרן האמריקאית למוסדות ישראליים ונאצרה על ידי ס.פלאוט – Plaut – מנהל "המכון לאמנות בת זמננו" בבוסטון) אירחה שבעה אמנים ישראליים – מרדכי ארדון, משה קסטל, נחום גוטמן, מרסל ינקו, משה מוקדי, ראובן רובין ויוסף זריצקי. בתערוכה הוצגו 75 עבודות. בעוד קסטל מציג 7 ציורים, זריצקי הציג 15. העדפתו של האוצר הייתה ברורה. ברם, בעבור יהודי ניו-יורק (וארה"ב בכלל), הגיבור הבלתי מעורער היה רובין. במאמרו של שאק ב"קומנטרי" נסב ראשית הדיון (ובהרחבה) על יצירתו של "דיקן האמנות הישראלית", כלומר – רובין. סוף כל סוף, רובין היה הישראלי האחד והיחיד שיצירה שלו ("החלילן הערבי") הושאלה לתערוכת ה"מטרופוליטן" מה- MOMA. רק לאחר מכן, בא הדיון בארדון, קסטל, ינקו, מוקדי וגוטמן. ורק לבסוף – בזריצקי. תגובתו של שאק למנהיג "אופקים חדשים" וגיבור המודרנה בזירת האמנות הישראלית הייתה מעורבת: בעוד האקוורלים המוקדמים של זריצקי זכו לשבחי הכותב, הרי ש-

"כאשר הוא מופשט במודע, כמו בסדרת קיבוץ יחיעם שלו מ- 1951, אין הוא כה משכנע ומתגמל..."[1]

 

אף לא מילה אחת על "אופקים חדשים" בת ה- 5! שלא לומר, הצבעתו של וויליאם שאק דווקא על היעדר ההפשטה – "ציור בלי תוכן מוכר"[2] – כאפיון היסודי של האמנות הישראלית (אפיון המנומק בצורך נפשי של האמנים הישראליים לאחוז במציאות של ארצם החדשה.[3]). סתירת לחי למהפכת ההפשטה שמאז 48. יצוין עוד מאמר ביקורת פושרת, שהתפרסם בספטמבר 1953 בעיתון "Buffalo Evening News" (תערוכת 7 האמנים הישראליים הוצגה גם במוזיאון "אולבריט נוקס" שבבפאלו) ובו ציין הווארד קוננט – Conant לשבח את ארדון וקסטל, בהציבו את כל השאר בליגה אחרת.

 

כידוע, במשך השנים הקרובות, פאריז היא שהמשיכה להוות את עיקר האטרקציה בעבור אמני ישראל. אמנים ישראליים בודדים – דוגמת יהושע קוברסקי, או משה מטוס (מטוסובסקי), או בצלאל שץ – הציגו תערוכות יחיד בארה"ב בתוקף מגוריהם שם. אך, העיניים הישראליות היו נשואות לבירת צרפת. הקשרים האמנותיים בין אמריקה וישראל התהדקו סביב 1960, עם מינויו של קרל כץ כאוצר ראשי בבית הנכות הלאומי "בצלאל". היסטוריון וארכיאולוג זה, בוגר אוניברסיטת קולומביה ומי שהועסק ב"מטרופוליטן" הניו-יורקי (מאז 1953, שנת התערוכה הישראלית!) קודם לעבודתו בישראל, פרסם ב- 1961 בכתב העת "The Atlantic" מאמר שהוקדש כולו לאמנות בישראל, "ציור ופיסול בישראל".[4] כאן כבר הייתה התמונה שונה. עיקר הדיון נסב מתחילתו על אמנים כינקו, דנציגר וזריצקי (עם דגש על מהפכת "אופקים חדשים") והוא אף כלל התייחסות ליצירתם של אמנים צעירים כיחיאל שמי, לאה ניקל, אביבה אורי, אביגדור אריכא, נפתלי בזם, יגאל תומרקין, מיכאל גרוס, יוסף הלוי. ללא ספק, הצגת תמונה מודרניסטית, ידענית ונועזת, שכמותה לא הכירה יהדות ארה"ב עד אז (וגם הציבור הישראלי היה מודע לה אך במעט שנתיים קודם הופעת "אמנות בישראל" עם הפרק שיכתוב יונה פישר ובו התייחסות לאמנים הללו).

 

"חרף התנועה המופשטת החזקה בישראל, קיימים מספר אמנים השומרים נאמנות לציור פיגורטיבי", כתב קרל כץ[5] והתכוון ליוסל ברגנר בעיקר. וראובן רובין? יקירם של יהודי ארה"ב? כמעט שום התייחסות במאמר (רפרודוקציה אחת בשחור-לבן). מבני הדור הוותיק בלט כאן רק מרדכי ארדון, היחיד מאמני ישראל שזכה לרפרודוקציה צבעונית גדולה ("בערבות הנגב", צבעי שמן, 1953, מאוסף מוזיאון "סטדליק", אמסטרדם).

 

את העידוד האמריקאי הגדול קיבלה האמנות הישראלית בדצמבר 1964 בתערוכת 23 אמנים מישראל, שארגן וויליאם זייץ מהמוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק (ובמימון "קרן אמריקה-ישראל"). אופייני לדימוי העצמי הישראלי, שלקראת התערוכה, פורסם ברבעון היהודי האמריקאי, "Midstream", מאמר מקיף של מאיר רונן[6], מבקר האמנות של ה"ג'רוזלם פוסט", ובו – לצד סקירת התפתחות האמנות בארץ – טקסט המגמד את האמנות הישראלית והמבקר את בחירותיו של זייץ. לדוגמא, תוך שלילת הבחירה בפֶסל ארכאיסטי של שמאי האבר, מחבורתו ה"כנענית" של דנציגר בשנות ה- 40, פֶסל שעוצב, לדעת רונן, ב"חוסר נרחב של תשומת לב, שמעיד אך במעט על מה שהוא כישרון ישראלי"[7], המליץ רונן לאוצר האמריקאי לבחור בפסל של לאה פוגל או דוד שנהב הירושלמיים…

 

רונן הכין במאמרו את מבקרי ני-יורק לתערוכה המיועדת וסיפר להם ש-

"חלק ניכר ממנה מקורו ממה שהוטמע בפאריז לאורך העשור האחרון, והישראלים טרם גילו את הפופ-ארט…"[8]

רונן מחה על היעדרם של מהתערוכה של אמנים כינקו, גוטמן, רובין, מוקדי, אבל פן, לודוויג בלום, ארוך, ברגנר, ניקל ועוד. ואכן, תערוכת "23 אמנים ישראליים" (שהורחבה לתערוכת "26 אמנים ישראליים") כללה, בין השאר, את זריצקי, ארדון, ק.אלול, תומרקין, בזם, מ.טמיר, דנציגר, לביא, גרוס, עוקשי, ד.לן-בר, אגם, י.שמי, ע.אוריון. נקודה משמעותית: למרות שהתערוכה אורגנה על ידי אוצר מ- MOMA, היא הוצגה ב… מוזיאון היהודי בניו-יורק!

 

כיצד הגיבה לתערוכה הביקורת המקצועית בניו-יורק? ב"קומנטרי" היהודי פרסם הילטון קרֵמר, מבקר האמנות הנודע, מאמר בשם "עד כמה טובה היא האמנות הישראלית?"[9] קרמר כתב מנקודת מבט פטרונית-מתנשאת של איש המרכז המשקיף אל השוליים הפרובינציאליים. הוא כתב על בעייתה של אמנות בארץ קטנה ומתפתחת הרחוקה מהמרכזים האמנותיים והמוגבלת לעולמה הצר. "התוצאה היא חוסר התאמה בין סגנון לבין המקורות הקיומיים", טען.[10] קרמר כתב על אמנות שהיא בבואה של סגנונות מוכרים מהמרכזים ואשר גורפת תשומת לב שלא על בסיס ערכה האמנותי.[11] הוא כתב על אמנות פרובינציאלית בכלל (פולנית, ספרדית וכו'), אך הנמשל הישראלי היה ברור. מבחינת קרמר, דנציגר וזריצקי הם האמנים הכריזמטיים בתערוכה ( היה זה בעקבות התערוכה הנדונה שפסל הארד של דנציגר, "כבשים בנגב", נרכש למוזיאון הירשהורן בוושינגטון, עד שהמוזיאון "נפטר" מהפסל בשנות ה- 90 והוא נרכש למוזיאון תל אביב. לדעת קרמר, הפסל אינו חורג מסגנונו המופשט-למחצה של קֶנֶת ארמיטאג' האנגלי).

 

"הציור פאריזאי בנטייתו, אבל עם שמץ של סטיות לכיוון אמריקה…", תיאר המבקר האמריקאי את שפת האמנות של ציירי ישראל.[12] ולמרות הכול, "להוציא את הוולגריות של משה קסטל, אין שום דבר ממש רע בתערוכה כולה.", ניחם.[13] מעניין, קרמר – שביקר בישראל ב- 1962 ופגש כאן אמנים ואמנות – סיים את מאמרו בקריאה לאמני ישראל להתמקד בייצוג הווייתם החברתית, תוך שמזכיר את ציורי הקיר של דייאגו ריברה המכסיקני. מן הסתם, קרמר לא הכיר את האמנות הריאליסטית-חברתית שפעלה בישראל בשנות ה- 50. ואולם החשוב מכל בביקורתו הוא הטקסט הסמוי שלאורכה: מבט על אמנות פריפריאלית המבקשת להידמות לאמנות המרכז ולכן מחטיאה את ייחוד מקורותיה.

 

הקהילה האמריקאית היהודית לא ידעה כיצד לעכל את התערוכה שאצר וויליאם זייץ, תערוכה ששברה את מוסכמותיה הציוניות הרומנטיות במו התמקדותה על הפשטה ושמץ "פופ-ארט" (ביצירות לביא, תומרקין ואייקה). העובדה המשמעותית היא, שרק מעט תגובות פורסמו על התערוכה בעולם היהודי-ציוני (ונזכור, ש"המוזיאון היהודי" בניו-יורק טרם נחשב אז למצודה ציוני, כיון שראה את עצמו מחויב בעיקר לאוונגרד הניו-יורקי).

 

ב- 11 במאי 1965 נחנך מוזיאון ישראל על גבעת-רם. במידה רבה, המוזיאון המתחדש חייב היה את קיומו לממשלת ארה"ב, וזאת בהתחשב בתרומה של 825,000$ (אז, סכום עתק) שהעניקה וושינגטון לירושלים לטובת המפעל התרבותי. אפילו מערכת השמירה של המוזיאון הוכשרה על ידי חברת "ברינקס" האמריקאית, שנציגיה הוטסו במיוחד ארצה. ביתנים במוזיאון (דוגמת "ביתן בילי רוז") מומנו על ידי עשירים יהודים אמריקאיים, אוסף האמנות הועשר על ידי תרומות מיהודי ארה"ב (אחד מאלה, בוב קונסידין – Considine – תרם אוסף ברונזות של אוגוסט רודן וביקש מדוד בן-גוריון, שבעת מלחמה, יתיכו את הפסלים על מנת לצקת מהם כדורי רובים). קרל כץ, היהודי הניו-יורקי, היה אז, כזכור, האוצר של מחלקת האמנות במוזיאון. בין 1800 המוזמנים לפתיחה יכולתם לשמוע הרבה אנגלית אמריקאית.

 

תערוכות הפתיחה של המוזיאון תאמו את כמיהותיהם התרבותיות-יהודיות של המוזמנים: התנ"ך באמנות (כולל "משה ולוחות הברית" של רמברנדט, הישר מאוסף המוזיאון העירוני בדאלם, ברלין), מארק שאגאל, ז'אק ליפשיץ… קשה יותר לעיכול הייתה תערוכת "מגמות באמנות הישראלית" שאצר יונה פישר לכבוד הפתיחה, ובה הדגש על פריצות דרך אוונגרדיות באמנות המקומית שמאז שנות ה- 20. אפילו ההתחככות בבן-גוריון, שז"ר, לוי אשכול וטדי קולק לא יכולה הייתה להצניע את אי הנחת של האורחים היהודיים מארה"ב, שאמנם קיבלו את מנת הציורים של רובין, פלדי, מ.שמי, מוקדי, לבנון, ליטבינובסקי, קראקוור, טיכו, שטיינהרדט, ארדון, משה טמיר וש.בונה, אך נאלצו לבלוע מנה גדולה הרבה יותר של אמנות מופשטת מעשה ידי זריצקי, סטימצקי, שטרייכמן, ינקו, דנציגר, י.שמי, ניקל, אביבה אורי, אריכא (המופשט!) וצבי גלי (מופשט!). את ציוריו הפופולאריים של קסטל, אבוי, לא ראו בתערוכה, וגם לא ציורים "יהודיים" של ברגנר, בזם ואחרים. חמור מכל, שרבוטיו של רפי לביא, הריטואלים המופשטים בציורי יוסף הלוי, הבובות המודבקות בציור אסמבלאז' של אייקה, או מכנסי העבודה של תומרקין המודבקים בציור אסמבלאז'י שלו – אלה כבר היו קשים מנשוא. האורחים מארה"ב נאלצו לבלוע את הצפרדע ולהכיר בעובדה, שהילד הישראלי, אם לא התבגר ושינה פניו, הרי שלבטח הפך ל"ילד נורא".

 

William Schack, "Israeli Painting: After 25 Years", Commentary, June 1953, p.598. [1]

[2] שם, עמ' 600.

[3] שם, שם.

[4]Karl Katz, "Painting and Sculpture in Israel", The Atlantic, November 1961, pp. 100-110.

[5] שם, עמ' 102.

[6]Midstream, September, 1964, pp. 51-62.

[7] שם, עמ' 62.

[8] שם, עמ' 51.

[9]Hilton Kramer, "How Good is Israeli Art?", Commentary, February 1965,pp.62-64..

[10] שם, עמ' 62.

[11] שם, שם.

[12] שם, עמ' 63.

[13] שם, שם.

a

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: