Archive for מרץ 2nd, 2014

מרץ 2, 2014

ש ד י ם

                           שֵ ד י ם

 

שֵדים משתלטים על תל אביב. הם בוקעים מבקבוקי הנפש של האמנים הישר אל הגלריות ומשם אל העיר. העיר הלבנה תחת מתקפת שְחור וצללים. בגלריה "גבעון" משחרר ארז ישראלי את שדיו הגרמניים, ואילו בגלריה "גורדון" נותנת רותי הלביץ-כהן דרור לשֵדיה המגדריים. בה בעת, כאן ושם ארכיטיפים יונגיאניים מגיחים מאפלתה של תת-הכרה אישית וקולקטיבית גם יחד וחוגגים סביבנו את "ליל-ואלפורגיס" שלהם, ליל המכשפות. את שם המאמר אני מאמץ משם תערוכה ישראלית-פולנית שאצרה נעמי אביב ז"ל ב- 2008. מאמר זה הוא מחווה לזכרה.

 

                               *

היה זה בחורף שנת 1993, כאשר גליה בר-אור ואנוכי טסנו למשך יומיים-שלושה לגרמניה לבחון מקרוב את עיזבון יצירתו של שלום סֶבָּא (1975-1897). מאות ציורי האמן המתינו לנו בחדר חשוך בבית כפרי הממוקם בעיירה קטנה בשם זינגנבך, לא הרחק ממינכן. היה זה ביתו של מנחם קפלן, בנה של גב' קפלן המנוחה, רעייתו השנייה של סֶבָּא. מיד עם הגיענו, עטנו על העבודות והתחלנו ממיינים אותן, תוך שאנו הולכים ומגבשים בהכרתנו את תערוכתו הרטרוספקטיבית של סֶבָּא, אותה נציג במשכן לאמנות בעין-חרוד תוך פחות משנה. לקראת ערב, כבר היינו סחוטים, אך לא יכולנו לסרב להצעתו של מנחם קפלן, שנתלווה אליו ואל חברו לחגיגת ה"אוקטובר-פֶסְט" המסורתית. עם רדת החשיכה, הגיע החבר, ואנו נדחקנו כולנו למכונית הפולקסוואגן שלו, והתחלנו בנסיעה. "- אנה מועדות פנינו?", שאלתי כעבור דקה-שתיים, וחברו של מנחם ענה קצרות: "דכאו".

–         "דכאו?!?!"

חשתי כאילו בלעה אותי האדמה וקפאתי לתוך מושבי. גליה קפאה לצדי.

 

תוך זמן קצר, נמצאנו בלב דכאו, מפלסים דרכנו בין המוני גרמנים עליזים, לוגמי בירה ונוגסי נקניקיות, המזמרים בקולי-קולות נעימות גרמניות צוהלות. מרתפי הבירה של מינכן צפו בזיכרוננו, ולכן העדפנו לסור אל מִתְקָני השעשועים, מין לונה-פארק עלוב שפעל בין הסככות. בלית אפשרויות רבות מדי, נמצאנו יושבים בתוך קרונית של "רכבת שדים", שנטלה אותנו למבוכים אפלים, בהם "הובהלנו" על ידי בובות של שלדים מגוחכים. חשתי שעוד רגע ואתפלץ: הנה אנו מובלים ברכבת בדכאו, ברכבת מוות "מצחיקה", ובאותו מקום עצמו בו הובלו יהודים ברכבות מוות מאד לא משעשעות. נמלטנו מ"רכבת השדים"  ומצאנו עצמו עומדים סביב שולחן עגול, אוחזים בידינו מקבת, הולמים בראשם של עכברי עץ שהגיחו במפתיע מחורים בלתי צפויים. מה אתה עושה?!", אמרתי לעצמי, "הן בדיוק במקום הארור הזה הכו למוות ביהודים כיון שנחשבו לעכברים ורמשים!". בשלב זה, גליה כבר חשה מאד ברע, ושמחתי להצטרף לבקשתה לחזור למלון במינכן. באותו לילה לא הצלחתי להירדם.

 

                                *

read more »