החלל האפל וקרן האור

                          התא האפל וקרן האור

 

באחד מהטקסטים האחרונים שפרסמתי ב"מחסן" צף הדיון בנושא חדר העבודה והספרייה בבחינת "מערה אפלטונית". כתבתי:

"שנים ארוכות אהבתי לדַמות את עצמי לאחד מאסירי המערה של אפלטון ("המדינה", ספר ז'): ראיתי את חדר העבודה שלי כמין מערה, בה אני שבוי. כאן, בחדרי החשוך, המסרב לנוף הנשגב בחוץ באמצעות חלונותיו המוצללים והעטוף כולו, מהמסד ועד הטפחות, באלפי ספרים, אני מבלה את חיי, מנסה לראות צלליות של אמת. זוהי מערתי, סברתי, ואילו ספרייתי היא המדורה המאירה בתוך המערה באור-המִשְנֵה: בזכותה ורק בזכותה בכוחי לראות את בבואות הדברים."[1]

 

בהמשך המאמר, ובהתייחסות לספרייתי שבאותו חדר העבודה, אף נמצאתי נוקט בדימויים מיתיים:

"האורות שבכוכי המערה הספרייתית ניצתים לפרק זמן קצר וכבים, שבים אל אפלת המסתור, שם על המדפים הסובבים. לאסיר שבספרייה שמורה החירות היחסית לנוע בחופשיות בתוך תא המאסר שלו – הספרייה (שלא כאסיר המערה האפלטונית, המרותק למקומו): הוא נע במחילות החשוכות של ספרייתו, תר אחר נצנוצי אור. ככל שנוקפות השנים, החשיכה גוברת, אך עמה מתעצמת גם חדוות הניצוצות."[2]

זמן קצר לאחר הדברים הללו, במאמר נוסף, נדרשתי לדיון במושגי האידיאולוגיה והתיאוריה האמנותית כמושגים המניחים נתק מן העולם. בהשראת לואי אלתוסר של "על האידיאולוגיה", כתבתי:

"'לאידיאולוגיה אין היסטוריה'. האידיאולוגיה, כתב אלתוסר, היא אשליה טהורה, מבנה נפשי מדומיין, מין חלום המנותק במהותו מהמציאות. האידיאולוגיה היא לא-היסטורית, המשיך, משום שמנסחת נוסחה בלתי משתנה, נצחית וכוללנית, כזו החלה על כלל ההיסטוריה."[3]

עתה, אני אוחז בידי את ספרה של שרה קופמן, "קמרה אובסקורה של האידיאולוגיה", שראה אור לראשונה ב- 1973 בפאריז, ואני מבין כיצד הכול מתקשר יחד – ותחת אותה תאורה – חדר העבודה, האידיאולוגיות והעיון התיאורטי בכלל, האמנותי והאחר.

 

שרה קופמן (1994-1934. הפילוסופית הפאריזאית היהודייה שמה קץ לחייה ביום בו מלאו 150 שנה למות ניטשה, בו הרבתה לעסוק) נמנתה על החוג הדרידיאני הקרוב, הגם שהחלה דרכה בהדרכת ז'יל דלז. בספרֵיהָ נאמנה הייתה קופמן עיקרון הדרידיאני של המעקב אחר מטאפורות הפזורות בטקסטים פילוסופים ואחרים, כאלו שפיצוחן צופן בחובו את המודחק של הטקסט, את אחרותו. ובקצרה, דקונסטרוקציה. עתה, בספר הנוכחי, עוקבת שרה קופמן אחר המטפורה של ה"קמרה אובסקורה" בכתביו של קרל מרקס, אחר המטאפורה של המצלמה בכתבי זיגמונד פרויד, אחר המטפורה של הסטודיו לציור בכתבי ניטשה, ואחר המטפורה של הפרספקטיבה הצילומית בכתבי דקארט. כרגע, אני מבקש להתמקד בטענה אחת שלה, לפיה (כמבוטא בכתבי מרקס) –

"באידיאולוגיה, אידיאות נסגרות בחדר מאחורי מנעול ובריח, מנותקות מהבסיס החומרי הממשי, אשר רק הוא בכוחו לשפוך עליהן אור ואמת."[4]

 

זוהי הטענה המרקסיסטית-מטריאליסטית המוכרת והבסיסית, זו שזוהתה על ידי הפילוסוף הגרמני עם מכשיר הקמרה אובסקורה (בבחינת מכשיר המהפך את הדימוי של העולם הממשי מלמטה למעלה: "…בכל אידיאולוגיה בני אדם ונסיבותיהם מופיעים במהופך כמו בקמרה אובסקורה". -"האידיאולוגיה הגרמנית"). אלא, שאותי מעניינת במיוחד ההרחבה האסוציאטיבית של שרה קופמן, שבעקבות נעילתה את האידיאולוגיה ב"חדר החושך":

"זוהי המערה של אפלטון; והרחק בחוץ – השמש. קמרה אובסקורה: כך היה גם במנזרים מסוימים המקום בו מִשְמְעוִּ הנזירים את עצמם, מקום חשוך בו שָררו איסורים מיניים ואשר בו הכול נתבע להסתרה. זהו הסמל של הרעלה. אידיאולוגיה, הקמרה אובסקורה – לכאן שייכות כל אותן קונוטציות החלות באותה מידה על מחשבה תת-הכרתית ומיתית. אידיאולוגיה מייצגת יחסים אמיתיים מתחת מעטה, מאחורי רעלה.  היא מתפקדת, לא בבחינת עותק שקוף המציית לחוקי הפרספקטיבה, אלא, יותר, כסימולקרום  (הדמיה): היא מלבישה תחפושת, יוצרת בורלסקות ומטשטשת יחסים אמיתיים. […] הקמרה אובסקורה […] מתפקדת כמנגנון להאפלה (occultation), הדן את ההכרה לחשיכה, לרוע ולטעות, והגורם לה להפוך מעורפלת ולאבד שיווי משקל. זהו מנגנון ההופך יחסים אמיתיים לחומקים וסודיים."[5]

 

אתם שמים לב: האידיאולוגיה, תת ההכרה והמיתוס הושמו בתא סגור אחד המופקע מהמציאות, תא אפל, תא של סוד ואי-אמת. איני יכול שלא להיזכר בשני הוגים, בהם הרביתי לעסוק, הראשון שבהם קרוב ללבי במיוחד, ז'אק דרידה. ב- 1998 פרסם דרידה, ביחד עם הלן סיסוּ (השניים – יהודים אלג'יראיים במקורם), ספר בשם "רעלות", בו נטווה ונארג הקשר הרעיוני בין טקסט וטקסטיל (אף כטלית וכפרוכת – יריעות בד שמסתירות וחוצצות בין חול לקודש, בין העולם היומיומי לבין האלוהי!). האמת, אומר לנו דרידה, גם זו הדתית והמטאפיזית, נדרשת לכיסוי וההסתרה (ח.נ.ביאליק כבר סיפר לנו זאת ב- 1915, ב"גילוי וכיסוי בלשון"). "האמת כסיפור של רעלות", כותב הפילוסוף הצרפתי.[6] ובהסתמך על דברי פאולוס ב"אגרת השנייה אל הקורינתים" (ג', 17), הוא מוסיף אודות בוא המשיח כזמן האוטופי של הסרת הרעלה ("המסווה", בתרגום לעברית) כלומר – התגלות האמת.[7] וכשהוא מספר על טליתו האישית, זו שירש מאביו (ואשר עטפה את גופת האב על סף קבר), הוא מציין: "הטלית שלי שייכת ללילה, ללילה המוחלט."[8] החשיכה היא התנאי לראיית האור.

מכיוון אחר, אני שב אל פרק מתוך אחד מספרַי הגנוזים, "פסיכו-תיאולוגיה לאקאנית" (2001), בו בחנתי את מושג ה"בראשית" של ז'אק לאקאן (הוגה שנותרתי זר לו) בכל הקשור לבריאת הדימוי העצמי באגו:

"הולדת הדימוי העצמי באגו, או שמא נאמר 'בריאתו', שורשה בכאוס ראשוני. במונחים העשויים להזכיר את 'בראשית' א', כותב לאקאן: 'בראשית נמצאו, אנו משערים, כל האִידים, המושאים, היצרים, התשוקות, הנטיות וכו'. זוהי אפוא הממשות הטהורה בפשטותה, (…) שאינה לא טובה ולא רעה, אבל היא, בה בעת, כאוטית ומוחלטת, ראשונית.'[9] מתוך התהו-ובוהו וה'חושך על פני תהום' של הנפש הכאוטית, זו הפרימורידאלית, נברא החלל המדומה של האגו, בריאה המבלבלת סובייקטיביות ואובייקטיביות לבלי הבדל. […] העולם המדומה נוצר בתת-ההכרה, מסביר לאקאן, באופן הדומה למתרחש בניסוי התפיסתי הנודע של זר הפרחים ההפוך: אגרטל מוצב על ארגז פתוח מול ראי קעור, כאשר מתחת ללוח התומך באגרטל הוצמד במהופך זר-פרחים. העין המתבוננת בראי מזווית מסוימת תקלוט את הדימוי של הזר כבוקע מתוך צוואר-האגרטל. בעוד העין מייצגת במשל זה את הסובייקט, 'הארגז מייצג את גופכם, הזֵר מייצג את היצרים והתשוקות (…), והראי הקעור מהו? הוא עשוי להיות המוח. למה לא?'[10] כזה הוא אפוא האגו בשחר היווצרותו: הוא מנותק מהעולם החיצון למען ברוא עולם חילופי, פנטזיוני, בו רואה האדם את עצמו שונה ממה שהינו."[11]

 

החלל המדומה של האגו: הוא נולד בתת-ההכרה מתוך כאוס ראשוני אפל עד תום. הוא מנותק מהעולם בבחינת דימוי עצמי חילופי (ולא החמצנו את המטפורה של ההיפוך האופטי!), והוא נתון כל-כולו בידי הפנטזיה. למין מרחב שכזה הושלכה האידיאולוגיה (בקריאתה של קופמן את מרקס); למין מרחב שכזה הושלכה האמת (בתפיסתו של דרידה). זהו המרחב בו, להבדיל כל ההבדלות המתבקשות, הטלתי את כתיבת ההיסטוריה, כאשר כתבתי לאחרונה אודות היסטוריה ומיתוס.[12]

 

אני שב אל חדר העבודה – המערה, הקמרה אובסקורה, תא הנזיר. אני שב אל חדר החושך המהפך את ייצוגי העולם והבורא דימויים מתעתעים. מה שהיה מטפורי בעבור מרקס ופרויד – מתפקד בחיי כמציאות וכסמל גם יחד. מילותיה של שרה קופמן ביחס לפרויד רלוונטיות לי וקרובות ללבי:

"…כל תופעות פסיכיות חולפות בהכרח, תחילה דרך השלב התת-הכרתי, מבעד לחשיכה ולתשליל (negative), בטרם יגיעו להכרה ויפותחו בבהירותו של הפוזיטיב. עם זאת, אפשר שהתשליל לא יפותח. […] בין שלבי הנגטיב והפוזיטיב מתערבים כוחות של סלקציה בין התשלילים."[13]

 

אודה: המצלמה והצילום אינם ערכי יסוד בחיי. אני נשוי לצלמת ידועה, כן, אבל אני נושא עמי ריחוק כלשהו כלפי המדיום האמנותי החשוב הזה. ואף על פי כן, המטפורה של "חדר החושך" המובדל, של המהפך מנגטיב ולפוזיטיב ושל בריאת דימויי חלום – המטפורה הזו קוסמת לי ומבטאת אותי. בזכותה, לא זו בלבד שאני מבין את נטיותיי הרומנטיות אל האפלולי, אלא שאני יודע לייחס לרשימותי/הגיגי לא יותר מאשר את מעמד המופע, ה"בורלסקה" בלשונה של שרה קופמן.

 


[1] גדעון עפרת, "המערה בתוך המערה (בשולי 'היסטוריה ומיתוס')", אתר הרשת – "המחסן של גדעון עפרת", 2 בפברואר 2014.

[2] שם.

[3] גדעון עפרת, "התרסקות התיאוריה האמנותית", אתר הרשת – "המחסן של גדעון עפרת", 13 בפברואר 2014.

 

[4] Sarah Kofman, Camera Obscura of Ideology, Cornell  University press, Ithaca, New-York, 1998, p.13.  

[5] שם, עמ' 14.

[6] Jacaues Derrida, Hélène Cixous, Voiles, Galilée, Paris, 1998, p.40.

[7] שם, עמ' 74.

[8] שם, עמ' 80.

[9] מתוך: "רשימותיו של פרויד בנושא טכניקה", 1954-1953, הסמינר של ז'אק לאקאן, ספר 1, ניו-יורק, 1988, עמ' 79.

[10] שם, עמ' 80.

[11] גדעון עפרת, "לאקאן: האלוהי המדומה", אתר הרשת – "המחסן של גדעון עפרת", 8 באוגוסט 2012.

[12] גדעון עפרת, "היסטוריה ומיתוס", אתר הרשת – "המחסן של גדעון עפרת", 24 בינואר 2014.

[13] לעיל, הערה 4, עמ' 22.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: