האנליטיקה של הזהות

                         האנליטיקה של הזהות

 

שעה שאנחנו משיחים ב"זהות" של אדם וחברה, ספק אם אנו ערים דיינו לעובדה, שהמילה "זהות" מניחה השוואה בין שניים המאשרים דמיון גמור. כי "זהות" אומרת הבחנה בדבר-מה שהוא זהה, דומה עד תום לדבר-מה אחר, כה דומה עד כי אין להפריד בין השניים, שהפכו אחד. מי הם השניים שהתאחדו, מי הם השניים הנחבאים בשורש מושג הזהות?

 

האני והעצמי.

 

האני זהה (או לא זהה) לעצמי. השניים הללו – האני והעצמי – מנהלים ביניהם יחסים מורכבים. "הוא חזר לעצמו", אנו אומרים; "הוא איבד את עצמו (לדעת, משמע מדעת), אנו אומרים; "קח את עצמך בידיים", "דע את עצמך", אנו אומרים; "עשיתי זאת בכוחות עצמי", אני אומר. בכל המקרים הללו אנחנו מאשרים שניות נפשית: אני מול עצמי בדרגות משתנות של רחק ואחדות. בכל המקרים הללו, האני הוא הפָּעיל, החזק והסמכותי יותר (זה "הלוקח בידיים את העצמי", ה"יודע את עצמו" וכו'). האני גבוה מהעצמי. האני הוא הרוח השואלת שאלות אודות עצמה, אודות יחסיה לעצמה. "הבט בעצמך!", אנו אומרים. האני מעיד על עצמו (על העצמי).

 

אדם בעל "זהות" הוא זה בו האני והעצמי הפכו דומים עד תום, מאוחדים, זהים. אדם בעל "זהות" הוא זה בו בחן האני את הדומוּת האחדותית הפנימית ואישרה.

 

מהו אותו עצמי הנבדל מהאני? עסקינן בכפיל נפשי, כפילות עדינה על גבול טשטושה הגמור (שהרי, באומרי – "עשיתי זאת בכוחות עצמי", כמו אמרתי – "עשיתי זאת בכוחותי", כוחות האני שלי). ואף על פי כן, באפשרותנו לזהות את העצמי כדמות-ראי של האני, מין "פיצול אישיות". כאילו ישנו ה"אני" – בבחינת המודעות העצמית (קרי: המודעות את העצמי) המסמנת תיוג (רוצה לומר: סימון ה"אני" כנבדל מ"אתה", "היא", "הם" וכו'), ומנגד, ישנו ה"עצמי", שכשמו כן הוא – "עצם", הסובסטנץ של אותו מסמן מתייג. והסובסטנץ הנדון הוא סך הגוף והנפש של האני. ניתן אף לומר, שהאני הוא הצורה, העצמי הוא התוכן, ואילו האני הממומש הוא צורה שהגשימה עצמה בתוכן, ולהפך. כך או אחרת, העצמי הוא תודעת אחדותם של גופי ונפשי בחלל ובזמן. "עשיתי זאת בעצמי", אני אומר. משמע: אני עשיתי זאת, ללא עזרת אחרים, כי אם במו ידי, באמצעַי שלי, בגופי ובנפשי. העצמי כגופי ונפשי. העצמי הוא נושא והוא מושא: הוא הנושא של חוויית התפיסה, הרגשות והמחשבות; והוא המושא של ההכרה (העצמית). העצמי הוא מקור ההכרה, הסובסטנץ המעניק להכרת האדם המשכיות ואחדות לאורך זמן.

 

כך, כאשר ה"עצמי" הסובסטנטיבי מופרד כלשהו מהמסמן המתייג ("אני"), נידון האדם להליכה לאיבוד, עד לגבול איבוד עצמו (מדעת או שלא מדעת). כי, כפי שהרחיב הפילוסוף האמריקאי (מאוניברסיטת "ברנדייס"), אלי הירש, בספרו "מושג הזהות" (1982), זהותו של דבר חייבת להניח המשכיות ומינימום שינוי ברמות איכות וחלל.[1]

 

יחסי האני והעצמי נמצאים בדינאמיקה מתמדת של דו-שיח לאורך חיי אדם. התינוק הבא לעולם נעדר תודעת "אני" המופרדת מ"את", "אתה", "הם" וכו'. כל-כולו "עצמי" טוטאלי המאוחד עם האם והעולם. סובסטנץ ותו לא. עצמי הדואג לעצמו עד תום. תהליך התבגרותו של התינוק ראשיתו בהבחנת האני מכל האחרים, הודאה (קשה…) במרחק השורר בין האני לבינם.[2] במקביל, תהליך ההתבגרות המאוחר יותר מגלה לאני את העצמי המופרד ממנו: ספקות וחרדות ברמות מיניות, רגשיות, דרך חיים, ערכים וכו' גורמים לטלטולי נפש, שבגינם אין האני יושב לבטח ובהרמוניה עם עצמי מגובש. לא אחת, דיסהרמוניה שכזו תלווה את האדם כל חייו בדרגות שונות. לעומת זאת, מה שקרוי "מימוש עצמי" הוא גיבוש העצמי עד לדרגת הזהות בינו לבין האני.

 

                                 *

"ואני בתוך הגולה, האני הפנימי העצמי, של היחיד ושל הציבור, אינו מתגלה רק לפי ערך הקדושה והטהרה שלו […]. חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואיבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת אַיֶּכָּה, מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנה […]. וכך הולך העולם וצולל באובדן האני של כל אחד, של הפרט ושל הכלל […] והאני הולך ומשתכח, וכיון שאין אני, אין הוא, קל וחומר שאין אתה. […] את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא…"[3]

 

האני והעצמי הם שני קטבים של הנפש. האני מבקש להתגורר אצל העצמי ("אדם בתוך עצמו הוא גר"), להיות עם עצמו. העצמי כ"מולדת" הוא מקום של קבע, שורשים, אחדות, הרמוניה, מקום בו רכיבי העצמי מקנים משמעות לאני, ובה בעת, מתרכבים זה בזה באחדות של משמעות ורגש – אחדותו של זה ה"מרגיש בביתו" (che Lui, כמו שאומרים הצרפתים).  האני יהא אפוא דימוי הכרתי (דימוי של העצמי) רופף, ערטילאי, חסר, נעדר אחדות ומשמעות, כל עוד אינו ניזון ויונק מהברית עם העצמי, כל עוד לא התיישב במולדתו העצמית. העצמי הוא ה"אדמה" המוצקה של האני, הוא הבית.

 

"גאולת האני" היא שיבתו מגלותו, חזרתו הביתה:[4] המרת דימוי עצמי מנוכר, מפורק ורעוע באישיות "אותנטית", ובהתאם לכך, התחברות לאני חדש שהוא אחדותי, מוצק, משמעותי, "אניוּת אמיתית", בלשונו של הרב אברהם יצחק קוק.

 

ואולם, האם איננו שבויים באגדה, אגדה מוליכת שולל אודות ה"זהות"? כלום הלוגיקה של האני הזהה לעצמו, האני החוזר אל מקורו, אינה כי אם בדיה מעגלית (היגליאנית לא מעט) על אודות זה היוצא מתוך עצמו (האני כרפלקסיה של העצמי על עצמו) רק למען לשוב אל עצמו כאמיתי יותר, גבוה יותר? כאילו ממתינה "האניוּת האמיתית" לזה שימצאנה ויוציאה לאור. כאילו ניתן לאבד ולמצוא את "האניוּת האמיתית", ומשנמצאה, לנטוע אותה ב"מקומה" המקורי והקבוע.

 

בדיית הדיאלקטיקה של הזהות. שהלא, העצמי אינו מין יש שניתן לשוב אליו. לאני אין מקום מקורי, המקום האולטימטיבי שלו. העצמי צפון במחשכיו, עמום, רב-פנים, נזיל, חומק, ערטילאי, סותר כל המשגה, כל הצרנה, כל דימוי, כל סימן. בין האני לבין העצמי פעורה תהום בלתי ניתנת לגישור של מערך הסימנים הבונים את דימוי האני, מחד גיסא, ושל המקור האפל והבלתי מושג של מסומני העצמי, מאידך גיסא. לאמור: כל אני אינו אלא פרשנות עצמית שרירותית וסלקטיבית של סימנים.

 

צא ולמד: כל עוד בעקרון השניים עסקינן, נידון האני לגּלוּת. גלות נצחית. גם אם יאותת העצמי מחשכת חביונו את הדרך חזרה, יישאר האני זר למקורו במו מהותו הסימנית. ותמיד יישאר האני במצב הגע-גוע אל העצמי הבלתי מושג, הרחוק והבלתי נתפס. לַנֶצָח החיפוש אחר האותנטי, לַנצח המסע בין מסיכות האני. לַנצח הזרות האימננטית שבאני.[5]

 

והזהות החברתית? ייאמר כבר עתה: זהות חברתית היא תחושת זהות של יחיד ביחס לקהילה. אין בנמצא זהות חברתית אובייקטיבית ואימפרסונאלית. שאלת הזהות היא תמיד שאלה נפשית-קיומית של יחיד, ולפיכך היא מנוגדת לכל אקט של הדבקת תג של זהות על קבוצה חברתית ("יהודים", "הומוסקסואלים" וכו'). שלא כיחסי האני וכפילו הפרטי (ה"עצמי"), לאדם ישנם גם היכולת והצורך להתבונן בעצמו בראי הקולקטיביות. זהות האני הפרטי (ה"אמיתי", ה"אותנטי") נתמכת ומתעצמת על ידי זהותו החברתית של האדם. "גאולת האני החברתי" – בדומה ל"גאולת האני הפרטי" – מבקשת את שיבת החברה ל"אדמתה", ל"ביתה": הרעיון הציוני המקורי. וכך, לכאורה, כאשר אדם תוהה על זהותו החברתית הוא מבקש אחר מירב הדומות והקרבה בין האני שלו (מודעותו את עצמו כנבדל מאחרים) לבין העצמי החברתי – תמצית ושורש המגמות החברתיות, הכלכליות, התרבותיות, האידיאולוגיות, הדתיות של החברה. עדיין לכאורה, האני – אותו דימוי עצמי מתייג, האמור לייחד את האני גם ברובד חברתי – מתבונן אל תוך העצמי החברתי, יונק תמצית מסוימת מהמכלול הנ"ל וחש (או שאינו חש) זהה עמו, מאוחד איתו.

 

אלא, שהסתייגותנו מאפשרות מימוש הזהות של היחיד חופפת את הסתייגותנו מאפשרות מימוש הזהות החברתית. כי העצמי החברתי הוא תמיד מורכב, מסובך, דינאמי ופרגמנטרי (גם בחברה המלוכדת סביב אידיאולוגיה יימצאו מיעוטים חריגים, והליכוד יסודו לא במעט במניפולציה השלטונית יותר מאשר בתהיותיו של היחיד). כל ניסיון לתמצתו, משמע להכלילו, אינו כי אם פרשנות סלקטיבית של ריבוי. כל ניסיון להפיכתו ל"אדמה" יציבה אינו אלא בדיה והולכת שולל. האני יכול, אולי אף חייב, לערוג אל העצמי החברתי, בה במידה שהוא עורג אל העצמי הפרטי. אך, לעולם לא יידע האני באורח סופי את העצמי כהשתקפות של הזהה, אלא רק כהשתקפות חלקית, שרירותית וזמנית. שאלת הזהות החברתית, בדומה לשאלת הזהות הפרטית, נידונה לתהליך של חיפוש, הטלת ספק, בחינה מחדש ותהיות שלעולם אין להם סוף. העצמי אינו סופי וסטאטי, אלא מערכת תכונות הנתונות לשינוי מתמיד ובגין גירויים אמפיריים ותנודות נפש. בהתאם, במאמרי, "העצמי הקבוצתי ושאלת הזהות התרבותית"[7], ציטטתי מספרו של הפסיכולוג, היינץ קוהוט, "שיקום העצמי" (1977):

"העצמי, בדומה לכל מציאות, אינו בר-ידיעה במהותו. בכוחנו לתאר את הצורות השונות בהן מופיע העצמי, אנו יכולים להציג את המרכיבים השונים הבונים את העצמי […] ולהסביר את מקורם ותפקודם. אנו מסוגלים לעשות את כל אלה, אך עדיין לא נדע את מהות העצמי כנבדל מהתגלויותיו."

 

בתהליך מתמשך זה של אני המבקש את עצמו, תהליך שאורכו חיי אדם, שב האני ויוצא למסעות אל העצמי החומק, שב ויורד אל המערכת המסועפת של אותו מרחב תחתון, של העצמי הקולקטיבי, סורק אותו, מאחה את אגפיו, מנסח הכללה ומקרין אותה אל עֵבר האני. הזהות היא לְעולם הצעה לדומות מֵרָבית בין שניים שלעולם אינם דומים עד תום.


[1] Eli Hirsch, The Concept of Identity, OxfordUniversity Press, Oxford, New-York, 1982.

[2] ראה תמיכתו של היינץ קוהוט ברעיון זה:

   אנייס אופנהיימר, "היינץ קוהוט", תולעת ספרים, תל אביב, 2000, עמ' 38, 44.

[3] אברהם יצחק הכהן קוק, "בקשת האני העצמי", "אורות הקודש", ג', מוסד הרב קוק, ירושלים 1985, עמ' קמ.

[4] להלן, אני חוזר אל קטעים מהפרק "גלותו של האני", מתוך ספרי "שבחי גלות", כרטא, ירושלים, 2000, עמ' 55-49.

[5] Julia Kristeva, Strangers to Ourselves, ColumbiaUniversity Press, New-York, 1991.

[6] Charles W. Morris ed., George Herbert Mead, Mind, Self and Society, Chicago 1967.

[7] גדעון עפרת, "העצמי ושאלת הזהות התרבותית", באתר הרשת הנוכחי, "המחסן של גדעון עפרת".

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: