אחרי עולם-האמנות

                          אחרי עולם-האמנות

 

המושג הזה – "עולם-האמנות" – נולד רק ב- 1964 במאמר שפרסם ארתור דנטו ב- Journal of Philosophy (LXI, pp. 571-584). עד אז, האמנות לדורותיה הסתדרה לא רע גם ללא המושג, "עולם-האמנות". שהרי, האמנות הקרולינגית, למשל, התהוותה בין המאות ה- 10-8 בין חצר המלכות של שארלמאנייה ויורשיו לבין מנזרים, כאשר יצירות אמנות ואומנות הוזמנו לפי הטעם הקיסרי, וללא שום "עולם-אמנות". הֲחליפו את שארלמאנייה באחים מדיצ'י מפירנצה, בחצר המלכות של פיליפ הרביעי במדריד, בברית בין חצרו של לואי ה- 17 לבין האקדמיה (שבשליטה הקאתולית) בפאריז, וכו' – והרי לכם כוחות צנטרליסטיים, קיסר או מלך בטבורם, אשר על פיהם (ואנשי שלומם) יישק דבר.

 

אבל, ב- 1964 רשאי דנטו להסתמך על "עולם-האמנות" בבואו לנסח את פלא הפיכתו של חפץ שימושי כלשהו ליצירת אמנות. בכוחו לעשות זאת, משום שמאז המרד נגד האקדמיה במאה ה- 19, ובמקביל, עליית מעמדו של ה"סאלון", פריחת העיר (על בתי הקפה שבבולווארים), פתיחת המוזיאונים לציבור הרחב, התעצמותם של העיתונים, התאגדות חבורות האמנות (הריאליסטים, האימפרסיוניסטים וכו') וכיו"ב – סוציולוגיה חדשה נולדה סביב היצירות המוצגות, הסוציולוגיה של "עולם-האמנות".

 

בספרו, "עולמות-אמנות", כלל הווארד בקר במרחב החברתי החדש הזה את "כל אלה המעורבים בהפקה, תיווך, שימור, קידום, ביקורת ומכירת אמנות."[1] היינו מוסיפים את האספנים. ואם המונח "תיווך" קצת מופשט מדי בעבורנו, נסמוך ידינו על הגדרת "עולם האמנות" ב"אנציקלופדיה של הרעיונות":

"…קואליציה של גורמים הפועלים בשדה האמנות, כגון יצרני אמנות, אוצרים, מנהלי מוזיאונים, מבקרי אמנות, צרכני אמנות ועוד. אנשים אלה הרוקמים ביניהם קשרים רופפים, יוצרים מרחב או שדה-שיח הקובע את הטעם האסתטי ומכריע בשאלות של הערכה אמנותית."[2]

 

"עולם-האמנות", אנו רואים, מתקיים אי שם בין "שדה האמנות" לבין "שדה השיח". כי תוכנו ופריו, עסיסו, של "עולם-האמנות" הוא "השיח האמנותי". יודגש: מרכיבי "עולם-האמנות" אמורים לאשר מין "רשת" של יחסים, סוג של אחדות ותקשורת מניבים, מערכת של דיבורים וטקסטים הבוראת דיסקורס (שיח), ממנו יצמחו ענפי התיאוריות האמנותיות, ההיררכיות ואף הקאנון של "עולם-האמנות". ובטבורו של "עולם" זה, בבחינת אחדות בתוך אחדות, שורר לו "הממסד האמנותי". האחדות הרשתית, נבקש לומר, היא ממהות "עולם-האמנות", באשר עסקינן במרחב שניחן במרכז (אמן מרכזי, מוזיאון מרכזי, גלריה מרכזית, מבקר(ת) מרכזי) והוא מאופיין ב"אלה שבפנים" וב"אלה שבחוץ".

 

את דרכי כ"קרוב אצל האמנות" התחלתי בשלהי שנות ה- 60 של המאה הקודמת. אמונתי במושג "עולם-האמנות" הייתה אז ללא עוררין (אף העמדתי את המושג בבסיס הדיסרטציה שלי[3]), שכן המושג היה אז תקף, חי ובועט כפי שלא היה מעולם: פריחת הגלריות והמוזיאונים של ניו-יורק, פריחת כתבי העת לאמנות, התיאורטיקנים והמבקרים הנודעים, ההיררכיה הברורה למדי של אמנים וותיקים וצעירים במרחב האוונגרדי של ארה"ב ואירופה, כוחם של האוצרים המובילים בביאנאלות  – "עולם-האמנות" זהר וקול ה"שיח" שלו נשמע היטב גם בישראל. וגם כאן, בין מוזיאון ישראל של שלהי שנות ה- 60 ותחילת שנות ה- 70 לבין מוזיאון תל אביב של שלהי שנות ה- 70 ושנות ה- 80, התעצב לו "עולם-אמנות", עם אוצריו המרכזיים,אמניו הבולטים, מבקריו הנחשבים, בתי הספר המובילים, כתבי העת קובעים. על הדינאמיקות של ה"עולם" הזה הרחיבה אריאלה אזולאי בספרה מ- 1999, "אימון לאמנות", שעוד נידרש לו בהמשך.

 

משימתו של מאמר זה היא ליבון הטענה, שהמושג "עולם-האמנות" הוא מושג שהלך לעולמו ונותר כפיקציה, או – לכל היותר – כמוטציה פגומה. בד בבד, בחלקו השני, יבקש המאמר לקבור גם את המושג הבדיוני האחר, "הממסד האמנותי". בחלקו השלישי והאחרון יעלה המאמר את השאלה: מה עלה בגורלו של שדה-האמנות לאחר פטירתם של השניים הנ"ל?

 

הביטו סביבכם, השתחררו מדעות קדומות ומחשיבה מיתולוגית: האם אמנם ביכולתכם לאתר "רשת" אחדותית כלשהי, או לקלוט "דיבור" משמעותי המשותף לרכיבי השדה האמנותי בישראל של שנות האלפיים? האם לא נכון יותר להכיר בכך, ש"עולם-האמנות" של האתמול נפרם, התפצל, התפרק והתפזר בתפזורת של מונאדות מולקולאריות, הסגורות כל אחת בתוך עצמה? ראו את המוזיאונים שלנו, המרוכזים כל אחד בשלו; ראו את האוצרים העושים איש(ה) ואיש(ה) לעצמם. וכלום ישנו "דיבור" ישיר או עקיף בין הקומץ הזעום של מבקרי האמנות שלנו? האם מתחברים אמנים עכשוויים במהלך רעיוני משותף החורג מקואופרטיב כלכלי? האם מתנהל דו-שיח, ולו אנטגוניסטי, בין האקדמיות לאמנות שלנו? התשובה היא "לא". כי באשר תביטו, התפזורת היא הנותנת.

 

וכי כיצד יתקיים "מרכז" במציאות סוציו-תרבותית שכזו? לא מוזיאון מרכזי המהלך כענן לפני המחנה, אלא מספר מוזיאונים בעלי עניין וכוח משתנים הנגררים בעקבות הענן. לא עוד אמן כריזמטי וכוחני המרכז סביבו "חצר", אלא המוני אמנים ללא כוכבי-על. לא עוד גלריה המובילה את לפיד האיכות, כי אם מספר גלריות עם ימים טובים יותר או טובים פחות. לא עוד אוצר(ת) נותן(ת) טון, כי אם אינפלציה מביכה של "אוצרים". בריבוי התפזורתי דהיום, מוטב נדבר אפוא על ריבוי הקולות והגוונים של מוזיאונים, גלריות, אוצרים, כותבי קטלוגים וכו'.

 

בתרבות התפזורת דהיום לא עוד יתקיים "שיח אמנותי". וכי כיצד יתקיים בישראל, כאשר בקושי רב יוכח קיומו של כתב-עת לאמנות (וכמה כבר קוראים אותו אצלנו?), כאשר מספר מבקרי האמנות מסתכם בעצם בשניים, וכאשר הסימפוזיונים המעטים שלנו הם יותר רב-מונולוגים מאשר דיאלוגים? והיכן, באיזה בית קפה, באיזה חוג בית, באיזה שיעור אוניברסיטאי, על דפי איזה עיתון וכו' מתקיימים דיונים בנושאי מגמות התרבות והאמנות בישראל של שנות האלפיים? האם מקרי היעדרה של תערוכה מסכמת בנושא האמנות הישראלית של שלושים השנים האחרונות? בהקשר זה, רק חשבו על הברית המסוימת של "עולם-האמנות" משנות ה- 80-70 שכוננה ותמכה בתערוכה דוגמת "דלות-החומר" (שרה ברייטברג-סמל, רפי לביא, "המדרשה", "מושג" של אדם ברוך וכו').

 

לא, "עולם-האמנות" ההוא-ההוא קָרַס ואינו עוד. במידה שפועלת היום "רשת" אחדותית בשדה האמנות, זוהי רשת המוגבלת רק לזיקה בין מסחר-אספנות-ידידי המוזיאונים ונאמניו. אם תרצו, זהו "עולם-האמנות" של שנות האלפיים. אלא, שבמחוזותינו, רק מינימום תואָם  ומינימום אנלוגיה יאותרו בקשר שבין ערכי "עולם-האספנות" לבין ערכי השיפוט של הביקורת והאוצרים. ודי אם תתבוננו בהיררכיה של האמנים הישראליים הנחשבים במכירות הפומביות שלנו ותשוו אותה לאמנים הנחשבים והלא-נחשבים בשדה האמנות העכשווי בישראל.

 

וכך, במציאות דהיום, אתה – שוחר האמנות – נידון ליתמות ולבדידות. בהיעדר המעטפת הווירטואלית של "עולם-האמנות", אתה מגיע לתערוכות לבדך, ללא משפחה תומכת. לכאורה, ניצחון החירות על פני מערכות הכוח. אך, למעשה, נידונוּת למִדבר ללא שבילים וללא אופק, תעייה בין נווי-מדבר (נדירים) ופאטה-מורגאנות (רבות).

 

                                *

 

קריסתו של "עולם-האמנות" הפילה גם את בנו החוקי, את המושג המיתולוגי האחר – "הממסד האמנותי".

 

למעלה מ- 40 שנה שאני מסתובב בשטח. למעלה מארבעה עשורים שאיני חדל לרחרח ולבלוש. גשש בכיר במשעוליה הגלויים והנסתרים של האמנות הישראלית. הכַּרתי את כולם – את "גדולי הדור" על חצרותיהם השונים. פגשתי קיסרים מטילי אימה, וכנגדם, מניפי שרביטים מפלסטיק וחובשי כתרים מנייר. והאמינו לי: לא אלה וגם לא אלה ה"ממסד". וכי מה סברתם: שנפגשים להם בחשאי, בחדרי חדרים, "אוצרי-ציון" ומחברים פרוטוקולים וגזרי דין? ואם עדיין מתגודדים להם בחשאי איזה אוצר ואמן אנינים ומתנשאים ופוסקים הלכות יהירות, כלום יש תוקף לפסיקותיהם?

 

לא, אין עוד בנמצא מועצת גדולי תורה באמנות הישראלית. והכיצד זה שאין? פשוט משום שאין עוד במחוזנו גדולי תורה. בוגרי ישיבות יש; גדולי תורה אין.

 

האומנם לא היה ולא נברא הממסד האמנותי? באתר הבית של בית הספר לאמנות, "בסיס", מצאתי הגדרה ל"ממסד אמנותי":

"ממסד הוא מערכת של גורמים בעמדות מרכזיות בתחום נתון, הקובעים את התנהלות התחום. הממסד האמנותי באמנויות החזותיות מורכב ממוסדות (משרדי ממשלה האחראים על התרבות, מוזיאונים, גלריות מובילות, אקדמיות, קרנות תמיכה), ומיחידים בעמדות המאפשרות השפעה על דעת הקהל (אספנים, אוצרים, עיתונאים, מבקרי אמנות). לממסד האמנותי השקפת עולם והנחות מוקדמות על מה ראוי להיכלל בתחום ומי ראוי לתמיכה ועידוד. מתוך עמדות אלה מתווה הממסד כללים להערכת היצירה האמנותית בזמן נתון וקובע את הקאנון – רשימת האמנים והיצירות הנחשבים למשובחים ובשל כך – חשובים. ממסד אמנותי יכול להיות רגרסיבי (שמירה על העבר) או פרוגרסיבי (העדפת החדשנות). יתרונו בארגון וחסרונו בהפליה של מי שאינו תואם את השקפת העולם הרווחת. החלטותיו של הממסד האמנותי נבחנות בראי ההיסטוריה כאשר תהליכים מבשילים: אמנים מוערכים בתקופתם נעלמו מהתודעה, בעוד כאלה שלא הוערכו בזמנם ע"י הממסד האמנותי קיבלו הכרה מאוחרת ונכנסו לקאנון."

 

הבה נפתח בצמצום ההגדרה הזו. ראשית כל, נבטל את כוח המוסדות: משרדי ממשלה? והרי לאלה אין שום מעמד וסמכות בעולם האמנות שלנו. במידה שאלה משמיעים קולם (ולא, חלילה, בקולה של שרת "התרבות הציונית"), הקול הוא קול ועדת שיפוט לפרס או מלגה, דהיינו קולם של יחידים שמחוץ למוסד. מוזיאונים? הבה נצמצם ונסתפק בשניים עד שלושה מתוך עשרות המוזיאונים שלנו, וגם באלה נבכר, כמובן, להכיר בכוחם של יחיד או יחידה – מנהל(ת) או אוצר(ת), לא יותר. וגם את מוסד הגלריות נצמצם ביותר לשתיים-שלוש גלריות, לכל היותר, ואף אלו יומרו באינדיבידואלים – בעל(ת) הגלריה. וכך גם לגבי האקדמיות: שתיים-שלוש, לכל היותר, אשר קול ה"ממסד" העולה מהן הוא קולם של אמנים או אמניות בודדים מתוך צוות המוסד.

 

אם כן, הממסד האמנותי הישראלי לא היה ואיננו מוסדי במהותו. הוא קם ונופל על מספר אינדיבידואלים וקשריהם ההדדיים. כזכור, הרשת שבתוך הרשת של "עולם-האמנות".

 

עתה, נפנה מבטנו אל אותם ה"יחידים בעמדות המאפשרות השפעה על דעת הקהל." ובכן, יובהר: "דעת הקהל" היא דעת מיעוט (דומיננטי ורעשני ככל שהנו) בתוככי המיעוט הזעום הקרוי אצלנו "עולם-האמנות". מדובר במנגנון כוח זעיר הפועל על ציבור זעיר. ובלב מנגנון הכוח הזעיר שוררים טעמו וערכיו של יחיד אסרטיבי, ולעתים אגרסיבי.

 

פעם, כשהיינו קטנים ועולם האמנות עוד התמקד ברחוב גורדון, לקולו הצנטרליסטי של היחיד היה משקל. מנהל מוזיאון (שהוא גם מבקר אמנות ותיאטרון) יכול היה להטיל חיתתו על השפֵלה כולה. בעיר על ההר, אוצר אוונגרדי יכול היה לשרטט מפות יוקרה עם פסגות חדשות. לא שאז התקיימו ישיבות והוחלטו החלטות מחייבות. אף להפך: בעלי הקול בתל אביב וירושלים – מבקרי אמנות, אוצרים, אמנים, היסטוריונים של אמנות וכו' – הצטיינו בהשמצות הדדיות, קנאה, ביקורת, זלזול וביטול הדדיים, יותר מאשר ביישור הקו הקונפורמי. שתיקה ומלמול סכינאי מאחורי הגב אפיינו את האין-תקשורת בין חברי המסדר יותר מאשר דו-שיח, קשב והסכמות, שלא לומר ציות. ובכל זאת, הייתה "חצר" וממנה עלה קול סמכותי שהדהד לכל עבר.

 

אז, מיהו, בעצם, אותו "ממסד" שגזר גזרי דין לשבט או לחסד? והכיצד?

 

באזורים המוצללים של שדה האמנות, במשכנות המובסים, יגידו לכם, של"ממסד" הזה קוראים פחד, או חוסר ביטחון עצמי, וכי הוא מתחיל ונגמר בבריונות מילולית של כריזמה מטילת אימה. במילים אחרות, שבתמציתו, ה"ממסד" הוא אדם אחד, שבכוח כישרונו ויכולת הקרנה של סמכות, מצליח לגבש עדה של מסכימים ו/או הולכי בתלם, להקה של צייתנים שעושה גלים. בעולם-אמנות אינטימי – הדינאמיקה הזו עובדת. עובדה, היא עבדה אצלנו מאז שנות ה- 20 ועד שנות ה- 90 של המאה הקודמת.

 

במרחב המואר והפחות פרנואידי של שדה האמנות ההסבר אחר: ישנו דבר כזה כמו "טעם טוב", יאמרו, וישנם "בעלי הטעם הטוב", ואלה – אף מבלי להיוועד כולם יחדיו – מסכימים בשיחה אינטימית על כוס קפה, או בלחישה באוזן, או במאמר ביקורת, או במאמר קטלוגי נחרץ, או בהנהון ראש, או בהערה קטנה וסרקסטית, או בשתיקה, בהפניית גב וכו' – על "קאנון".

 

"קהילת הטעם הטוב", כינתה זאת אריאלה אזולאי, עת ניתחה בפרוטרוט את מנגנון ה"הסכמה" ואת הכוחות המופעלים בו:

"…ניתוח של טקסטים פרשניים אינו מספיק לאפיון ההגמוניה; יש לשחזר את מקומם של טקסטים אלה במסגרת יחסי החליפין בשדה. הטקסטים של שרה ברייטברג-סמל היו חלק ממכלול של פרקטיקות דיסקורסיביות שכללו גם הוראה, חליפין של עבודות, ביקורת בעיתונות וכו' ויצרו רשת של חליפין סביב קהילת טעם שתפקדה כקהילה מסמיכה המוסמכת מתוך עצמה."[4]

 

  נשוב ונבהיר: "קהילת הטעם הטוב" היא עדת מאמינים זעומה, המתגודדת ב"חצר" זעירה המופעלת על ידי אדמו"ר. אם לדייק יותר, נאמר כך: ה"חצר" מכוננת על ברית בין אמן(ית) דומיננטי לבין מבקר(ת) דומיננטי(ת): לכל זריצקי חייב להתלוות מין אויגן קולב, לכל תומרקין חייב להתלוות מין יונה פישר, לכל רפי לביא חייבת להתלוות מין שרה ברייטברג-סמל. אלה הם צוותים מנצחים הכותבים תורה בראש ההר הווירטואלי שלהם, והתורה היא הקאנון בו הם מאמינים. אתם שמים לב: כל הדוגמאות הן משנות ה- 80-50 של המאה הקודמת.

 

[סיפור קטן לאתנחתא: הזדמנתי פעם, ב- 1987, למשרדו של יוסף חכמי, אז מנהל "הפניקס". באתי לבקש את סיועו הכספי בהוצאה לאור של ספר קטן. ישבנו בחדרו מוקפים בהמוני ציורי מופת של ארוך, זריצקי, שטרייכמן, פסלי דנציגר וכו', ובטרם ניגש לנושא שלשמו התכנסנו, הניח חכמי לפנַי עט עם נייר וביקש: "אנא, ערוך רשימה של עשרה האמנים החשובים ביותר בישראל". הייתי נבוך: אהבָתי לאמנות הישראלית מעולם ידעה את סוד הצמצום, וכיצד אבחר את העשירייה? אף על פי כן, רשמתי. חכמי לא כל כך אהב את רשימתי. אמנם במחצית הסיוע המבוקש זכיתי, אך לשנינו היה ברור: הקאנון שלו (אולי גם של יונה פישר, ששימש אז לא מעט כיועצו) אינו הקאנון שלי. שנה קודם לכן, נזכור, כבר עשה כנפיים הקאנון של שרה ברייטברג-סמל, "דלות-החומר".]

 

עתה, פעם נוספת, הביטו סביב: לא תמצאו אמן "נותן טון", אימת השבט. וגם אם תצליחו להצביע על מבקרת כריזמטית, תתקשו להדביק לה קאנון כלשהו. גם לאף אחד מאוצרינו המרכזיים לא תצליחו להדביק קאנון. מה קרה? התשובה אחת: קריסת "עולם-האמנות" קברה תחתיה גם את אפשרות תפקודו של "הממסד האמנותי". כך, גורלו של אמן בזמננו אינו עוד נחתך בחוג אליטיסטי מצומצם של "בעלי דעה". אוצרים שונים במוסדות שונים ו/או בעלי גלריות שונים יאשרו תערוכה של אמן או אמנית, אלא שלתערוכות אלה אין עוד את המעמד המכונן שהיה בעבר. קרי: כיום, אתה יכול להציג במוזיאון מרכזי ולהיעלם מהתודעה לאחר מכן. פעם זה היה נדיר מאד. פרסים? מלגות? בחירה לביאנאלה זו ואחרת? בוועדות השיפוט הרבות יושבים המוני אמנים, אוצרים, מורים וכו' בקונסטלציות משתנות תדיר, ואלה אינן מצטמצמות ו/או מקובעות לכדי "ממסד". הריבוי, הניידות, הגיוון של תת-מערכות הכוח הרבות, הניידות והמגוונות – אין בכוחם לאשר מבנה מוצק של "ממסד".

 

                                *

אם כך, הללויה? נפלה הבסטיליה? חוששני שלא עת שמחה היא העת הזו. לחופש יש מחיר, וחרדת ה"מנוס מחופש" זכורה לנו עוד משֵם ספרו של אריך פרום. כי במרחב הפתוח, המונאדי, והתפזורתי, "ריזומי" יאמרו חסידי צרפת שבינינו, מה נותר להם לאמנים הצעירים אם לא להטיל יהבם ולדבוק בכל אוצר(ת) מזדמן(ת) שנקרה על דרכם, בכל מוסד אמנותי שנכון לפתוח דלתותיו בפניהם, ואם התמזל מזלם – להאיר לרגע, לשוב לחשיכה ולייחל לנס הבא. ואנו, צרכני האמנות המותשים, מה נותר לנו אם לא להמשיך ולהשתרך בין אינספור התערוכות, ללא מפה, ללא "מקרא" של ראוי יותר וראוי פחות. אנו נאלצים להתנסות במכלול וללכת בו לאיבוד. כן, עודנו מקשיבים להמלצת חברים; גם קולם של מבקרת או מבקר ימריצנו לבקר בתערוכה זו או אחרת. אבל, אוטוריטות אין (שהלא, גם את הביקורת אנחנו מבקרים). השדה האמנותי שלאחר נפילות "עולם-האמנות" ו"הממסד האמנותי" הוא שדה ללא גבולות, שדה הגדל פרא, ללא גינון, ללא גנן, אלא הוא מצבור של אינספור ערוגות עם פריחות חד-שנתיות.

 

בשדה האמנותי שלאחר ימי עולם-האמנות ולאחר ימי הממסד האמנותי, שום תיאוריה של אמנות לא תנחה את דרכנו, שום מניפסטים לא יבהיקו כמגדלורים (מניפסטים, כזכור, תפקדו כמצע של קבוצות אמנות. מה צורך בהם כאשר אין עוד קבוצות אמנות אידיאולוגיות?). האמת, השדה האמנותי אינו נזקק עוד לתיאוריה האמנותית לתמיכה בהתמרת הלא-אמנות לאמנות. היום, כבר הכול הולך, הכול אפשרי, הכול לא עוד מפתיע. את מקומה של התיאוריה האמנותית תפסה, כידוע, הפילוסופיה (הפילוסופיה של אסכולת פאריז, נכון לעשורים האחרונים). זו, לא צמחה מתוך שדה האמנות, ומכאן שאין היא פריו של "עולם-אמנות" כלשהו. אך, בעולם שאחרי עולם-האמנות מאומצות ומיושמות האידיאות מבחוץ, והמאמץ לשיח האמנותי הנעדר הוא מאמצם של אלה המעוניינים באצטלה הפילוסופית. הנה כי כן, את לימודי ההמשך ב"בצלאל" ניהל עד לא מכבר פילוסוף. מה פלא, שעוד ועוד תיאורטיקנים של אמנות הופכים אצלנו לפילוסופים מיד שנייה.

 

 

 

 


[1] Howard S. Becker, "ArtWorlds", University of California, Berkley, 1982.

[2] דוד גורביץ ודן ערב, "אנציקלופדיה של הרעיונות", בבל, תל אביב, 2012, עמ' 821.

[3] גדעון עפרת, "הגדרת האמנות", הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1975.

[4] אריאלה אזולאי, "אימון לאמנות", הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1999, עמ' 150.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: