התרסקות התיאוריה האמנותית

                      התרסקות התיאוריה של האמנות

 

כסטודנט לפילוסופיה, כלומר כאיש בבתולֵי מחשבתו, גדלתי על ברכי ההגות ההיגליאנית. פגשתי בה לראשונה בשיעוריו של ירמיהו יובל באוניברסיטת תל אביב, 1968, ומאז מסרתי לה את נפשי לאורך שנים – עד שנות ה- 90 – תוך שאני מאמין אמונה שלמה בתנועת הרוח האנושית לידיעת עצמה ולמימוש עצמה במהלכי שלילה והגבהה עצמית. דגלתי בכוחה המכונן של האידיאה, ברוח שהיא תנאי לחומר; דגלתי בכוח האידיאולוגיה. התקדמות אישית וקולקטיבית אל יתר אמת וחירות נראו לי פועל-יוצא של רוח המטילה ספק באמת נתונה ומקדמת את עצמה לשלב גבוה יותר בנתיב ההתנגדות. להיות בן-אדם, האמנתי, הוא לעשות לתנועת הרוח ולהתקומם נגד מגמות בלימתה. במונחי תורת היגל בנושא האדון והעבד, קיבלתי את הרוח היודעת את עצמה כביטוי לחירותו של האדון, ואילו את הרוח השבויה באובייקט הבנתי כשעבודו של העבד.

 

מההיגליאניות הזו צמחו ולבלבלו רבות מדעותיי בעבר בתחום האמנות, בין כמורה ובין כתיאורטיקן: יותר מכל, קדימות האידיאה של האמנות (ה"איזם") בהבנת תולדות האמנות, ומרכזיותה של התיאוריה האמנותית בתהליך מיסודה ושיפוטה של יצירת האמנות. ועוד נחזור לסוגיה אחרונה זו.

 

בהנחה שתיאוריה של אמנות – אותה השקפה כוללת בנושא מהותה ותכליתה של יצירת האמנות – היא סוג של אידיאולוגיה המשמשת קבוצות אמנים ויוצרים אינדיבידואלים (וככל אידיאולוגיה, אף היא "מדריכה" את האמן ואת הצופה הדוגלים בה לפעולה בדרך X ובכיוון Y), איני יכול לנתק את המהלך הפוסט-מודרני של קריסת האידיאולוגיה (קריסת האידיאה של האידיאולוגיה) מהסקת מסקנת אישיות באשר לתפיסתי התיאורטית בעבר הרחוק.

 

אבני הבליסטראות ניתכו מכל עֵבר על חומת האידיאולוגיזם ההיגליאני. ב- 1969 כתב לואי אלתוסר את "העל האידיאולוגיה" בעקבות כישלון מהפכת הסטודנטים של 1968, כשהוא טוען טענה אנטי-היגליאנית בסיסית: "לאידיאולוגיה אין היסטוריה".[1] האידיאולוגיה, כתב אלתוסר, היא אשליה טהורה, מבנה נפשי מדומיין, מין חלום המנותק במהותו מהמציאות. האידיאולוגיה היא לא-היסטורית, המשיך, משום שמנסחת נוסחה בלתי משתנה, נצחית וכוללנית, כזו החלה על כלל ההיסטוריה. אלא, שאלתוסר לא הסתפק בזאת, וזיהה את האידיאולוגיה עם דיכוי, ובעיקר עם כוחות ההפעלה (והמניפולציה) הסמכותיים של המדינה, הדת, המשפט, המשפחה:

"…הסובייקט פועל במידה שהוא מופעל על ידי השיטה הבאה […]: אידיאולוגיה המתקיימת במנגנון אידיאולוגי חומרי, המצווה פרקטיקות חומריות המוסדרות באמצעות טקס חומרי."[2]

 

האידיאולוגיות של הסמכויות למיניהן (וכל אידיאולוגיה היא תלוית סמכות, לפי אלתוסר) מעצבות את הסובייקט ואת אופני תפקודיו. במונחים פוסט-מרקסיסטיים, קבע ההוגה הצרפתי:

"הפרטיקולאריות של מנגנוני המדינה האידיאולוגיים היא בכך, שהם משתייכים למבנה-העל, ומתוקף כך הם מבטיחים, בהגנת מנגנון המדינה הדכאני ובחסותו, […] את יחסי הייצור ב'תודעת' הסובייקטים סוכני הייצור…"[3]

 

כל אחד הוא קורבן של אידיאולוגיה; כל אחד מופעל על ידי אידיאולוגיה כלשהי במודע או שלא במודע; אין מפלט מאידיאולוגיה, לעולם לא. במילים אחרות: אלתוסר לא בא לערער על היחלשות כוחן של אידיאולוגיות ועל מידת הרלוונטיות שלהן, כי אם, להפך – ייחס להן מעמד אימתני, מבהיל, חסר מוצא.

 

אידיאליזם היגליאני, מחד גיסא, וטוטליטריות של האידיאולוגיה (כל אידיאולוגיה!), מאידך גיסא. מה עושים עם זה?! בדילוג זריז אל המרחב האמנותי, נשאל: האם התיאוריה של האמנות, בבחינת "אידיאולוגיה", משחררת את האמנות מהתאבנותה ההיסטורית, מקדמת אותה בדרך השלילה וההתנגדות אל עבר קידמה אמנותית היסטורית גבוהה יותר? או, שמא, התיאוריה של האמנות כובלת, מאבנת ומדכאה את הרוח החופשית שביסוד מעשה היצירה? כלומר, כלום היתלות בתיאוריה כלשהי של אמנות, אימוצה וקידומה (ואפילו במאבק כנגד מגמות תיאורטיות-אמנותיות אחרות) –האם כל אלו הן ביטוי של חירות, או אולי הן ביטוי של כבילה עצמית לדוֹגמה העומדת בסתירה לרוח היצירתיות החופשית?

 

בל נפריד בין תיאוריה אמנותית לבין אוטוריטה. בספר בשם "השיפוט האמנותי" (1977 – תקופה בה שלטה עדיין ההיגליאניות בהכרתי) – ספר שלא צימח כנפיים ונפח נשמתו באִבּוֹ, הגם שזכה בפרס מוזיאון ישראל, ובזכותו זכיתי אז ללחוץ את ידם של מנחם בגין ושל אדמונד דה רוטשילד, ובכן, באותו ספר נשכח הצבעתי על המעמד הפרפורמטיבי (פרפורמטיביות: סוג אמירה שהיא עשייה בפועל) של התיאוריה האמנותית כמכוננת את הקריטריונים לשיפוט יצירה. בתור שכזו, טענתי לאנלוגיה בין האמירה הסמכותית של מנהל המפטר את עובדו, או אמירתו הסמכותית של רב המשיא בני זוג לבין הניסוח הסמכותני של מחבר הטקסט הקטלוגי, המאמר או המניפסט המלווים את היצירה בתיאוריה אמנותית. על פי רוב, בעלי הסמכות התיאורטית בתחום האמנות יהיו האוצר, ההיסטוריון, איש הרוח. ברם, גם האמן עצמו עשוי להיות הסמכות הבוראת תיאוריה (וראו מקרי מרסל דושאן, וסילי קנדינסקי, לודוויג קישנר, ג'וזף קוֹסוּת וכו').

 

אין לי מנוס אלא להביא להלן ציטוט עצמי לא קצר מתוך "השיפוט האמנותי" (בסוגריים אני מוסיף הערות עריכה עכשוויות):

"…התיאוריה (האמנותית) עצמה אינה יכולה להיות פרפורמטיביסטית: הרי אמרנו, כי התיאוריה הינה מערכת דסקריפטיבית (תיאורית)! כפרשנות מסוימת של קבוצת יצירות, היא מתארת את המחשבה הצורנית (והחומרית) המבוטאת ביצירות. עובדה זו דיה כדי להעמיד את התיאוריה האמנותית במחנה החוץ-פרפורמטיבי, שכן ידוע לנו שאמירה פרפורמטיבית אינה מתארת, אלא משמעותה היא המעשה המסוים (חיתון בני הזוג, השקת הספינה, פיטורי העובד וכדו'). ואולם, שומה עלינו לראות, שייתכן מימד תיאורי, הקשור קשר מיוחד לאמירה הפרפורמטיביסטית, גם אם אינו זהה עמה: כאשר מנהל מחלקה צועק לעבר הפקיד הזוטר – 'אתה מפוטר!' […] משמעות אמירתו היא אקט הפיטורין. ברם, במקרים רבים מאד, יוסיף המנהל למשפטו הקצר נאום המפרט את כלל מגרעותיו של הפקיד, נאום המתאר את אופיו הקלוקל של המפוטר והבא לנמק את החלטתו האכזרית של המנהל, כשם שבא להסביר מדוע פיטר את הפקיד באופן זה דווקא. נכון, צְלֵחוּתוֹ של אקט הפיטורין אינה תלויה כלל וכלל בנאום התיאורי, אלא רק בעובדה שהמילים המסוימות נאמרו על ידי האדם המסוים בקונטקסט המסוים. ואולם, הנאום המתואר אינו בא לבסס את צְלֵחוּתוֹ של האקט, כי אם בא להצדיק את עצם קיומו של האקט ("אמרתי את האמירה הפרפורמטיביסטית 'אתה מפוטר!' בגלל שאתה טיפש, עצלן, חסר אחריות ומכוער.") ואת צורת האקט, את הטקס. […] הביסוס האמפירי של התיאור המלווה והמנמק את קיומו של האקט הפרפורמטיביסטי אינו רלוונטי כלל לעצם צלֵחותו של האקט. כך, נאומו של הרב מתחת לחופה בטקס הנישואין, נאום שבו הוא מכנה את הכלה 'בתולה', אינו רלוונטי כלל לעצם צלֵחותו של אקט הנישואין: כל זוג צעיר שניצב תחת החופה יודע, שגם אם הכלה אינה בתולה, מוטב להסתפק בחיוך למשמע הכינוי […]. ברצוננו לטעון, שהתיאוריה האמנותית היא ה'נאום' התיאורי המלווה את האקט הפרפורמטיבי היוצר אמנות וכי היא באה לנמק את עצם קיומו של האקט הזה, כשם שבאה כהסבר לפרוצדורה הספציפית של האקט. האוצֵר אשר הציב את הדברים במוזיאון, פרסמם ברבעון וכדו' בתור יצירת אמנות, אומר עתה: 'ביצעתי את האקט הפרפורמטיבי היוצר אמנות, כיון שמצאתי בקבוצת הדברים המוצגים תכונות א', ב', ג', ד'…' […]. הסכמה או אי הסכמה שלנו עם תיאורו (התיאוריה האמנותית שלו) אינה רלוונטית לעצם צלֵחותו של האקט היוצר אמנות."[4]

 

המעמד המכונן הזה, שהענקתי ב- 1977 לתיאוריה האמנותית, נסמך על הדת ההיגליאנית, לה סגדתי. רק מאוחר יותר, התחלתי לאתר סדקים במקדש הרעיוני הזה, וזאת בזכות טקסטים פוסט-מודרניים שהחלו נערמים על מפתני. ספרונו של אלתוסר היה אחד מהם. אחר היה ספרונו של ז'אן-פרנסוא ליוטר, "המצב הפוסט מודרני" (במקורו הצרפתי, 1979), ממנו למדתי על אודות "התפרקות הסיפורים הגדולים" והמרת התיאוריה הכוללת ב"משחקי לשון" פלורליסטים.[5] ליוטר לימד אותי לראות כיצד המחשבה על ה"אחד" והכולל מפנה מקומה למחשבה על הרבים והפרטיקולרים:

"בהתפזרות זו של משחקי הלשון, דומה שהסובייקט החברתי עצמו הוא שמתפרק. הקשר החברתי הוא לשוני, אך הוא אינו עשוי מסיב יחיד. זהו מרקם שבו מצטלבים […] משחקי לשון המצייתים לכללים שונים."[6]

 

ועוד:

"…המשתמשים בציוד מושגי וחומרי […] אין ברשותם שפת-על או סיפור-על כדי לנסח באמצעותם את התכלית ואת השימוש הראוי. […] ההישענות על הסיפורים הגדולים אינה באה בחשבון; לא נוכל, לפיכך, להיעזר לא בדיאלקטיקה של הרוח [הרמז להיגל ברור/ג.ע] ולא בשחרור האנושות [הרמז למרקס ברור/ג.ע] על מנת לתת תוקף לשיח המדעי הפוסט מודרני."[7]

 

וכך, אם אלתוסר הותיר אותי מבוהל מול הטוטליטריות של האידיאולוגיה, הרי שליוטר הותיר אותי ברפיון רוחני נוכח מרחבי רוח כמו-קוואנטיים (בלתי צפויים, פורקים כל עול של חוק) המאופינים ב"תנאי מידע חסר, ב'שברים', באסונות, בפרדוקסים הפרגמטיים…"[8]

 

אך, הן מכיוונו של אלתוסר והן מכיוונו של ליוטר (והוגים צרפתיים פוסט-סטרוקטרליסטיים אחרים, דוגמת דֶלֶז וגוואטארי של מושג הצמיחה ה"ריזומית" – המתרבה והמתפשטת, הדוחה את מושג הצמיחה הממורכזת של הגזע האחד והשורשי), התחוורה הביקורת נגד התיאוריה של האמנות בבחינת השקפה כוללת, נצחית ומוחלטת לגבי מהות האמנות ותכליתה. תופעות הפלורליזם של האמנות העכשווית אך אישרו בפועל את שהתחוור ברמה הרעיונית: לא עוד התיאוריה של האמנות, כי אם התיאוריות של האמנות. לא עוד המאניפסט הטוטליטארי בנוסח המניפסטים של הפוטוריסטים, הדאדא, האקספרסיוניסטים הגרמניים וכיו"ב, אלא טקסטים הד-הוק – פרטיקולאריים, מוגבלים, צנועים. נאמר כך: כנגד הנאום של המנהל המפטר נפתחה הדרך בפני נאומים אלטרנטיביים, בהם יישמע גם קולו של המפוטר ויישמע קולם של חבריו לעבודה. הטקסט התיאורטי של האוצר אינו עוד סמכות אחת מחייבת. סמכות-העל התפוגגה. הפרשנות פתוחה לרבים.

 

 

 

 

 

 

 

 


[1] לואי אלתוסר, "על האידיאולוגיה", תרגום: אריאלה אזולאי, רסלינג, תל אביב, 2003, עמ' 30.

[2] שם, עמ' 50.

[3] שם, עמ' 72.

[4] גדעון עפרת, "השיפוט האמנותי", דקל – פרסומים אקדמאיים, תל אביב, 1977, עמ' 197-195.

[5] ז'אן-פרנסוא ליוטר, "המצב הפוסט מודרני", תרגמה: אריאלה אזולאי, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1999, עמ' 25-24.

[6] שם, עמ' 51-50.

[7] שם, עמ' 63, 72.

[8] שם, עמ' 71.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: