Archive for מרץ 23rd, 2014

מרץ 23, 2014

החזרה הנצחית – סיוט או ברכה?

                  החזרה הנצחית – סיוט או ברכה?

 

ב"הערות על החזרה הנצחית", מתווה לספר שפרידריך ניטשה לא הספיק לכתבו, הוגדר הרעיון בפשטות:

"ידידי, האדם! חייךָ כולם, בדומה לשעון-חול, תמיד יתהפכו ויישפכו מחדש, – רגע ארוך יחלוף עד שכל אותם תנאים שמהם התפתחת ישובו ויחזרו בגלגל התהליך הקוסמי."[1]

 

על פניו, דומה, שניטשה היה חכם מדי מכדי שיאמין בפשטות בשטות שכזו, שהכול נידון לשוב ולחזור ולהופיע במחזוריות נצחית לאורך ההיסטוריה. עשרות שנים שאני שב וחולף על פני התֵיזה הניטשיאנית הזו, אשר אמנם יש לה שורשים עמוקים במיתוסים מצריים עתיקים, בפילוסופיה ההודית, בפילוסופיה הפיתגוראית ועוד, אך תמיד אני מסרב לקבלה כפשוטה. שהרי, דברים, שלכאורה נראים דומים במהלך ההיסטוריה, כלל אינם דומים, אם רק נבחן אותם מקרוב, הלא כן? היעלה אפוא על הדעת, שניטשה סבר באמת ובתמים שאותו יתוש שעקץ אותי הלילה באצבעי, ושאותו מחצתי בזעם מהול בתאוות נקם, יחזור ביום מן הימים ויעקוץ אותי באותה מיטה ובאותה אצבע בדיוק, וזאת לאחר שכבר סיימו הרימות לעכל את בשרי ואפילו עצמותי מתפוררות בקברי?

 

הבעיה מחמירה, משאני שב ונתקל בספרים ומאמרים רבים, המתייחסים ל"חזרה הנצחית" (או "השיבה הנצחית") כתיאוריה ניטשיאנית לכל דבר. גם במחוזות האמנות הישראלית פגשתי לא אחת שימוש (אזכור, יישום) ברעיון הזה לצורך פירוש ציורי מעגלים ומעגליות כאלה ואחרים. וגם אני, בעוונותי, איני יוצא צדיק מהעניין, שכן במאמר בשם "קהלת: משל השמש" (במקורו, משנת 2005), שניתן לאתרו ב"מחסן" הנוכחי, הצבתי את תיאורית החזרה של ניטשה כניגוד לקללה המטאפיזית שלפי קהלת: "ואין כל חדש תחת השמש". עתה אני חש צורך לבחון את הרעיון הניטשיאני מקרוב ובאורח יסודי. מאמר למתעניינים בפילוסופיה.

 

ובכן, הפעם הראשונה שניטשה העלה את רעיון החזרה הנצחית הייתה בקטע מס' 341 בספרו מ- 1882, "המדע העליז". זה עתה, השלים ניטשה את סעיף 340 ובו קָבַל על סוקרטס הנפרד מהחיים בביטוי "קריטון, אני חייב תרנגול לאסקליפיוס" (אסקליפיוס: אל הרפואה), ביטוי שניטשה הסיק ממנו פסימיזם סוקראטי התופס את החיים כמחלה. והנה, כהמשך ישיר לדבקותו ההפוכה של ניטשה באופטימיות, הוא כותב את הקטע הבא, מס' 341, המובא להלן כמעט בשלמותו:

"ואילו באחד הימים או הלילות היה מתגנב איזה דימון בעקבותיך עד לבדידותך המבודדת ביותר, וכה היה אומר לך: 'חיים אלה, אשר אתה חי כעת ואשר חיית עד כה, תהיה נאלץ לחיותם שוב ושוב ופעמים אין-ספור; ושום דבר לא יתחדש בהם, כי אם כל מה שהיה, כל כאב וכל עונג, כל מחשבה וכל אנחה, וכל דבר קטון לאין-שיעור וגדול לאין-מידה, בעל כורחך ישוב וירחש עמך והכול בדיוק באותו הקשר ובאותו סדר – ואף עכביש זה ואור ירח זה אשר בין עפאי העצים, ואף רגע זה עצמו ואני עצמי; שעון החול הנצחי של הקיום מוחזר אחורנית תמיד-תמיד – ועמו יחד גם אתה, פרודת עפר שכמוך!' האם לא היית מתפלש בכעסך, חורק שיניך, ומקלל את הדימון אשר כה דיבר? או שמא נתנסית אי-פעם בשעה אדירה כל כך, בה היית יכול להשיב לו: 'אין זאת, כי אם אל אתה, ומעודי לא שמעתי דברים אלוהיים מאלה!' אילו השתלט עליך רעיון זה, בעודך כמות שהנך, הלא היה משנה אותך או אולי שוחקך עד דוק; השאלה לגבי כל דבר: 'האומנם רוצה אתה בכך שוב ושוב ופעמים אין-ספור?' שאלה זו הייתה אזי רובצת על כל מעשיך בכובד משקל שאין כבד ממנו?…"[2]

 

מיד לאחר קטע זה, המעלה את שאלת השיבה הנצחית כקללה או כברכה, כתב ניטשה את קטע 342, שהוא אותו הטקסט בדיוק שיפתח, שנתיים מאוחר יותר, את "כה אמר זרתוסטרא" ועניינו דיבורו של זרתוסטרא אל השֶמֶש באותו בקר בו החליט, בגיל 30, לשים קץ להתבודדותו ולרדת מההר אל העמק, אל בני האדם.

 

האם הקטעים שלפני ואחרי קטע 341 יפצחו את חידת הרעיון של החזרה הנצחית?

 

read more »