קטגוריות
Uncategorized פילוסופיה

המערה בתוך המערה (בשולי "היסטוריה ומיתוס")

      המערה בתוך המערה (בשולי "היסטוריה ומיתוס")

 

שנים ארוכות אהבתי לדַמות את עצמי לאחד מאסירי המערה של אפלטון ("המדינה", ספר ז'): ראיתי את חדר העבודה שלי כמין מערה, בה אני שבוי. כאן, בחדרי החשוך, המסרב לנוף הנשגב בחוץ באמצעות חלונותיו המוצללים והעטוף כולו, מהמסד ועד הטפחות, באלפי ספרים, אני מבלה את חיי, מנסה לראות צלליות של אמת. זוהי מערתי, סברתי, ואילו ספרייתי היא המדורה המאירה בתוך המערה באור-המשנֵה: בזכותה ורק בזכותה בכוחי לראות את בבואות הדברים. ומעולם לא ציפיתי, שיבוא יום ומשהו-מישהו, ישחרר אותי מכבלי ויוציאני אל מחוץ למערה לטובת ההתבוננות באור ראשוני, יהיה אשר יהיה. כי אהבתי ועודני אוהב את כבלי מערתי, ולא רוחשת בי קדחת ההכרה המטאפיזית. שליגוני, פילוסוף אני לא, מיסטיקון לבטח לא.

 

והנה, השנים נוקפות, ובינות לקומץ החסדים והעונשים שהגיל נושא עמו שוכנות אי אלה תובנות. אחת מאלו היא תובנת המערה שבתוך המערה. ואבהיר: זה כבר מספר שנים שאני הולך ומאבד שליטה על ספרייתי. צפיפות הספרים, הנערמים זה על גבי זה, וזה מאחורי זה, אטמה את מדפַי עד תום. למרגלותיהם, ערימות ספרים מתגבבים על הרצפה ומטפסים כמגדלים, תוך שמאיימים בקריסה לכאוס. הכמות והדחיסה כה רבות עד כי כבר אין בכוחי למצוא ספרים, שאני יודע בוודאות גמורה שנמצאים בחדרי. במהלך הגובר של תסכולים ואובדן עצות (שעות נבירה שבהן אני מעלה חרס), הבנתי דבר מה: לא חדר-העבודה שלי הוא המערה האפלטונית, כי אם הספרייה שבו היא היא המערה. ואם תרצו, המערה שבתוך המערה. שכן, ה"מדורה" הפכה היא עצמה למרחב חשוך. התוהו הסובב והמתעצם הולך ועוטף אותי במרחב בלתי מודע, בלתי נגיש, אטום וסרבני. הנשלט הפך לשולט. מעתה, אני נתון לחסדי אפלת הספרייה: תרצה, תעניק לי מחסדיה; לא תרצה, תותירני מתדפק על שעריה.

 

וכך קורה, שוב ושוב, שבמהלך נבירותיי, פשפושיי, חפירותיי אחר ספר נעלם זה או אחר, מתגלה לי, לפתע פתאום, ספר כלשהו, ששכחתי לחלוטין על קיומו ואולי גם ספר שמעולם לא קראתיו עד תומו (אך, מן הסתם, רכשתי אותו בידיעה שאזדקק לו ביום מן הימים), והספר הזה מאיר עתה באור יקרות ומתווה לי דרך בחשיכה, ולוּ גם דרך שכלל לא ביקשתי ללכת בה בבואי אל תוהו-המדפים.