אמנות לאומנית? עוד על נחום גוטמן הבלתי מוכר

   אמנות לאומנית? עוד על נחום גוטמן הבלתי מוכר

 

ביום 28.6.1931 צמד מטיילים יהודיים – סליה זוהר בת ה- 22 מבן-שמן ויוחנן שטאהל בן ה- 32 מגבעת ברנר – נרצחו באכזריות ליד סידני-עלי, בחולות הסמוכים למושבה הרצליה. גופות השניים נעלמו והרוצחים לא נתפסו. רק חודשים מאוחר יותר, משנתגלו הרוצחים ונחשפו הגופות הקבורות, התברר שסליה ויוחנן הותקפו על ידי בדואים, ששחטו את העולה החדש מגרמניה בפגיון, ואילו את הבחורה אנסו ולאחר מכן רצחוה. הפרשה הסעירה את הציבור היהודי, ובעיקר את החוגים ה"לאומיים", שהאשימו את בני הכפרים הערביים הסמוכים במעשה הרצח וביקרו קשות את הסוכנות היהודית על מחדליה בחקירה. היה זה שנתיים לאחר טבח-חברון ושנים ספורות בטרם פרוץ ה"מאורעות".

 

באותה עת עבד בבית ספר בהרצליה מורה צעיר העונה לשם אוריאל הלפרין. לימים, נכיר אותו כמשורר יונתן רטוש, מנהיג החוג ה"כנעני". אך, כבר באותה עת היה הלפרין מקורב מאד לקיצוני הימין, ובהשראת האירוע המסעיר הנ"ל פרסם ב- 7.8.1931 בעיתון הרביזיוניסטי, "העם", שיר תגובה לרצח בשם "כי ישאלך". השיר קורא לנקמת דם ומבטא בוז לאובדן הגבורה של העם הנתון במצב של ריקבון. אלא, שהלפרין לא הסתפק בזאת: באפריל 1932 הוא פרסם בהוצאה עצמית (שקרא לה "אוב") חוברת קטנה ובה נובלה פיוטית בשם "לקבר ישמעאל" (בהקדשה שבפתח החוברת כתב: "לנשמת הרוגי מלכות הרִשְעה"). את עטיפת החוברת עיצב נחום גוטמן.

 

במודעה לרגל פרסום החוברת נרמז פשר הכותרת: "לעילוי נשמתם של יוחנן שטאהל וסליה זוהר שהוטלו 'לקבר ישמעאל' והועלו עצמותיהם לקבר ישראל" (השניים נקברו בבית הקברות על שם טרומפלדור בתל אביב). העטיפה שעיצב גוטמן לא הסגירה את הפשר הזה. היא ייצגה נוף דרמטי לעת לילה: שלד של גמל מוטל במרכזו התחתון של שדה שומם התָחום באופק במספר גבעות, שבפינתם הימינית מתגלה כפר ערבי על קומץ בתיו וצריח מסגדו. ההקשר לפרשה המסעירה מבהיר, שגוטמן אישר באיורו את הביטחון של חוגי הימין בדבר אשמתם של הכפריים הערביים ברצח ובאונס.

 

עוד נחזור לאיורו של גוטמן ולנובלה הפיוטית של הלפרין-רטוש. קודם לכן, נזכיר לעצמנו, שנחום גוטמן שלאחר פרעות תרפ"ט אינו אותו גוטמן של השנים 1929-1925, השנים בהן ישב בתל אביב לאחר חמש שנות שהותו באירופה. באותן ארבע שנים יצר גוטמן את האפוס האקזוטי הקסום ורווי הארוס של פרדסי יפו, ערביות יפו הרעולות בתוך כרכרותיהן, הפלחים היפים הנחים בשדות, רועה העזים הערבי המונומנטאלי, המתרחצות הערביות העירומות בבריכת הפרדס, צייד הציפורים הערבי וכיו"ב. אלא, שמיד לאחר אסון תרפ"ט, שינה גוטמן מהקצה עד הקצה את יחסו לדמות הערבי, שעתה הפך למסוכן ושוחר רע: דמותו הקריקטורות בחוברת "מאורעות א"י טלגרמות וידיעות בציורים: תרפ"ט", שעוצבה בידי גוטמן כתגובה לפרעות תרפ"ט, מרושעת, כאשר עטיפת החוברת מזווגת גולגולת ופגיון (שברייה) ומוכתמת בכתמי "דם". היה זה יגאל צלמונה, שעוד ב- 1982 ציין את המפנה הזה כמפנה כולל באמנות הארצישראלית המפנה גבה לאידיאליזציה של הערבי. ואמנם, כבר ב- 1929 מצאנו את נחום גוטמן מאייר בעשרה רישומים את "אור זרוע", פואמה מאת יעקב הורוביץ (הורוביץ נמנה ב- 1925 על חוגו של אצ"ג במערכת "סדן"). במאמר שכתבנו על רישומי גוטמן ל"אור זרוע"[1], הצבענו על הפן המוסלמי של הרישום העשירי:

"הרישום העשירי והאחרון זהו הרישום המעניין ביותר מכל רישומי הספר. במרכזו ניצבת דמות הנושאת כפותיה

לרקיע, עת לבה ספק עולה באש וספק זוהר. מסביב לדמות, בעלת הארשת הנביאית, מאזניים השוקלים

גולגולות, גביע פרח (צבעוני – Tulip), גוויית אישה עירומה ששערותיה נחשים וחרב ננעצת משמיים בחזַה.

צמד יונים עף השמיימה מתחת לליקוי החמה (משמאל) ולשמש יוקדת (מימין), וראשה של פיגורה שמימית

הנופחת רוח ולופתת שברייה בידה. […] לא נותר לנו אלא לפרש את […] במונחים אפוקליפטיים של מלחמת

גוג ומגוג, כפי שנתפסה על ידי גוטמן ב- 1929: הראש השמימי, הלופת שברייה, ייצג את כוחות הרשע

הערביים, שכנגדם נקטלת 'מדוזה' ביד חרב שמימית אחרת. מדוזה ההרוגה – אותה דמות זכורה מהמיתולוגיה

היוונית – עשויה לסמל את התרבות ההלניסטית (אתונה הייתה זו שהעניקה למדוזה את שיער הנחשים!), קרי –

התרבות האירופית המרושעת (בהקשרה הנוצרי-יהודי), ורציחתה של זו אומר תבוסת המערב בפני כוחות

המזרח. היונים המרחפות יסמנו פריחת הטוב מפני מאזני הרע המגולם בגולגולות. והפרח נוטף הדם? פרח

הצבעוני הוא, כידוע, אחד מסמליו של מוחמד (הסמל מופיע, בין השאר, בין קישוטי 'כיפת הסלע' הירושלמית),

ובתור שכזה, הוא משלים את חזון האסון המוסלמי ההיסטורי כפי שנחזה על ידי גוטמן למחרת פרעות תרפ"ט."

 

לאומיות,מסתבר, לא הייתה זרה ליצירת נחום גוטמן. עדיין ב- 1951, ב- 14 איוריו ל"מסדה" של יצחק למדן (הפואמה הופיעה במקורה ב- 1927), אשרר גוטמן את הפאתוס הלאומי של המשורר, כאשר פרסם על העטיפה את האיור הקטן שעמו חתם את הפואמה:

המוני דמויות דקות-גו נראות כמי שנושאות/מניפות לעת-ליל את מנורת המקדש בינות לצוקי מדבר. רק במבט שני מתגלה, שההמונים חוברים בגופם למבנה הר המצדה וכי בקדקוד האיור צויר צמד כפות ידיים, המברכות את ההולכים בברכה אלוהית. ברם, גם התזכורת לנושא הערבי – אף זו לא נפקד מקומה מאיורי הפואמה:

"כי, כפי שמוכיחים איורי הפרק החמישי, ככל שגבר ב"מסדה" קול הייאוש, כן התגייס נחום גוטמן לעודד ולנחם באיוריו. כדובר דור התקומה, שנתיים-שלוש לאחר קום המדינה, ייצגו איוריו של גוטמן קול של תקווה העונה למשא הכאב של המשורר. הפרק החמישי מבטא, אכן, נואשות, הכוללת בשיאה אף התאבדות של השלכה עצמית לתהום. בפתח הפרק רשם גוטמן דמויות (סוף-סוף, אישה במרכזן) יושבות שחוחות-ראש ואבלות. כמין תזכורת לאיורו הפותח את פרק א', מחזירנו גוטמן לחצר עם התינוק המת, בצרפו למראה גוויית תינוק וגוויית אמו. כמו גררו עמם הפליטים את זיכרון הפוגרומים, או – לחילופין – כמו היו אלה קורבנות מקֶרב הפליטים. מעל החבורה האבלה מאירים בשמים כוכב וחרמש ירח. הכוכב, הזכור לנו מאיורים קודמים, מתואר עתה על-ידי למדן במילים: "ולא יכבה רק כוכב אחד – מזל תעתועים של ישראל – ושבעתיים הנה יגה באור בלהות, חרדה זורע…". כוכב התקווה הפך לכוכב סיוט. זיווגו עם חרמש הירח מעלה בהכרתנו את סמל האסלם, אשר ב- 1923, שנת כתיבת הפואמה, יקושר למתחים ארצישראליים גואים עם הלאומיות הערבית, אשר תבעה את ליטרת הדמים מהיישוב היהודי מאז 1920."[2]

 

אנו שבים ל- 1932 ול"לקבר ישמעאל" של אוריאל הלפרין (רטוש) ונחום גוטמן: גיבור הנובלה הפואטית, יונתן (הלא הוא יוחנן שטאהל, קורבן הרצח), יושב על הדיונות לשפת הים, מצפה לאהובתו:

"יחידי, כשלדו של גמל./ ים. חולות./ ואדם אין./ בואי./ יונתן,/ גבעת העצמות."

דימוי שלד הגמל באיור העטיפה של גוטמן מקורו אפוא בטקסט. אלא, שבעוד הלפרין/רטוש המשיל את יונתן/יוחנן לשלד גמל, איורו של גוטמן פותח את הדימוי לקריאה אחרת: כי ב- 1932 לדימוי הגמל כבר נודע ערך המציין את האוריינט (ראו את הדימוי בציורי ראובן רובין, בסמל הגמל המעופף של "יריד המזרח" וכו'). מכאן, ששלד של גמל אומר לנו "מות המזרח". זאת ועוד: דימויי השחור-לבן, שנקט בהם הלפרין/רטוש – הלבן כסמל הנרצחים והשחור כסמל החשודים ברצח – עשויים לנמק את בחירתו של גוטמן בשחור-לבן, ובעיקר בשחור, כאל-גוונים של איורו. כמו היה הנוף האפל כולו נוף כתב-אשמה נגד הערבים הרוצחים (המיוצגים בנובלה על ידי שלושה חובשי קאפיות).

 

כנגד השחרת המזרח (וכזכור, הכפר הערבי בפאתו), עיניו של יונתן נשואות מערבה בערגה לבוא אהובתו, זוהרה (הד לסליה זוהר), בעלת תלתלי הזהב (תשובה לשחור-השיער הערבי). המערב כתשובה אידילית למזרח האפל, ואפילו אם יופיע בו מראה רועה ערביה ועזים ("בפאת נגב מזרח"). אנו זוכרים את ציורו רב הקסם וההוד של נחום גוטמן מ- 1927, "רועה העזים הערבי". אז עדיין סגד הצייר למאגיה של המזרח. עתה, לא עוד מרותקים הלפרין וגוטמן לקסם זה, ובדומה ליונתן המסיט מבט מהרועה מערבה, גם גוטמן מאמץ עמדה קטגורית כלפי המזרח.

 

את השילוב בין ההתפכחות מקסם עָרָב לבין נקיטה בהשקפה "לאומית" ניתן לאתר גם ביצירות מאוחרות יותר של גוטמן, ולא רק באיורי "מסדה" המצוינים לעיל. ואכן, במעקב אחר ציורי ירושלים של האמן, שערכנו בהזדמנות קודמת[3], מצאנו אי אלה ביטויים לעמדה הנדונה. אלא, שבחינה מדוקדקת יותר תעלה, שהתמונה מורכבת הרבה יותר. לא זו בלבד, שדמותו של הערבי החביב (אוכל האבטיח) תחזור בציורים (ובפסלון חרס) לאורך שנות ה- 60-50, אלא שאיוריו של גוטמן מתחילת שנות ה- 30 ליוו גם פרסומים "מפא"יניקיים" למהדרין… כך, ב- 1930 אייר את סיפורו של משה ב-אליעזר (עורך המוסף הספרותי של "הארץ") "הבורח"; ב- 1933 יצר גוטמן עטיפה ל"חג ההסתדרות" (חוברת שהופיעה לרגל חגיגות יום ההסתדרות); באותה שנה אייר את "אגדת שלושה וארבעה" של ח.נ.ביאליק; ב- 1937 אייר גוטמן עטיפה ל"לילות במצור", שירי מולדת של לוי בן-אמיתי, איש דגניה; וכו'. אף יותר מזה: רישום העטיפה של נחום גוטמן ב- 1945 לספרו של משה סמילנסקי, "בני ערב: חוג'ה מוסה", חף מכל אטריבוטים של זדון ורֶשע ושב לאשש את האקזוטיקה האוריינטלית. ואם נתעקש להמשיך ולתור אחר אפלה לילית ופאתוס ברישומי גוטמן, נוכל למצוא אותם בעטיפה לספרו של בנימין מינץ מ- 1930, "ספר ההסתלקות", שאינו אלא קובץ סיפורים קצרים המתארים את מותם של חסידים צדיקים…

 

לאמור: הרושם המתקבל מהבחינה המקפת של יצירת גוטמן, כולל זו שבתחום האיורים, הוא, שגם אם התגלו ביצירתו אי אלה גילויים לאומיים בעלי גוון אצ"גי, עסקינן באמן שהעניק שירותיו למזמינים שונים בעלי תפיסות פוליטיות מגוונות. נחום גוטמן, כך נדמה, היה בעל מזג רך ופתוח, כזה שלא מתיישב עם רדיקליות פוליטית חסרת פשרות. ואף על פי כן…

 

 

 

 

 

 

[1] גדעון עפרת, "חידת 'אור זרוע'", בתוך אתר הרשת "המחסן של גדעון עפרת" (קטגוריה: אמנות וספרות).

[2] גדעון עפרת, "בין פאתוס לאומי לליריקה: נחום גוטמן ו'מסדה'", בתוך אתר הרשת, "המחסן של גדעון עפרת" (קטגוריה: אמנות וספרות).

 

[3] גדעון עפרת, "ירושלים של נחום גוטמן", בתוך אתר הרשת "המחסן של גדעון עפרת" (קטגוריה: מודרניזם ארצישראלי).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: