אוהליך יעקב משכנותיך ישראל

                    אהליך יעקב משכנותיך ישראל[1]

                  על האוהל המשיחי וחילונו באמנות הארצישראלית

 

במכירה פומבית מס' 36 של "קדם" הוצע, לא מכבר, למכירה ציור דיו על קלף מ- 1928, איור של שלמה ידידיה זילפריינד לשירו של מרדכי אבי-שאול, "אוהלים" (1927). פרטים ביוגראפיים על שלמה ידידיה (1961-1875), יליד הונגריה ואיש העלייה השלישית, שהיה אחד מהמעצבים הבולטים בארץ-ישראל החוץ-"בצלאלית", ימצא הקורא בקטלוגים מס' 31 (פריט 263) או מס' 35 (פריט 70) של בית המכירות "קדם". כרגע, מעניין אותנו השיר "אוהלים", אשר ברוח שירת העלייה השלישית (אברהם שלונסקי – "לובן אוהלינו, שפשטו בעמק כיוֹנים", ש.שלום, יהודה קרני וכו') מקדש את החלוציות העברית, האדמה, העבודה וה… אוהל. אני מצטט:

"אהל/ מול אהל תקוע./ נגה ירח מנשקם וליל קטיפה לטיף/ עוטפם נשמה.// אהל/ מול אהל ינוח./ ינשום הבלי שדה מבורך – מכל קצה רוחפים/ הד-עמל ודממה.// פֶּתח/ מול פתח פתוח./ ויריעות האהל חובקות ברעדה אל תכול תבל/ אדירה איומה." (עמק השרון, תרפ"ז)

 

שלושה בתי השיר מודפסים במפוצל לרוחב שלושה רישומי אוהלים, המעוצבים אנכית, זה בראש זה, לרקע שטח חשוף שסוקל (הסלעים מרוכזים מימין) ומתחת לחרמש ירח. שלמה ידידיה עטף את המראה הלילי הזה במסגרת המשלבת דפוס עיטורי של אוהלים עם דפוס עיטורי של אותיות המילה "אהל". מקטלוג המכירה הפומבית אני למד, שהמשורר, מרדכי אבי-שאול (1998-1898) היה נשוי ללאה, בתו הבכורה של ידידיה.

 

אבי-שאול קידש את האוהל, שיגבו והאדירו, תיארו כזה שיריעותיו "חובקות ברעדה" שמֵי אינסוף אדירים ואיומים. אוהל המקושר לרקיעים עליונים. אנחנו זוכרים אוהל כזה מהתנ"ך – אוהל-מועד, המִקְדָש הנייד הנודד עם בני ישראל במדבר. אפרים משה ליליין רשם אותו ב- 1908 (אחד מאיוריו לתנ"ך) מוקף במאהל הגדול של בני ישראל. באיור זה, ענן-אלוהים מרחף מעל קודש הקודשים של אוהל-מועד, שעה שהמוני האוהלים (אליזבתניים למדי, משום מה) ניבטים ברקע בסמוך לנווה-תמרים ולצוקי הרים. שנים לא רבות מאוחר יותר, בימי העליות השלישית והרביעית, שנות ה- 20, אוהל החלוצים הוא מין אוהל-מועד. לא לחינם, לתיאטרון הפועלים הארצישראלי קראו ב- 1925 "אוהל"; לאולם התרבות התל אביבי (שנחנך ב- 1929) קראו "אוהל שם"; ועדיין ב- 1964, קראו למוסד החינוכי על שפת הכינרת "אוהלו", לזכר האוהל של ברל קצלנסון, שהיה ממוקם באותו מקום כ- 40 שנה קודם לכן.

 

האמנות הארצישראלית לא נותרה אדישה כלפי האוהל, עת שבה וייצגה את אוהלי "גדודי העבודה" כחלק בלתי נפרד מהנוף הארצישראלי. כצפוי, היה זה ראובן רובין הבולט במגמה זו (והשוו לציורי נחום גוטמן, בהם לא תמצאו אוהלים), כאשר כמעט כל אוהליו מצוירים בתל אביב ב- 1923, שנת עלייתו ארצה. עובדה זו תתמוך בפרשנות, הרואה באוהלי הצייר מטפורה של היאחזות ארעית, ביטוי לתחושתו של האמן כעולה חדש. ואולם, ראובן גם הטעין כמה מאוהליו במשיחיות שמעל-ומעבר לאישי. כך, דיוקנו העצמי הידוע מ- 1923 מייצג אותו עוטה בגדים צחורים, מעין מדי כהונה, בידו האחת צרור מכחולים דמויי זר, בידו האחרת כוס מים שבתוכה שושן צחור. הרקע כמעט כולו דיונות צהבהבות, צמד ביתנים משמאל, שלושה אוהלים מימין. רבות נכתב על אודות דיוקן עצמי זה, כשהפרשנות החוזרת מקשרת בין שושן הבשורה שנשא המלאך למריה האם לבין השושן של ראובן. בשני המקרים עסקינן בלידתו של משיח, נושא שהעסיק את ראובן בציוריו ערב עלייתו ארצה.[2] בהקשר זה של משיחה עצמית שבסימן ייעודו הרוחני של האמן בארץ החדשה, לאוהלים שברקע תפקיד משלים: הם מייצגים את ממד ההגשמה של ה"קְרֶדוֹ" המוצהר בציור. משיחיותו של האמן היא אפוא גם משיחיות האוהלים. המתח המֶחְבָּרי בין המאהל שמימין לבין הבתים שמשמאל הוא מתח של דרגות השתרשות בקרקע, הכאת שורשים במקום.

 

המסר חזר כמעט במדויק בציור-תאום, שצויר אף הוא ב- 1923, "נערה עם עציץ". הפעם, הדיוקן הוא של עלמה דמוית מדונה, ששמלתה התכולה מהדהדת את החלוצה-מדונה בציור "הפירות הראשונים" (כזכור, מאותה שנה). גם העלמה אוחזת עציץ שמתוכו מלבלב שושן צחור, ואף היא מופיעה לרקע דיונות תל אביב עם אוהלים מימין ובתים משמאל. כל שאמרנו אודות "דיוקן עצמי עם פרח" חל גם על הדיוקן הנשי ומעצים, כמובן, את ייצוגו העצמי הישועי של האמן.

 

בחינה קרובה של ציורי האוהלים של ראובן לאורך השנה הנדונה מגלה, שבכולם חוזרת הדואליות של אוהל ובית, אך יותר מזה, שכמעט בכולם מקנה ראובן לאוהל יתרון בכך שמציבו קרוב יותר אליו/אלינו, כלומר כקודם לבתים. כך ב"עציץ בחלון", כך ב"מסגד חסן בק", כך ב"הגנן התימני" וכך ב"מוכר השבשבות". אפילו בציור הידוע של מראה תל אביב (1923, אוסף איילה זקס), לאוהל האחד בצד שמאל של הקָדְמה מעמד של התרסה כנגד הבתים עם גגותיהם האדומים. כאילו הצהיר ראובן בכל ציוריו אלה המוקדמים על העדפתו את ההסתפקות במועט, המיוצגת על ידי האוהל, מעין הצהרה פרנציסקאנית המכוונת כנגד החיים הבורגניים והמצדדת בנתיב הסבל והעמל, בבחינת נתיבו המשיחי.

 

חיתוך העץ "קידוש לבנה", אחד מחיתוכיו של ראובן רובין בסדרת "מבקשי אלוהים" מ- 1923, חוזר ומאשר את סמליותו הנדונה של האוהל. כאן, בצד ימין, ניצב חסיד מתפלל, המַפְנה גבו באימה אל הסהר המלא המאיר מעליו. משמאל, נראים מגבם צעיר וצעירה עירומים החבוקים מול שני אוהלים וקומץ ביתנים ונוכח סירת מפרש המיטלטלת בים סוער. בין החסיד המבועת לבין הארוס של הצעירים מלבלבים פרחים. תמונה עתירת סער ואימה, בה ניגודי השחור-לבן טעונים בתחושות טרנסצנדנטיות הרות-גורל. זהו ציור ציוני ו"דתי" גם יחד, המעמת את הטקס היהודי המסורתי של ברכת הלבנה (סמל למחזוריות השפל והגאות של העם היהודי, שעתיד להיגאל כשם שהירח עתיד לשוב ולהאיר כשמש) עם עלומי החלוצים והארוס של החיים החדשים בארץ ישראל. שני האוהלים ממוקמים במרכז התמונה בבחינת מוקד למתח הדו-ערכי, עת מעליהם מתנגשים סירת הנדודים (שנידונה לסער ההיסטוריה) והירח המלא כהתנגשות של אתמול (הנדודים) ומחר – הלידה מחדש (מולד הירח וניצת הפרחים). האוהלים הם הציר שסביבו נעה כל הדרמה ההיסטוריוסופית/תיאולוגית הזו, שרוחה הדרמטית-לילית ממשיכה לנשב גם בשירו של אברהם שלונסקי, "יזרעאל" (מתוך מחזור "גלבוע", 1925):

"…/ בלילה יוארו אוהלים – פנסים גדולים./ ונושמים הרי הגלבוע./ מי זומם שם מזימה שחורה,/ כמו חיה גדולה תפער לוע?/ […]/ בכף שעירה, מלוא-חופניה הכוכבים,/ זרע-חזון יזרע אל./ שפתיים שחורות לוחשות ברעדה:/ מה טובו אוהליך, יזרעאל!"[3]

 

בציור "אוהל", שצייר אשר פלדמן בצבעי מים על נייר ב- 1925 בקירוב (תקופת שהייתו כחלוץ בעמק יזרעאל), בולטת מאד פגיעותו העדינה של האוהל האישי, אשר כמו מייצג דיוקן עצמי של הצייר: יריעת האוהל הלבנה נמוכה ורפויה, עוד מעט ותקרוס, בדידותה מכמירה בלב החולות ומצבור הסלעים האפורים הנראים כמאיימים מאחור. אמת, אין זה אוהל "קדוש": זהו אוהל רך ואנטי-הרואי של חלוץ, שסיכוייו לשרוד במרחב האכזר נראים קלושים. זהו אוהל שהופקר לחסדי טבע עוין ואשר גם השמים הריקים שמעליו אינם מאותתים ישועה. עם זאת, אפשר שדווקא "חולשתו" זו של האוהל היא הסימן לעוצמתו הפנימית של החלוץ הממשיך להתגורר בו, ואשר יתמיד בתעודתו החלוצית ויוכל.

 

לא צַיָיר אחד ולא שניים ציירו אוהלים המגיחים ברקע ציורי הנוף הארצישראלי וציורי החלוצים משנות ה- 20 וה- 30. מאיר גור-אריה (צלליות "החלוצים", 1924), גרטה וולף-קראקוור (אחת מליתוגרפיות "העמק", 1927: אוהלים וצריפים כנגד הגלבוע), יצחק פרנקל, אהרון אבני, ואחרים. אפילו בציור "השובך בתל-יוסף", ציורו של יואל טנא-טננבאום מ- 1928, הקפיד הצייר לעצב את גג השובך כאוהל, ששלושה החמורים מתחתיו מזכירים לנו את חמורו של המשיח. עם זאת, היעדרות דימוי האוהל מהרוב הגדול של ציורי הנוף הארצישראליים דווקא מדגיש את הבחירה לצייר אוהל כבחירה משמעותית, סמלית. מכאן, העניין שבבחינת דימוי האוהל בשלושה תחריטיו של הרמן שטרוק משנות ה- 20 וה- 30: באחד (מ- 1923) נטוי אוהל בין שלושה דקלים המיתמרים לרקיע לרקע מפרץ חיפה; בשני (מ- 1935) נטוי האוהל בין שישה דקלים לרקע אותו מפרץ; ואילו בשלישי – שלושה-ארבעה דקלים בין אוהלים ומבנה ערבי ישן לשפת הים. במקום אחר, הרחבתי על אודות דימוי הדקל השטרוקי כ"סולם-יעקב":

"שטרוק אהב לרשום דקלים משום צורתם הדקה והתמירה, שקשרה ארץ ושמים באחדות אחת. הדקלים כמו תמכו באותה שניות שניצבה ביסוד אמונתו ב'בורא שמים וארץ' […]. אבל רק בחיפה, בעת ישיבתו הארוכה בארץ ישראל, הפך שטרוק את הדקל לגיבורו […]. תחושה של ריקנות מדברית אופפת רבים מייצוגי החוף הללו, בהם מתזמרים הדקלים את האין האוורירי ונוסכים בו את טעם ההתעלות מן הארץ אל הרקיעים. […] הדקלים של שטרוק השלימו את עניינו הציורי והסמי-תיאולוגי בעננים ובשמים. ואולי לא נטעה אם נראה בכפותיהם השבות ונפרשות למרומים מעין תפילה חוזרת של מאמין לבוראו."[4]

 

בתחריטי שטרוק, אוהל חלוצים למרגלות דקל הוא אפוא גם חלל דתי, אישור נוסף לדו-שיח שניהלו האוהלים עם המרחב האלוהי בשירו של מרדכי אבי-שאול.

 

המחשבות נישאות אל מחזה ההתיישבות הנשכח של נחום בן-ארי, "אוהלים ברוח" (1935 בקירוב), מחזה שאוהל ניצב בחזית מרבית תמונותיו. מהלך המחזה כולו הוא התנועה בין אוהלם של החוצבים הירושלמיים לבין חדר התרבות שיקימו (בסוף המחזה) בכפר החקלאי החדש. זוהי תנועה המתרגמת את האוהל הארעי למבנה של קבע, תוך שהיא טעונה בקדושה, המסומלת במילות השיר המסיימות את המחזה:

"יִבָּנֶה המקדש/ הוי יִבָּנֶה, יִבָּנֶה, יִבָּנֶה (נשמע קול צליל של כלי עבודה)."[5]

החוצבים המתגוררים באוהל הם בוני מקדש:

"…מחצבת אבנים בירושלים עיר הקודש… אפשר לחשוב… בית מקדש רוצים לבנות באבנים אלה…"[6]

אוהלם של החלוצים הוא, לפיכך, מעין אוהל-מועד המקדים ומקדם את בית המקדש הקבוע. שם המחזה, "אוהלים ברוח", מכַוֵון לסצנה בה מאיימת סופה למוטט את אוהל החלוצים. הבטחת יציבות האוהל היא העמידה הנועזת נגד הרוחות הזועפות של המקום, סמל לתלאות החיים. ברם, ניצחון האוהל על הרוח יושלם רק עם הפיכתו לבית אבן:

"אני הנודדת מתגעגעת למשהו קבוע… אוהל אינו בית, הוא פרוץ לרוח…"[7]

המהלך הדרמטי מאוהל לבית מקביל להשלמת מהלך רוחני טרנסצנדנטי, המחבר אדמה ושמים והחָל על האוהל-בית:

"ההתיישבות – היא הקרקע… ירושלים היא סמל האמונה הנצחית שלנו – השואפת למעלה."[8]

זוהי הרוחניות הכפולה הפועלת במחזהו הנדון של בנארי: רוח הסערה, המאיימת על האוהל, ורוח הקודש המטעינה את האוהל בדרך להמרתו בבית.

 

דימוי האוהל יאשר תהליך של חילון באמנות הישראלית שלאחר הכרזת העצמאות. אוהלי המעברות של העולים החדשים יהיו חפים מקדושה, והופעתם בציור הישראלי תעמוד בסימן מצוקה ועוני. כאלה יהיו בתחילת שנות ה- 50 ציורי ורישומי המעברות של נפתלי בזם, רות שלוס, מרסל ינקו ואחרים. ואולם, ב- 1951 צייר מרדכי ארדון את "האוהל הכחול", ציור בצבעי שמן המייצג על גבול ההפשטה מאהל, המורכב מתשעה אוהלים – משולשים שטוחים זעירים, שמיתרים (קווים ישרים) בוקעים מהם. המאהל של ארדון ממוקם על פני משטח מונו-כרום ירקרק בהיר מאד, שחלקו העליון מייצג שמים עם חרמש ירח וכוכבים דמויי מגן-דוד. כתם אדום, דהוי וזעיר, שט בין הכוכבים, והוא כמו נענה מלמטה בכחול של אחד האוהלים. האוהל הכחול הוא החריג הבודד בין האוהלים הלבנים. אך גם הירח והכוכבים לבנים. כמו חָוַור העולם כולו, כמו דהו ארץ ושמים גם יחד, ובלב מרחב מת זה נותר רק האוהל הכחול הבודד כהבהוב אחרון של תקווה וחסד, העונה לתזכורת הדם השמימית (הכתם הזעיר העליון).

 

שש שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה, יצירתו של ארדון עומדת בסימן זיכרון השואה. כוכבי המגן דוד הם מסמני טלאי צהוב שמרחפים בשמים, בבחינת נשמות יהודים מתים, וזיכרון האסון הוא שמפקיע את החיוניות הצבעונית מה"נוף". בלֵיליות לבנה זו מחנה האוהלים הוא מאהל חלוצים, כאשר הכחול של האוהל האחד הוא כחול הקודש והאינסוף (שארדון מכיר היטב ממילון הצבע-רגש של קנדינסקי, אחד ממוריו ב"באוהאוס"). אכן, ב- 1951 הפקיע ארדון את הקדושה מהשמים (אלה, שנושלו מכל גוון, "זוכו" רק בתזכורת הדם) והעבירה אל המחנה החלוצי. אמת, גם המאהל נגוע ברובו בלבן המת, ברם תקוות ההישרדות פועמת באוהלו של החלוץ, אוהלו של היחיד (כאמן, קשה לארדון לקבל את צו ההגשמה הקולקטיבי) המגשים כאן על הארץ, פה בארץ.

 

דימוי האוהל, כמסמן את המפעל ההתיישבות החלוצי, כמעט שייעלם מהציור הישראלי המאוחר יותר. לכל היותר, נפגוש שרידים שלו במספר ציורים מסדרת "הקיבוץ", שצייר יוחנן סימון בשנות ה- 50, או בציור הקיר שצייר אברהם אופק בבית ספר "סטון" בירושלים (1973), שחלקו הימיני מייצג נוף יישובי של נשים בשדה ובמרכזו אוהל שמתוכו ניבטת צדודית אישה. ככלל, אוהל החלוצים הומר, כאמור, באוהל המעברה, ולאחר מכן, באוהל החייל (בהקשר זה האחרון זכורים שני ציורים של גיל מרקו שני, שחיברו בין אוהל צבאי ואסון: באחד, רישום על נייר, נראה אוהל שמתחתיתו נוזל החוצה כתם דם. בציור השני מיוצג אוהל תחת מכת ברק). בלטו בשנות ה- 60 ציורי אוהלים בדואיים מופשטים-למחצה שציירה אודרי ברגנר. ב- 1974 נטה פנחס כהן גן שני אוהלים בלב מחנה פליטים ביריחו, בבחינת סימול מצבו הקיומי-תרבותי כפליט. ב- 1980, במסגרת "אירועי תל-חי" נטתה בתיה ארואטי אוהל יחיד צדדי, יריעות המשי (סטין) שלו מוארות מבפנים בתאורת ניאון ורודה, מעין "אוהל מִשֶּלָּה". ואולם, כל אלה היו חריגים נדירים בנוף חברתי ואמנותי שלא זכר עוד את האוהל.

 

ודווקא על רקע זה נאצרו ב- 1994 "אירועי תל-חי" ("יהודה והגליל", קראנו להם) בסימן אוהלים. שני אוהלים ענקיים הוצבו במרכזו של מאהל נרחב בן עשרות אוהלים צבאיים. בעוד האוהלים הגדולים מאוכלסים, האחד ב- 17 מיצבים והשנים ב- 12 מיצבים, האוהלים (ה"הודיים") הקטנים יותר אירחו כל אחד מיצב אחד של אמן אחד. 72 אמנים סך הכול. "מעין מחנה עבודה (מחנה עבודות) ארעי", כך הגדרנו את המיזם והוספנו:

"אָמונים על עקרון 'מחנה העבודות' ועל הזיכרון של מחנות האוהלים של הפועלים והטיילים מיהודה והגליל, אנו מקימים בתל-חי מאהל."[9] מבין המיצבים הרבים שהוצבו בתוך האוהלים, נציין שלושה, שבלטו בשימוש המדיומי שעשו באוהל הוא עצמו: האחד, האוהל שנצבע כולו בידי גדעון גכטמן במתכונת של "טרומפ-ל'יי" – מראית עין של שיש ירוק. האוהל השני הוא עבודתו של יהושע נוישטיין, "האוהל שקרע את עצמו לגזרים" – יריעת הברזנט הגדולה של האוהל נקרעה כך שהפכה בסופה לרצועה דקה, לקו. האוהל השלישי הוא "אוהל הסיירים" שהתקין מיכאל סגן-כהן ועליו צייר בנאיביות, מצד אחד את מפת יהודה והמצד האחר את מפת הגליל. בעוד האוהל של גכטמן המיר את ה"אותנטיות" של האוהל בהדמיה (המהדהדת את הבניין המפואר, ניגודו), ובעוד האוהל של נוישטיין חיסל את האוהל כמבנה מגורים, בהפכו אותו לקו רישומי בחלל, סגן-כוהן הפך את האוהל למין ספר, לאטלס ארצישראלי, למושא "קריאה". שלושה האמנים גם יחד אישרו, כל אמן בדרכו, את קץ דרכו של האוהל החלוצי הנשגב.

 

ברם, האוהל הישראלי מסרב למות. ב- 2011, גל המחאה הכלכלית-מעמדית שפרץ בחברה הישראלית מצא ביטויו במאהל ענק, שהשתרך לאורך שדרות רוטשילד בתל אביב, אינספור אוהלים קטנים שאוכלסו בהמוני מפגינים, מיעוטם חסרי דיור. "מחאת האוהלים" העניקה לרגע קט עדנה מחודשת לאוהל הישראלי (הגם, שהיו אלה בעיקר אוהלי "קמפינג"), בבחינת מבנה מחאה ארעי, העונה למגדלי היוקרה של בעלי הממון. בשיר בשם "עיר של אוהלים", שמילותיו חוברו על ידי יואב גינאי, נכתב:

"…/ איזו מדינה, עיר של אוהלים/ עד מתי נשיר בדיוק אותן מילים/ זה אותו כאב/ שדוקר בלב/ כבר הגיע זמן שוב לשבור את הכללים// המחירים משתוללים/ ללא סיבה ללא חוקים/ ואין מצב לשכור גם צריף אפילו/ העשירים והשרים/ מְלָרְלֶרים במגדלים/ מילים מילים ועוד מילים כאילו/…"

 

והאמנות הישראלית? זו כבר עייפה מהאוהל, וגם ל"מחאת האוהלים" לא הגיבה ביצירה משמעותית כלשהי הנוקטת בדימוי של אוהל. חריגה הייתה עבודתם המשותפת של יותם שפרוני וגיל נעמתי, בוגרי בתי ספר לאמנות, שהציבו מיצב מתקפל בקרן רחובות – תגזירי דמויות קריקטורות אלימות לרקע לוח דמוי אוהל עם גג לראשו.

 

 

 


[1] "במדבר", כ"ד, 5.

[2] גדעון עפרת,

  אמיתי מנדלסון,

[3] אברהם שלונסקי, "שירים", כרך א', ספריית פועלים, תל אביב, 1954, עמ' 186.

[4] גדעון עפרת, "דקלים כסולמות יעקב", פרק משנה במאמר "הרמן שטרוק בארץ ישראל (1944-1922)", בתוך: "הרמן שטרוק 1944-1876 – אמן ההדפס", עורכות: רותי אופק וחנה שוץ, המוזיאון הפתוח בתפן וצנטרום יודאיקום בברלין, 2007, עמ' 242-241

[5] נחום בן-ארי, "אוהלים ברוח", איגוד בימות החובבים, ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל, עמ' 80. עוד על מחזה זה, ראה ספרי: "אדמה אדם דם", צ'ריקובר, תל אביב, 1980, עמ' 109-104.

[6] שם, עמ' 14.

[7] שם, עמ' 38.

[8] שם, עמ' 64.

[9] מתוך מכתב שנשלח לאמני האירוע, 28.1.1994, ארכיון המחבר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: