ואף על פי כן, מודרניזם?

                      ואף על פי כן, מודרניזם?

 

ב- 2009 הוצגה במוזיאון לאמנות עכשווית בברצלונה (MACBA) תערוכה בשם "מודרנולוגיות". אני מניח, שהכותרת ביקשה לאחד את המושגים modern ו- ology, המציין תורה או מדע. למעלה ממאה עבודות של 30 אמנים, מרביתם אירופיים, הוצגו בתערוכה זו, שנאצרה על ידי סָאבּין בְּרַייטְוַויזֶר (Breitwieser) – מי שמכהנת כיום כמנהלת המוזיאון לאמנות מודרנית בזלצבורג, וקודם לכן שימשה כאוצרת מֶדיה ומיצג ב- MOMA שבניו-יורק. לא זכיתי לראות את תערוכת "מודרנולוגיות"; רק קראתי אודותיה במאמר ביקורת שכתב הסופר והמבקר, בריאן דילוֹן, ב"ארטפורום" (ינואר 2010, עמ' 193-192). אתחיל בהצגת תוכן המאמר, תיאור תמציתי של רעיון התערוכה, על מנת להגיע אל האמנות הישראלית בת זמננו.

 

"רוח רפאים רודפת אחרי האמנות העכשווית – רוח המודרניזם", פתח דילון בפרפראזה על שורת הפתיחה המיתולוגית של קרל מרקס ב"מניפסט הקומוניסטי". דילון מתייחס למגמה עכשווית הרווחת בקֶרב אמנים ומוסדות-אמנות להחיות את גוויות המודרניזם במונחים הנעים בין מלנכוליה ו"אסתטיקה של חורבות" לבין קריאה לאוונגרד מחודש (וכלום גם אני, הקטן, האם לא נשאתי קולי וכתבתי בהקשר למות האוונגרד:  

"ואף על פי כן, מבחינתי, כל התחושות, ההבנות וההַכָּרות המורבידיות הללו תכליתן אחת: לעודד את אמנינו הצעירים לקום ולשאת את גופת המת על כתפם; להחריף את תודעת האֵבל על האובדן על מנת שמתוכו ובזכותו תעלה צעקתו של הוולד האמנותי החדש והעצמותי, שיגיח מרחם האם החולה. וגם אם יתמהמה בוא יבוא."[1]).

 

"השאלה המתחדשת היא מה בא 'אחרי' […] הפוסט-מודרניזם", כתב בריאן דילון למראה הנטייה האמנותית לשוב לביקור במחוזות האסתטיקה והפוליטיקה של המודרנה, בין אם לצורך השבת רוח החיים לרדיקאליות דאז ובין אם לצורך עבודת האֵבל עליה. נוסטלגיה ניאו-אוטופיסטית או ניאו-קטסטרופלית? השאלה הזו עמדה בשורש תערוכת "מודרנולוגיות", וזאת, בפרט, לרקע ההשוואה הנפוצה בין הפיצוץ המפורסם של קומפלקס השיכון המודרניסטי הענק בסיינט-לואיס, 1972 (כזכור, אקט שנתפס על ידי צ'רלס ג'נקס כאירוע המכונן של הפוסט-מודרנה) לבין הרס מגדלי "התאומים" בניו-יורק של ה- 11 בספטמבר: שני אירועים קטסטרופליים שמוטטו מונומנטים מודרניסטיים.

 

קריסת המודרנה, ביחד עם קריסת הקומוניזם והקולוניאליזם ("וההיבריס הבלתי נגמר של הניאו-קולוניאליזם הגלובליסטי", מוסיף דילון) – כל אלה, סבור מחבר המאמר ב"ארטפורום", תובעים העלאת השאלה המתחדשת בנושא גורל המודרנה בעידן הפוסט-מודרנה. במאמרה הקטלוגי לתערוכה ציטטה סאבין ברייטוויזר מתוך הרצאה שנשא ב-1987 ריימונד וויליאמס (הסופר והמבקר הוולשי המרקסיסטי, 1988-1921)

ושמה "מתי היה מודרניזם?":

"החידושים של מה שקרוי מודרניזם הפכו לצורות החדשות אך הקבועות של הרגע הנוכחי שלנו. אם ברצוננו לפרוץ את הקיבעון הנון-היסטורי של הפוסט-מודרניזם – שומה עלינו לתור אחר מסורת אלטרנטיבית היונקת מהיצירות הנטושות שנשכחו בשוליים הרחבים של המאה (ה- 20/ג.ע) […] ולהציע עתיד מודרני בו ניתן לשוב ולדמיין את הקהילה האנושית."

 

תערוכת "מודרנולוגיות" עשתה זאת בדיוק: יצירות שונות במדיומים של מיצב, צילום, וידיאו ועוד הפנו את המבט לנרטיבים קולוניאליסטיים ששכנו בעומק המודרנה ובחנו במין נוסטלגיה ביקורתית את ההבטחה והאסון שהיו כרוכים בהם. אסתפק בתיאור עבודה אחת בלבד, "בית טרופי" שמה, מיצב שיצרה אנגלה פֶרֵרָה (אמנית פורטוגלית המתגוררת בווילס) ב- 2007: מודלים, רישומים וצילומים שיחזרו רכיבים של עיצוב קולוניאלי מסוף שנות ה- 40, מעשה ידי ז'אן פּרוּבֶה, מה שהיה קרוי "בית טרופי" – מבני מגורים טרומיים, עשויים ברזל ואלומיניום, שנוצרו במערב, הוטסו לניגריה וקונגו (ופורקו מאז ונמכרו במערב כיצירות רטרו-פוטוריסטיות של דיור מודולארי…). בין השאר, צילמה אנגלה פררה את האתרים האפריקאיים בהם הוצבו הבתים במקורם.

 

על פניה, ביקורת קטלנית כנגד יומרת השווא המערבית, הדכאנית והמתנשאת , שבשורש המודרנה. עם זאת, לא זה היה המסר של התערוכה. כי, כפי שסיים בריאן דילון את ביקורתו –

"בעבודות הטובות יותר של 'מודרנולוגיות', בעימות עם רוח הרפאים של המודרנה, אנו עשויים לראות בה, ובאורח שימושי, משהו חי וקיים."

 

עד כאן התערוכה מברצלונה. השאלה המתבקשת עתה היא, האם וכיצד ניצבת האמנות הישראלית בהקשר לדילמה של קבורת המודרניזם או החייאתו?

 

אני יכול לחשוב על מספר אמנים ישראליים, שביקשו להתעמת ביצירתם לאורך שנות ה- 90-80 עם ההבטחות האוטופיות של המודרנה: ציוריו של לארי אברמסון בנושא הריבוע השחור של מאלביץ' – תמצית המודרניזם, אך גם קבר אפל, שסביבו חגות יצירות רבות של האמן; או ציורי הארכיטקטורות המודרניות-האוטופיות שצייר יגאל עוזרי בשנות ה- 80 במכחול ניאו-אקספרסיוניסטי; או עבודותיה של דרורה דומיני בסימן הבינוי הציוני-מודרניסטי המוקדם ומיזוגו באנדרטאות מודרניסטיות לנופלים; או צילומי הבונקרים הבריטיים הנטושים שצילם גלעד אופיר; או עבודות הווידיאו של עודד הירש בנושא עלייתו ונפילתו של ה"ביחד" הקיבוצי; ושאר יצירות ישראליות שבחנו בעין נוסטלגית וביקורתית גם יחד את מפעל הבניין הלאומי ו/או את מפעל התנועה הקיבוצית (זה גם זו מפעלים מודרניסטיים במובהק). ואולם, בולטים משכמם ומעלה בנושא הנדון שני אמנים ישראליים, מורה ותלמידו, צבי גולדשטיין (1947-) ואוהד מרומי (1967-). עם זאת, בין השניים עובר קו הפרדה המבדיל את האופטימיות המודרניסטית של המורה מן האמביוולנטיות (במקרה הטוב) של התלמיד:

 

ב- 1982, לרגל תערוכתו במוזיאון ישראל ("פונקציה, קידמה ואוניברסליזם בעולם השלישי!"), תערוכה מיצבית של פלקטים, טקסטים ואובייקטים, המאשרים חזות פוסט-מושגית פוקנציונליסטית ואף תעשייתית, אמר גולדשטיין:

"אני משליך את מושגי הקידמה לאזור גיאוגרפי שונה, אשר בו יוכלו להיטען במשמעויות חדשות. כך אני מבטא תגובה אופטימית יחידה בתרבות של 'חורבן עולמות'."[2]

 

אכן, בימים בהם החל הפוסט-מודרניזם מבשיל בגילויו הניאו-אקספרסיוניסטי (הרגיונלי: "הציור הגרמני", "הציור האיטלקי" וכו'), ביקש צבי גולדשטיין לנסח הצעה לאמנות ותרבות המושתתות על בסיס אוניברסליזם חדש (קרי: בסיס מודרניסטי מחודש!), כזה "שיהיה מושתת על מספר עקרונות משותפים לכל העולם המתפתח."[3]

 

המודרניזם אולי מת באירופה, אך עדיין שמור לו עתיד מכריע בעולם השלישי, אמר לנו גולדשטיין תוך שהפנה מבטו מהמרכז אל הפריפריה.

 

13 שנים מאוחר יותר, ב- 1995, עדיין עסק גולדשטיין בעיצובן של קונסטרוקציות מטפוריות, הטוענות על מצבים תרבותיים גלובליים, על מהות המודרנה ועל האופן בו יכולה הפריפריה לבקר את המרכז. עתה יצר גולדשטיין את פסלו המיצבי, "חתונה" (אוסף מוזיאון ישראל). כאן, על בימה הממוקמת בתוך ויטרינה בנוסח תצוגה אנתרופולוגית, הוצבו אובייקטים טריגונומטריים (העשויים להדהד פיסול ממטבחו של ברנקוזי) עטופים בבדים בסגנון דמשקאי, לצד ברדס של נזיר אתיופי, ביחד עם מעֵין הגדלה של שרשרת תפילה מוסלמית, סרגלים וצילומי מכנסי שָרוָואל וטורבנים מזרח-תיכוניים. צבי גולדשטיין הציג בעבודתו זו "חתונה של מזרח ומערב, נישואים בין חושניות מזרחית אקזוטית לבין רציונאליות מדעית מערבית".[4]

 

כנגד אופטימיות זו של הרמוניות ואוניברסליזמים חדשים, המכילים את המודרנה ומשמרים את כוחה, מציע אוהד מרומי עמדה שונה (אף כי מושפעת, בראשית דרכה, משפתו של צבי גולדשטיין). מרומי, שבגר את "בצלאל" ב- 1992, החל דרכו בעיצובן של קונסטרוקציות ארכיטקטוניות ארעיות, בנויות מחומרים זולים כגון תריסולים ואשר "התכתבו" עם שפת המודרניזם הבינלאומי הפוסט-באוהאוסי ועם האוטופיזם שביסודו. ב- 2001, בתערוכת "הלנה", שהציג בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב (ביחד עם אבנר בן-גל וגיל מרקו-שני), נכנס הצופה דרך מבנה ארכיטקטוני פונקציונליסטי המזכיר מחסום או מעבר-גבול בשדה-תעופה, כאשר בסוף החלל המתין "הנער מדרום תל אביב" – פסל ענק (6 מ' גובהו), עשוי קלקר צבוע והמייצג נער שחור רזה ועירום, אבר מינו ארוך, חרוזי פלסטיק לצווארו (כיום, באוסף מוזיאון ישראל). סיכמה נעמי סימן-טוב את המהלך של מרומי:

"אפשר לומר, שהפרויקט של מרומי בעשר השנים האחרונות עוסק מצד אחד באופנים שבהם מבנים מודרניסטיים, ממשיים ומופשטים, ממשטרים את הגוף, מפקחים ומכתיבים את תנועתו וזהותו. כך הוא בנה מבנים העשויים להזכיר קליניקה, משרד או בית ספר. […] מצד אחר, הוא עוסק במה שנהוג לכנות 'עולם שלישי', או נכון יותר לומר במבט המערבי על הכושי, במיתוסים של השחור, הפראי והמיני, או של הסיני האקזוטי והרחוק. הוא עוסק במפגש שבין אותו 'עולם שלישי' אפל שמסרב להיכנע, מופיע ומתפרץ, ובין המודרניזם המערבי שמציג את עצמו כמואר ונאור. מפגש שמוביל לקטסטרופה."[5]

 

אוהד מרומי שידך, אכן, את חקר המודרניזם עם הקולוניאליזם שפרח תחת חסותו (בסיסמה של הבאת ה"קידמה" לעולם ה"פרימיטיבי), וב- 2003, למשל, הציג במוזיאון חיפה את עבודת הווידיאו, "אריגה", שצולמה במנהטן, אך במלאכת האריגה המתועדת בה נשתלו רמזי "מזרח" ו"אותנטיות", כולל זו הציונית משנות ה- 60-50:

"הפוסט-קולוניאליות של מרומי מעוגנת בביקורת על הכשל המודרניסטי, הנעוץ על פי תפיסתו בזיקות המורכבות בין פולקלור, פרימיטיביזם, מודרניות ואוטופיה עתידנית."[6]

 

ב- 2002, בתערוכה משותפת עם אבנר בן-גל במוזיאון ישראל ("אביבית"), שב והציג מרומי קונסטרוקציית אלומיניום, מבנה ארכיטקטוני "תריסולי", פסוודו-באוהאוסי או פסוודו-קונסטרוקטיביסטי (לאוצרת, שרית שפירא, הזכיר המבנה יחידת דיור בדירת שיכון). על קירות המבנה תלה האמן 16 צילומים המתעדים בינוי מודרניסטי של וילות ישראליות משנות ה- 60-50. לכאורה, העתידנות האופטימית של המודרנה נענתה כאן בביקורתו של מרומי:

"אני הייתי שבוי בהשפעתם של כמה רגעים במודרניזם האירופי, וחיפשתי מנגנונים תיאורטיים מסורבלים כדי לעסוק באפשרות הקידמה באמנות. דרך המבט על החומרים המקומיים נולד אצלי עניין גדול בקלקול של המודרנה. נהייתי צרכן של מודרנה מקולקלת."[7]

 

אלא, שיותר מביקורת חד-ערכית, תערוכת "אביבית" הציעה מבט אמביוולנטי על מורשת המודרנה: מחד גיסא,

"עמדה מעין זו מעצימה למעשה את מידת הפורמליזם של מגמות פורמליסטיות נתונות, ובכך גם מקצינה את ריקונן […] ואת ההתרחקות מכל גרעין מהותי."[8]

 

אך, מאידך גיסא –

"דווקא מתוך פיכחון זה מנסים בן-גל ומרומי לאתר דרך חזרה אל הפרויקט השאפתני של המודרניזם…"[9]

 

ואומנם, כשהציג מרומי ב- 2009 את המיצב "למי שייך העולם" (בתערוכה הקבוצתית בביתן הלנה רובינשטיין, "עץ/משפחה"), שני המבנים ה"קונסטרוקטיביסטיים" נראו כמודל או תפאורה של חדר-ילדים וחדר-תרבות בקיבוץ (מרומי נולד בקיבוץ מזרע) והם שבו ואישרו יחס אמביוולנטי כלפי המודרנה:

"למעשה, הפנייה אל העבר האידיאולוגי האוטופי בעבודתו נעשית מתוך מבט רטרוספקטיבי בוחן ומתגעגע, מבט מתוך האמנות והתרבות בנות-זמננו."[10]

 

ב- 2010, לרגל תערוכת היחיד שלו, "חוג", בגלריה "גורדון", תערוכה שנקטה באסתטיקה "ארכיאולוגית" של נגרות ומבנים מודרניסטיים ישראליים מהעבר, הודה מרומי:

"….גדלנו בתוך הריסות של מודרניזם, בתוך שברים אידיאולוגיים של מודרנה, ידענו לבקר את העוולות של הקולוניאליזם והכול נכון. אבל אז נשארנו בלי מערכת ערכים. […] יש כל מיני ערכים שאני לא רוצה לוותר עליהם ואני לא כל כך יודע איך לטפל בהם, הערכים ההומניסטיים הכי בנאליים וקלישאיים […]. לא פשוט לי להרים את הדגל הזה. […] הרעיון שיבוא ארכיטקט, יתכנן צורה, יארגן את החלל ובזה יפתור את הבעיה או ישפר את העולם – זה משהו שפחות ופחות יכולתי להאמין לו כמודל לפעולה. […] אני מתנדנד בין אופטימיות לפסימיות גדולה בקשר לעתידו של פרויקט הקידמה."[11]

 

אוהד מרומי ממשיך להלך, לפיכך בנתיבי המודרנה. עבודותיו בשנים האחרונות עשויות להיראות כווריאציה דקדנטית על פיסול מודרני מופשט, הזכור מאירופה של שחר המאה ה- 20. "חופר קברים", קרא לפסל עץ מצויר שלו מ- 2012. מרומי חופר בקברי המודרנה וממשיך לתהות על אפשרות העלאת רוחותיה בעידננו הפוסט-מודרני.

 

 


[1] גדעון עפרת, "עוד פעם האמנות מתה?",  אתר הרשת – "המחסן של גדעון עפרת", 2013.

[2] "שלוש שאלות לצבי גולדשטיין, שואל: יגאל צלמונה", דפי קטלוג לתערוכת האמן "פונקציה, קידמה ואוניברסליזם בעולם השלישי", מוזיאון ישראל, 1982.

[3] שם.

[4] מתוך אתר מוזיאון ישראל ברשת, 1995. באנגלית.

[5] מתוך מאמרה של דליה קרפל, "החוכמה להיות טיפש", "הארץ", 9.11.2004.

[6] מתוך פרסום באתר מוזיאון חיפה, הרשת, 2008.

[7] מתוך שיחה בין אוהד מרומי ודוד פיש, קטלוג תערוכת "אביבית", מוזיאון ישראל, ירושלים, 2002, עמ' 16.

[8] שרית שפירא, "אביבית, או תריסי הפלסטיק הפתוחים למחצה", קטלוג תערוכת "אביבית", מוזיאון ישראל, 2002, עמ' 8.

[9] שם, שם.

[10] אלן גינתון, "עץ/משפחה", קטלוג תערוכת "עץ/משפחה", מוזיאון תל אביב, 2010, עמ' 15.

[11] אלי ערמון אזולאי, "אוהד מרומי בדרך אל מיתוס חדש", "הארץ", "גלריה", 4.4.2010.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: