מבקר האמנות חמור, או: נקמת הצייר

             מבקר האמנות חמוֹר, או: נקמת הצייר

 

לא פחות מארבע פעמים שב איליה רֶפּין, גדול הריאליסטנים הרוסיים, וצייר את דיוקנו של מבקר האמנות והמוזיקה הנערץ עליו, ולאדימיר סטאסוב. מאז פגישתם הראשונה ב- 1869, שמרו השניים על קשרי מכתבים, ובדיוקנאות המבקר בעל הזקן הלבן העבות (שישמש השראה לדמויות אברהם ומשה בציורי התנ"ך של אַבּל פַּן) חזר רפין וביטא את הכבוד הרב שרחש כלפי מי שהנהיג ברוסיה הצארית את רעיון האמנות הלאומית (ואף תמך במגמת האמנות היהודית בשחר ימיה!). בדיוקן סטאסוב מ- 1873, מיקם רפין את תקריב ראש המבקר (אז בן 49) בימין הבד ובתנוחה אלכסונית, כשהאור הנח על פניו וזקנו של המבקר עונה בחריפות לאפלה הגמורה מסביב. וברור, שהקומפוזיציה והתאורה הדרמטיות נועדו להעצים את כוחה של הדמות המיוצגת. בדיוקן השני, מ- 1883, צייר רפין את סטאסוב (בן ה- 59) מעט פחות מקרוב ובחצי גוף, כשפניו נסוכות חוכמה. 6 שנים לאחר מכן, ב- 1889, כבר צייר רפין את סטאסוב מחצי מרחק ובגוף מלא, כשהמבקר ניצב בחצר ליד גרם מדרגות מעץ, לבוש רובשקה (חולצה רוסית עממית) אדומה-לוהטת, ומבטו החמור שופע סמכותיות רבה. ב- 1900 צעד רפין צעד נוסף קדימה בעיצוב המכבד והמאדיר את המבקר: עתה, צויר סטאסוב הקשיש (בן ה- 76) מלמטה למעלה, עת עיני הצופה מטפסות ונישאות דרך מעיל הפרווה הכהה אל עבר הראש החבוש כובע פרווה ועטור שפע שיבה. עתה, סטאסוב כבר נראה כמונומנט על-זמני, משהו בסגנון פסל בלזק של אוגוסט רודן.

 

תופעת הצייר המבטא כבוד וסגידה כלפי מבקר האמנות אינה שגורה מדי, אך גם אינה בלתי מוכרת בתולדות האמנות (המודרנית בהכרח, שהרי תופעת ביקורת האמנות ראשיתה במאה ה- 18, לרקע ה"סאלונים" הראשונים). הערכת אמן ותודתו לְסמכות תומכת (פטרונים, מלכים וכו') מלווה את הציור המערבי עוד מאז הרנסנס המוקדם, ובעת החדשה בולט דיוקן-התודה לאמיל זולא שצייר אדוארד מאנֶה ב- 1868 (אוסף מוזיאון ד'אורסֵיי, פאריז): מאנה הושיב את הסופר-המבקר, תומכו הגדול בשערוריית הציור הפרובוקטיבי, "אולימפיה", כשהוא מוקף בציורים הקרובים ללב זולא (כגון ציור של ולאסקז וציורים יפניים), כולל "אולימפיה", וכשהוא אוחז בספר "תולדות הציירים" מאת שארל בְּלָאן, ספר שהיה קרוב ללב מאנה. עוד יוזכר לטובה דיוקן פֶליקס פֶנֶאוֹן, ציורו של פול סיניאק מ- 1890 (באוסף ה- MOMA, ניו-יורק), בו עוצב המבקר (שהיה גם אספן, אוצר, סוחר אמנות ואנרכיסט). פנאון היה ידידו של סיניאק ומי שטבע את המונח "ניאו-אימפרסיוניזם". בציורו, הציב הצייר את המבקר בגוף כמעט מלא ובצדודית גמורה, מה שהדגיש את זקנקן התיש של פנאון, בידו האחת מוט הליכה וכובע-צילינדר, ובידו השנייה שושן צחור, כמו נשא מבקר האמנות בשורת לֵידה משיחית. הציור כולו צויר בטכניקה פואנטיליסטית, כשהמבקר ניצב לרקע גלגל צבעים דינאמי המדגים את מחקריו האופטיים של שארל אנרי. הדיוקן מהווה אפוא מחווה של צייר כלפי מבקר אמנות בבחינת אב רוחני.

 

ואולם, מרתקת הרבה יותר בתולדות האמנות התופעה ההפוכה, זו אשר בה מבקש צייר להתנקם במבקר אמנות, או באדם סמכותי אחר כלשהו שפגע בו בביקורתו. התופעה הזו עתיקת יומין והיא מחזירה אותנו למחצית המאה ה- 16 ואל הוותיקן. עתה, אנחנו נמצאים בקַפֶּלה הסיסטינית, מתבוננים בציור הקיר המהולל של מיכלאנג'לו, "יום-הדין" (1541-1536). כאן, בפינה הימינית התחתונה מבחינה עינינו בדמות עירומה שנחש כרוך סביבה. זוהי דמותו של מינוֹס, מלך השאול. אלא, כפי שהעלו מחקרים, הדמות המצוירת לא הייתה אלא זו של בָּאג'ו דָה סֶסֶנָה, מהפקידים הבכירים יותר בוותיקן, שהכריז על ציור "יום-הדין" כבלתי הולם את הכתלים הקדושים, וזאת בגין העירום, היאה יותר – לדעת ססנה – לבתי מרזח ולמרחצאות. מיכלאנג'לו לא נשאר חייב: בציורו, הוא מיקם את באג'ו בגיהינום, ערטלו כליל, כרך סביבו את הנחש, כך שראשו נושך את אבר מינו של הפקיד האומלל, ולסיום – אף צייר לו אוזני חמור…

 

היה זה מבוא למסורת אמנותית של התקלסות במבקרי ומומחי אמנות. הידוע מכל במסורת זו הוא רישום הדיו שרשם רמברנדט ב- 1644 והמוכַּר בשם "אלגוריה על בקורת האמנות" (אוסף מוזיאון מטרופוליטן, ניו-יורק). הרישום מציג מין "מבקר אמנות" (כמאה שנים קודם להולדת מוסד הביקורת) בעל חזות אריסטוקרטית, יושב על חבית ומצביע בקצה המקטרת שבידו אל עֵבר שני ציורי דיוקן שלרגליו ונגדו. ה"מבקר" נראה כמי שמפגין את ההבנה המופלגת שלו באמנות באוזני קהל מעריצים הניצב מימינו, שישה איש ואישה (ככל הנראה), המאזינים לו ברוב קשב ויראה. רק במבט שני אנו שמים לב לעובדה, שנחש זעיר מתפתל על זרועו הימינית של המבקר וכי הלה, בעצם, כמעט שאינו שם לב לציורים. וכן… מתוך כובעו בולטים אוזני החמור שלו… יתר על כן, בקדמת הרישום, סמוך אלינו, נראה רמברנדט הצעיר (הוא אז בן 38) כורע ארצה, מכנסיו מופשלים והוא עושה את צרכיו מול מבקר האמנות…

 

יש שזיהו בדמות ה"מבקר" את אָנדריס דה חְרָאף, מי שסירב לשלם לרמברנדט את 500 הגילדרים בתמורה לדיוקן שצייר האמן ואשר אותו לא אהב. יש שראו במבקר בעל אוזני החמור את בן דמותו של סמואל ון הוּחְסְטְרָאטֶן, מי שביטא את חוסר-התלהבותו מ"משמר הלילה" של רמברנדט, שהיה כהה מדי לטעמו. וישנם שזיהו בו את קונסטנטין הוּיחֶנס, מזכירו של הנסיך לבית אוֹרָנְז' ומחשובי מומחי האמנות ההולנדיים דאז. בכל מקרה, מחקרים היסטוריים מלמדים, שרמברנדט הושפע ברישומו התוקפני מהנושא הקלאסי של "רכילות לפי אַפֶּלֶס" (אפלס, הצייר היווני הקדום). הנושא, אשר אודותיו סיפר לוקיאנוס הרומי ואשר צויר גם על ידי אנדראה מאנטֶנייֶה ובוטיצ'לי בשלהי המאה ה- 15, מציג את המלך מידאס כבעל אוזני חמור, שעה שהוא מוקף בדמויות נשיות אלגוריות המייצגות מידות שונות (מרכילות ועד קנאה, בּוּרוּת, חשדנות, רמאות ועוד). אלא, כפי שראינו, רמברנדט היה חריף בהרבה מהמקור הקלאסי: מלבד אוזני החמור, סמל לטיפשותו של המבקר, רמברנדט שם בידיו את המקטרת – סמל ההבל-הבלים, ואילו הנחש שלזרועו מסמל קנאה.

 

לא, אל תקנאו במבקר אמנות שהעליב אמן. בנוסף לכל ה"איחולים" שיאחל האמן למעליבו בינו לבין עצמו ולבין מכריו, עשוי זה האחרון לחטוף סנוקרת או סטירת לחי מצלצלת מידי האמן (אירוע זכור, בין השאר, מהסצנה התל אביבית של שנות ה- 80, עת איבן שוובל פגש מבקר אמנות נודע, שלא נציין את שמו). ואם לא העז האמן לעשות זאת, או להעמיד לדין את המבקר (כפי שעשה האימפרסיוניסט, וויסלר, למבקר האמנות האנגלי, ג'והן ראסקין), תמיד נותרת בידו הברירה להתעלל במבקר באמצעים ציוריים. התעללותו של גוסטב קוּרְבֵּא בפטרונו בציור הנודע, "הפגישה", או "בונז'ור מסייה קורבא" (1854, אוסף מוזיאון פָאבְּר, מונפֶּלייֶא), היא תקדים מאלף. קריאת עומק של הציור תיצור את ההיררכיה של הכלב, המשרת והפטרון (הקָדים בפני האמן…), שמעליהם מתנשא הצייר הניצב מנגד. האמן כאדם עליון כנגד היצורים הנחותים. או, קחו, למשל, את הדפס-האבן של הונורא דומייֶא הקרוי – "הפרומנאדה של המבקר בעל ההשפעה": ההדפס פורסם ב- 24 ביוני 1865 בירחון הקריקטורות הפופולארי בפאריז, "לֶה שָאריבָארי", במהלך ימי התצוגה של  ה"סאלון". בהדפסו, הכניס אותנו דומייא לתוך אולם מאולמות הסאלון. על הקיר מנגד תלויות עד מחנק המוני תמונות, להן מַפנה מבקר האמנות את גבו (!), שעה שרושם על נייר את שיפוטו האלמותי. מבקר האמנות, צילינדר לראשו, פניו נפוחות מחשיבות עצמית, תנוחתו גאה, טווסית, בטוחה בעצמה, והוא מוקף בצופים המסירים כובעיהם בפניו בהכנעה וקדים לעברו קידת התרפסות…

 

הקריקטורה הזו של דומייא היא מקרה מתון לעומת ציור השמן שצייר הצייר הרומנטי הגרמני, גבריאל פון מקס, ב- 1889, "קופים כמבקרי אמנות" (אוסף "הפינקוטק החדש", מינכן). הציור (שנקרא תחילה "מועדון הגבירות") הוצג בתערוכה השנתית הראשונה של מינכן ב- 1 ביולי 1889. לגבריאל פון מקס היו טענות קשות בנוגע לבחירת העבודות על ידי ה"ז'ורי" (ועדת השיפוט). בציורו, 13 קופים בגדלים משתנים יושבים על ארגז משלוחים (תיבת ציור) ובוחנים ציור, אשר רק שמץ ממסגרתו המוזהבת נראה לעינינו. בה בעת, תווית על גב הציור (המתגלה לנו מאחוריו) מסגירה שנושא הציור הוא "טריסטן ואיזולדה" וכי מחירו 100,000 מארקים גרמניים – סכום עתק דאז. הקוף המרכזי בקבוצה מַפנה פניו כלפינו, הצופים, וכמו דן אותנו למעמד של קופים הצופים ביצירות אמנות, קרי – חקיינים מוגבלי מוח, שאינם מבינים מהותם של דברים… מסתבר, שפון מקס נמנה על מתנגדי הסאלון במינכן וסירב ליטול בו חלק. רק משנפתח הסאלון, ניאות להציג בו את "קופים כמבקרי אמנות", ולתדהמתו, הציור זכה במדליית זהב מדרגה שנייה…

 

30 שנים מאוחר יותר, ב- 1919, יצר ראול האוסמן, אמן הפוטו-מונטאז' הדדאיסטי הברלינאי, קולאז' הקרוי "מבקר האמנות" (אוסף מוזיאון "טייט", לונדון). הקולאז' מציג גבר בגיל העמידה, שיער מקריח, לבוש חליפת שלושה חלקים (משמע, בורגאני, ראו את התיק שבידו), עטו הפאלית שלופה בידו כחרב. ראשו המגודל, שאינו תואם את גופו, נדמה למסכה (בעלת פה גדול, תרתי משמע) והוא מורכב מתגזיר צילום שטופל בְציור מתיילד ופרימיטיבי. בול זול מודבק על מצחו (שווי הערך של מוחו?) ועליו מודבק תגזיר צילום של נעל (דריכה מבזה). מסביב למבקר פְרָגמנטים שרירותיים של אותיות ומילים בטיפוגרפיות משתנות (קטע משיר דדאיסטי אבסורדי של האוסמן). הקולאז' הלקטני הזה המרכיב את "מבקר-האמנות" עשוי לרמז על לקטנות הידע של המבקר, ראש שכלתני המנותק מגוף וחושים. פְרָגמנט משולש של שטר 50 מארקים גרמניים כמו ננעץ בגב המבקר בדומה למפתח-הפעלה של בובה, מפתח קפיטליסטי, אם יש לכם ספק. צילום מודבק של אשת חברה משלים מנגד את המשחק הבורגאני של המבקר…

 

ב- 1940 ראתה בניו-יורק, מטעם איגוד אמני ההפשטה האמריקאיים, חוברת טקסטים תחת הכותרת "מבקרי האמנות". פה רוכזו קטעי ביקורות מעיתונות ניו-יורקית ומפרסומי אמנות אחרים, המוכיחים התבטאויות שגויות וסתירות פרי עטם של מבקרי אמנות אמריקאיים, ולאלה נלוו דברי פרשנות ותגובות ביקורתיות של אמני ההפשטה. הנה כי כן, האמנים השיבו מלחמה לביקורת האמנות העוינת ובשפת האמנות היא עצמה!

 

עתה, התבוננו בציורו של הצייר האמריקאי הפופולארי, נורמן רוֹקוֵול, "מבקר האמנות" (1955, שמן על בד, אוסף מוזיאון נורמן רוקוול, סטוקברידג', מסצ'וסטס): הציור הופיע לראשונה כאיור על שער ה- Saturday Evening Post"" (16 באפריל 1955). בציור נראה סטודנט לאמנות (בתפקיד "מבקר האמנות") הנמצא במוזיאון כלשהו באגף הציור הבארוקי. הבחור הצעיר מצויד בכן-ציור נייד, בארגז צבעים ובפָּאלֶטָה גדולה, תחת בית שחיו מספר ספרי אמנות, בידו האחת שמאחורי גבו קטלוג התערוכה, ואילו בידו השנייה זכוכית מגדלת. הסטודנט רוכן אל עבר דיוקן בארוקי של גבירה שמנמנה ובוחן בתשומת לב את תכשיט הסיכה אשר על חזַהּ. זו מחזירה לו מבט תמה. מימין לסטודנט, ציור בארוקי הולנדי של שלושה אצילים, המַפְנים אף הם מבטים זועמים אל עבר הסטודנט החוצפן.

 

ובכן, מסתבר, שהסטודנט המצויר הוא ג'ארוויס (או ג'רי) רוקוול, בנו בכורו של הצייר. האישה המצוירת, זו עם התכשיט, היא מארי, אשת האמן ואמו של ג'רי. האם עסקינן בבדיחה פרטית של נורמן רוקוול, המרמז בציור על נטייה אדיפלית של בנו? האם זו הסיבה למבט המופתע של המצוירת ולזעמם של המצוירים מימין? כך או אחרת, בחירתו של רוקוול האב לקרוא לציור "מבקר האמנות" אומרת התקלסותו במוסד הביקורת, שמעולם לא העניק לצייר אשראי רציני ורק ראה בו מאייר פופוליסטי. עתה, בתשובתו למבקרי האמנות, אומר להם נורמן רוקוול כך: אינכם אלא ציירים מתוסכלים, שאינם יודעים כיצד להתבונן ביצירות אמנות ונשלטים על ידי גחמותיהם.

 

לא היה זה סוף הסיפור: ב- 1961, עדיין בניו-יורק, יצר ג'ספר ג'ונס את הפסל, "המבקר רואה" (מתכת, פלסטיק וזכוכית, אוסף האמן): בתוך גוף דמוי לְבֵנָה – המיר ג'ונס את העיניים שמאחורי המשקפיים בשפתיים של פיות מדברים. עתה, דיבור (מילים, פטפטת) של מבקר האמנות הפכו תחליף למבט.. שנתיים קודם לכן, ב- 1959, יצר ג'ספר ג'ונס את פסל המתכת, "המבקר צוחק", בו המיר את משחת השיניים בשיניים ממשיות, שיני הטרף של הביקורת…

 

אך, אפשר שהשיא היה ב- 1997. שאז צייר ר.ב.קיטאיי את ציורו הענק, "המבקר הקטלני נרצח בידי אלמנתו, אפילו" (שמן וקולאז' על בד, אוסף פרטי, אוסלו). לא מכבר, ב- 1994 קטלה ביקורת האמנות הבריטית את תערוכתו הרטרוספקטיבית של קיטאיי, שהוצגה ב"טֵייט", והאשימה אותו בפסוודו-אינטלקטואליות. האמן היהודי ההרוס, שכמעט נטרפה עליו דעתו, נטש בזעם את אנגליה לטובת ארה"ב (ארץ הולדתו), האשים את הביקורת באנטישמיות ואפילו במותה הסמוך של רעייתו. בכל מקרה, ציורו "המבקר הקטלני נרצח בידי אלמנתו, אפילו", עשוי כולו כמרקם אובססיבי של תוקפנות ותאוות נקם. קיטאי מופיע בו מימין (מעליו האות העברית קו"ף, כציון שמו). הוא גְדוע רגל וחגוּר במכחול נוטף דם, כשהוא כמו נמנה על פלוגת הוצאה להורג (בפרפראזה על ציורו של אדוארד מאנה מ- 1868, "ההוצאה להורג של מקסימיליאן"). בידיו רובה היורה אש אל עבר ראש מפלצתי רב-ראשים ורב-עיניים, שפולט מפיו לשון צהובה ארוכה (ועליה המילים "עיתונות צהובה" ו"הרוֹג, הרוֹג, הרוֹג"). המילים "שנאה שנאה" מודבקות משמאל מעל כותרי ספרים בנוסח "הרוצח", "דיאלוג עם מוות", "אויב העם" ועוד. הציור, שנמכר תמורת מיליון לירות שטרלינג, לא גאל את נפשו המיוסרת של קיטאי, ששם קץ לחייו ב- 2007.

 

האם ידעה אמנות ישראל פרשיות נקם שכאלו במבקרי אמנות? קצת. רבים עשויים לזכור את מחזהו של אפרים קישון מ- 1968, "תוציא את השטקר המים רותחים", קומדיה קומית על הצייר רפאל שלזינגר, שמבקר אמנות מטומטם ונפוח, זלמן מ.קשטן – רבים נטו לזהות בו את המבקר, חיים גמזו, שעמו חיסל קישון חשבון אישי – טועה לזהות סולם וקומקום שבסטודיו עם יצירת אמנות מודרנית בשם "תוציא את השטקר המים רותחים"… באשר לתחום האמנות החזותית, אפשר שזכורה פואמת הנקמה של הציירת והמשוררת, חיה אסתר, "צרחת היופי", בעקבות מסכת ההשפלה שעברה מצד מנהל מוזיאון תל אביב.[1] זכורים גם אי אלה מציוריו המופשטים-מתיילדים של רפי לביא משנות ה- 60 המאוחרות ומחצית שנות ה- 70, בהם נרשמו (על גבי מדבקה או על משטח הצבע) ביטויים דוגמת "גמזו חמור", או "ראיתם פעם ציור של נסים מבורך?" (נ.מבורך היה בשנות ה- 70 מבקר אמנות בעיתון "הארץ"). ידידו של לביא, הצייר הנרי שלזניאק, הציג ב- 1973 ציורים מינימליסטיים ביותר בגלריה "הקיבוץ" בתל אביב. אלה זכו לביקורת צוננת מאד, בעיקר מעטו של רן שחורי, מבקר "הארץ", שהיה מקורב לחבורת האמנים עליה נמנה שלזניאק. האמן הפגוע ביותר הסתגר בסטודיו וגדש דפים על דפים ברשימות רדופות המנסות להתמודד עם טענות המבקר. מעתה, החל מדביק על בדי יצירותיו קטעי ביקורת של מבקרי העיתונות המרכזיים בארץ. ברשימותיו כתב: "הביקורת לא נגנזת (נשכחת) ולכן היזהר בכתיבתך, מבקר."[2]

 

                              *

מזה כארבעים שנה שהרוחות שככו בעולם האמנות הישראלית. לא עוד תאתרו קרבות עקובי-דם בין אמנים למבקריהם. הסיבה ברורה: האמנים תפסו את הפרינציפ והפכו הם עצמם למבקרי אמנות…

 

 

 


[1] גדעון עפרת, "הקללה", בתוך אתר-הרשת, "המחסן של גדעון עפרת", קטגוריה: האידיאה של האוצרות (יולי 2011).

[2] גליה בר-אור, "הנרי שלזניאק", המשכן לאמנות, עין-חרוד, 2005, עמ' 52.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: