המוזיאון – האומנם עדיין חלל טקסי?

               המוזיאון – האומנם עדיין חלל טקסי?

 

ב- 1995 ראה אור בארה"ב ספרו של קרול דנקן (Duncan), "המוזיאון כטקס" (או: המוזיאון כפולחן, ritual). כאן חזר דנקן על טיעונים פרפורמטיביים בסיסיים, המוכָּרים היטב עוד מאז שלהי שנות ה- 60, על אודות ההקבלה בין מוזיאונים, כנסיות ומקדשים. עם כל הצניעות המתבקשת, ארשה לעצמי ציטוט קצרצר מעבודת הדוקטורט שלי, "הגדרת האמנות" (1974-1969):

"…כאשר 'קודשה' האמנות, החלו אנשים לכלוא את 'דברי הקודש' ב'מקדשים' – והיצירות נכלאו במוזיאונים.[…] כיום מתחולל התהליך של 'קידוש' היצירה בעצם הכנסתה ל'בית המקדש' (המוזיאון)."[1]

 

עשרות שנים לאחר הולדת הקולות הפרפורמטיביסטים הללו, עדיין טוען קרול דנקן, שהמוזיאון – חרף כל המהלך של חילון התרבות שבעקבות עידן ה"נאורות" – עודנו מתפקד כחלל של טקסים או פולחנים. כאן איסורי ההתנהגות (הדוגמא שמביא דנקן היא מהכניסה למוזיאון "הירשהורן" בוושינגטון: האיסור על עישון, נגיעה, לכלוך, אכילה ושימוש בעט); כאן הזמן והחלל ה"אחרים" והנבדלים מהיומיום; כאן התכלית המבוקשת של הטרנספורמציה הרוחנית, הטיהור וההתעלות; כאן הטענת המושאים הפרוזאיים בערך רוחני הנבדל מהמעשיוּת והתועלתנות; כאן הטקס כשלילת המוות (באמצעות האפשרות "לחיות מחדש מבחינה רוחנית רגעים משמעותיים מהעבר."[2]). ועדיין בהקשר לתצוגות מודרניסטיות בגלריות ובמוזיאונים, מצביע דנקן על מגמת החלל הלבן והריק של התצוגה המינימליסטית כביטוי של חלל "מְקָדֵש".[3]

 

האמת, טיעונים חבוטים על גבול הבנאלי. אם אני נדרש להם הרי זה רק משום שברצוני לערער על הרלוונטיות שלהם בשנת 2014. אני מבקש לטעון, שהמוזיאון חדל לתפקד כ"מקדש" וכי אוצריו חדלו לתפקד כ"כוהנים". בהתאם, גם החוויה המוזיאלית של הצופים אינה עוד מאשרת טקסיות במרחב נשגב ו"אחר".

 

השינוי הדרמטי במעמד ה"פולחני" של המוזיאון יסודו בתהליכים סוציו-תרבותיים שונים לאורך העשורים האחרונים. האם נתחיל בהפיכתו ההדרגתית של המוזיאון למרחב "אירועים" – סרטים, קונצרטים, הרצאות, ספרייה וכו'? האם נמשיך בהצבעה על המרכזיות של הקפטריה/מסעדה וחנות המזכרות במוזיאונים הגדולים בזמננו? האם, בגין כל אלה, לא הפך המוזיאון לעוד מין קָניון זוטא, למרכז בילוי-פנאי, בו התערוכה אינה אלא אופציה שוות-ערך לשאר האופציות? הנה כי כן, המוזיאון נפתח בשקיקה אל הציבור וכמו הפיל באחת את חומת ה"אחרות" שהבדילה בינו לבין היומיום. כיום, אתה בא לכאן עם ילדיך ונכדיך על מנת להשתעשע באגף הילדים; לכאן אתה מגיע לפסטיבלי יין ואוכל, למופעי רוק' ולשאר התרחשויות מהסוג הבידורי-המוני. בחנות המזכרות תוכל לרכוש עותקים המוניים של יצירות שאיבדו את הילתן (ראו במוזיאון ישראל מכירת שטיחי "בצלאל" משחר המאה ה- 20 אך בביצוע עכשווי חרושתי). המוזיאון הפך למתנ"ס ו/או למוסד שהגבול בינו לבין "קניון עזריאלי" רחוק מלהיות חד.

 

במקביל לפיחות במעמדו המקודש של המוזיאון העכשווי – על ההמונים הגודשים אותו, הורים וילדים גם יחד, ועל הקבוצות המודרכות בו לקולם הרועם של המדריכים – נושל האוֹצֵר מרום מעמדו הכוהני. כי לא זו בלבד שהאינפלציה המטרידה בכמות האוצרים ופתיחת המקצוע לכל מי שלבו חפץ (וללא תנאים מגבילים ותהליך של "סמיכה") – גזלה מכוהני האתמול את האזוטריות ההכרחית לכל כוהן (גם שפע הקורסים באוצרוּת תרם, כמובן, לזילות הנדון) אלא ש"כוח הקסם" של האוצר, יכולתו ה"מאגית" להפוך כל מושא לא אמנותי למושא אמנותי (בזכות הצגתו ב"נסיבות הזמנה אמנותיות", כולל הקטלוג עם המאמר הפרשני המרומֵם), כוח הקסם הזה גלש מתחומו והפך נחלת הכלל, ולפיכך, חדלה פלאיותו. שכן, הפופולאריות הרבה של ה"רֶדי-מֵייד" הפכה את "נס ההמרה" (של הלא-אמנותי לאמנותי) מובנת מאליה. לא עוד נדרש המושא הלא-אמנותי לתמיכה מאסיבית של מערכות הקידוש המוזיאליות על מנת להיות מוכר כאמנות.

 

אם אין די בכל אלה, באו התערוכות הדיגיטאליות ומוטטו סופית את הקתדראלה האמנותית. כי כאשר "גוגל-ארט" מאפשר לנו לשוטט בנבכי כל מוזיאון בעולם, ולעשות זאת מכל פינת בית קפה שנבחר לשבת בו; וכאשר הדמיות דיגיטאליות מוכְרות לנו "תערוכות" של ואן-גוך ודה-וינצ'י – הילת המקור נגוזה. במונחי ואלטר בנימין, אף ניתן לטעון, שהדמוקרטיזציה הגדולה של האמנות, זו המשכפלת את המוזיאונים המיתולוגיים (ה"לובר" באבו-דָאבּי… ה"גוגנהיים" בבילבאו שבספרד ובברלין) ומפיצה את עצמה באינספור ספרי אמנות ותוכניות טלביזיה – הדמוקרטיזציה הזו משכה את שטיח-הקודש מתחת לרגלי מוסדות האמנות.

 

רייטינג מעולם לא סתר דת: דתות רבות נקטו ונוקטות בפיתויים "נמוכים" על מנת לצוד את לב המאמינים (קישוטי הכנסייה הקתולית, בובות הקדושים שלה, ה"רליקוויות" שלה וכו' – הם דוגמא ידועה. אצלנו, הקמיעות, המים הקדושים, הברכות ושאר טקסי "בָּאבּוֹת" – הם דוגמא אחרת). בה בעת, דומה שמגמת ה"רייטינג" של מוזיאונים עכשוויים – ואצלנו, למוזיאון ישראל זכות ההובלה בתחום זה בעשורים האחרונים (אף כי לא שכחנו אי אלו תערוכות במוזיאון תל אביב מעידן המנהל הקודם) – מגמה זו הוזילה את ערכם של המוזיאון ושל האמנות (אף כי השתמשה בערך ההילתי כמכשיר שיווקי), הפכה אותם ל"הוקוס פוקוס" של פרחים צבעוניים המתגלים כפרחים בשחור-לבן, או לאחיזת עיניים של צבעים לוהטים וכו'. אפשר, שפסוקי הקודש היחצ"ניים והפרסומאיים הביאו לתערוכות הרייטינג את המוני המאמינים, כן, אך ספק רב באשר לאורך הנשימה של אמונת-פתאים שכזו.

 

אכן, נפילתו של המוזיאון ברשת הפרסומות הוא מעשה השגבה טרנסצנדנטית-לכאורה, שרווחיה לטווח קצר הם הפסדיה לטווח ארוך: קוראי העיתון, לדוגמא, הנופלים בפח ההבטחות הגרנדיוזיות לתערוכת "Wanted" – ספק רב אם יגיעו לתערוכות הבאות, לאחר שחוו את התהום בין ניסוחי הקופירייטר וצוות הקריאייטיב לבין התערוכה. "מכירת" תערוכות בדומה למכירת מוצרי קוסמטיקה, מכוניות וכו' אינה תורמת לשימור מעמדו הטרנסצנדנטי של המוזיאון, גם אם תורמת לקופתו. כמובן, ששאלה בפני עצמה היא מה נורא כל כך באובדן "קדושתו" של המוזיאון. התשובה המורכבת תצטרך להתייחס לאובדן הרחב יותר של טרנסצנדנציות מתרבותנו ולשאלת איכות החיים בחברה נעדרת טרנדצנדנציה.

 

בתהליך הנדון של "חילון" המוזיאון השתלב מהלך קריסתו של מיתוס האמן. המיתוס שעוד הִפְרָה את המודרנה – וראו אגדות קראוואג'ו, ואן-גוך, מודיליאני, פולוק, באסקיאט וכו'; וראו את תופעת ה"בוהמה" ו/או האמן כ"ילד נורא" – המיתוס הזה איבד מתוקפו בפוסט-מודרנה: ההמונים הצובאים על המוני בתי הספר לאמנות; הנגישות הקלה ליצירה (מצלמות זולות, לדוגמא); שקיעת הפסיכולוגיה של האמן כ"חולה-נפש"; החשיפה העצמית הרבה של האמנים העכשוויים בזכות אתרי האינטרנט – כל אלה הדיחו את ה"סוד" מדמות האמן. כמובן, שמסחורו האדיר של עולם האמנות העכשווי השלים ומשלים הדחה זו, כאשר ערך פיננסי מכריע את הערך האמנותי.

 

מגדל הקלפים של הקתדראלה האמנותית התמוטט קומה על קומה. כל הקריסות המתוארות לעיל אינן נפרדות מהמהלך הגדול של המודרנה המאוחרת בכיוון הדה-מיתולוגיזציה של האמנות: מפעלי ה- Factory של אנדי וורהול; הפקות תעשייתיות של פסלים ללא יד האמן; העסקת פועלים ביצירת יצירות בלחץ הביקוש הגבוה; אקטים דה-מיתולוגיים עצמיים של האמנות המושגית (חשיפת תהליכי היצירה, חשיפת מנגנון המוזיאון, גילוי חומרי היצירה) – אלה ואחרים הפקיעו מהאמנות את המסתורין שלה. הוסיפו את הזליגה של האמנות אל עבר העיצוב – ריהוט מינימליסטי-גיאומטרי, אופנת "פופ-ארט", צורפות בסימן "ארטה פוברה" וכו' – והרי לכם שלב נוסף במהלך אובדן הייחודי, המסתורי וה"אחר" של האמנות.

 

מכל כיוון שהוא, האמנות ומוסדותיה חדלו לשמש בקודש. אם ניטשה הכריז על מות האלוהים, כי אז האמנות הכריזה על פטירת קדושתה כמאה שנים מאוחר יותר. טיעוניו של קרול דנקן מ- 1995 נראים לי כקולות מעולם שהיה ואיננו עוד. מנֵיה ובֵיה, דברים שהאמנתי בהם ב- 1970-1969 – גם בהם איני מאמין עוד.


[1] גדעון עפרת, "הגדרת האמנות", הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1975, עמ' 130.

[2] Carol Duncan, "The Art Museum as Ritual", The Art of Art History, ed. Donald preziosi, Oxford University Press, Oxford, 2009, p.432.  

[3] שם, עמ' 433.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: