כשבפיננסים הייתה קולטורה: ראשית המסחר באמנות בא"י

                  כשבפיננסים הייתה קולטורה

                     ראשית המסחר באמנות בארץ ישראל

א.

ייסודה של האמנות הישראלית עמד מלכתחילה בסימן התנגדות למסחר באמנות. ב- 1910, כשניסח את שורשי חזון "בצלאל", שב בוריס שץ אל ימי בחרותו בפאריז וכתב:

"חלמתי על כת של אמנים בעלי רוח הקודש, בני חורין החוקים מעולם הבורסה…". אף שמכר לא מעט מתבליטיו ופסליו ב"גלריה" הירושלמית שלו (קרי: אולם תצוגת הקבע של יצירתו בבית הנכות "בצלאל"), נשא שץ גישה עוינת כנגד המסחר באמנות. מעין עמידה רומנטית של היוצר כנגד הסוחר. כל ששנוא עליו זוהה עם אמנות הנמכרת היטב: "אמנות טנדנציוזית (אופנתית/ג.ע) טובה למסחר", הגדיר שץ באסופת פתגמיו ומכתמיו מ- 1925, והוסיף: "הכישרון האמיתי יכול להיות גם חנווני בזמן המכירה. אמנותו של חסר הכישרונות אינה אלא בזמן המכירה."

"בצלאל" ומסחר – טרגי-קומדיה במדרון תלול. אכן, סיפורו של "בצלאל" המוקדם, בין הקמתו ב- 1906 לבין נעילתו ב- 1929, הוא מהלך הקונפליקט המר בין נשגבות החלומות השמימיים לבין הכישלון המסחרי על הקרקע. "בצלאל" זה, שנוסד מטעם התנועה הציונית כמפעל כלכלי-מסחרי בעל יומרה לגאול את היישוב מחרפת ה"שנור", מצא עצמו נקרע בין לחצים מסחריים מצד ההנהלה בברלין לבין סחרורי החזון התרבותי-ציוני של שץ, שראה בכל התערבות מסחרית לשמה את התגלות השטן. מששלחו מנהליו בברלין ב- 1913 את לייב אסתרמן, סוחר נוקשה ונחוש, במטרה לעשות סדר במהומת העסקים הכושלים של "בצלאל", הכריז שץ מלחמת חורמה כמעט מטאפיזית כנגד מי שכינה בתואר "הגיבן" (נאמניו אף הודחו לומר – "בעל הדבשת"). מה פלא, לפיכך, שהניסיון להסדיר את המסחר ה"בצלאלי" ב"ביתן בצלאל" – צריף מכירות (שמא נאמר "גלריה"?) דקורטיבי לעילא, שהוקם בצמוד לשער יפו וכבבואה תפאורתית ניאו-קלאסית למגדל-דוד, התגלה כחוכא-ואיטלולא פיננסית, עת מנהלו – סטנצקי – נמלט ב- 1913 עם הפדיון ואף העלה באש את ה"גלריה"…

סחר אמנות ירושלמי באותה עת פירושו היה אחד: מכירת מזכרות לתיירים. "היישוב הישן" לא היה כשיר לרכישת אמנות. לא מוכר לנו יותר מקומץ זעום של אספנים (או מוטב – "בעלי אוסף") מימי עלייה שנייה ושלישית (אגב, לפחות אחד מאלה, זיגפריד ואן-פריזלנד, אף שימש כסוכן מכירות אמנות ללא שכר, עת עשה מאמצים להפיץ את יצירתו של פנחס ליטבינובסקי, ידידו. דהיינו, האספן כמין "דילר" ללא כל טובת הנאה. או: עסקים כידידות). לפיכך, גלריות, כפי שמוכרות לנו מפאריז הפוסט-אימפרסיוניסטית, כגון – "וולאר", ""ברנהיים-ז'ן", "דורן-רואל", "ז'ורז' פטי", "לה בארק דה-בוטיי" ועוד – לא היו קיימות כלל בארץ ישראל עד שנות ה- 30. במידה שנמכרו ציורים בירושלים של ראשית המאה ה- 20, הרי שמדובר בתערוכות בחללים ציבוריים: בית "בצלאל", מגדל-דוד, בית פיינגולד, מועדון "מנורה", בית ספר "למל" וכיו"ב. כמה מאלה אף פרסמו תערוכותיהם במודעות בעיתוני העיר ובבתי המלון. בהתאם, במהלך חודשי הקיץ התקיימה ב"בצלאל" דרך קבע תערוכה תמידית של תלמידי "בצלאל". עם זאת, את עיקר המסחר ה"בצלאלי" עשה פרופ' שץ בתערוכות "בצלאל" שארגן ברחבי העולם – מאודסה ועד לניו-יורק, עת הפך הוא עצמו לסוחר המוכֵר.

 שיטה מקובלת אחרת של מסחר אמנות בירושלים של ראשית המאה ה- 20 הייתה "שיטת הסטודיו", משהו נוסח התערוכות הפתוחות הנהוגות בקריית האמנים בצפת או בעין-הוד. מספר אמנים הציגו מעין "תערוכה תמידית"  באטלייא שלהם. כזה, למשל, היה יוסף מנובלא, שהציג בשנות ה- 20 בסמוך לשער-יפו (ופרסם מודעותיו בעיתונים), או אבל פן, שעבד והציג בסטודיו שלו ברחוב שלומציון, או לודביג בלום, שעבד והציג בסטודיו שלו בכיכר סלמה (ומאוחר הרבה יותר, ב"טליתא קומי"). לשיטה זו שורשים עוד סביב 1900, בימים בהם פתח מאיר רוזין חנות בשער-יפו ובה יצר ומכר מסגרות, דגמי בניינים מעץ וציורים. מקרה דומה הוא זה של משה מזרחי שאה, שמכר בחנותו הירושלמית את אומנותו – בעיקר, ציורי זכוכית והדפסים של "מזרח", עקידת יצחק וכו'. אם כן, האטלייא כחנות והחנות כגלריה.

ותל אביב? זו, כידוע, נוסדה ב- 1909 כתשובה של חולין ומודרנה לקודש ולארכאיות של ירושלים. כאן בתי הקפה, המועדונים, מערכות העיתונים, התיאטראות, בתי המסחר וכיו"ב, ולכאן מגיעים עוד ועוד ציירים, בין כעולים חדשים ובין כפליטי "בצלאל". כאן גם הולכות ומתרבות התערוכות. בפברואר 1917 נערכה בתל אביב התערוכה האמנותית הראשונה: חיים נבון, נחום גוטמן ומיתה הלפרין ירדו מירושלים לתל אביב, פתחו אולפן משותף וכסיום לפעילותם הציורית, ערכו תערוכה במלון "ספקטור" (רחובות נחלת בנימין פינת גרוזנברג). בעיתון "החירות" אף הופיעה מעין "ביקורת" – ביקורת האמנות הראשונה בארץ ישראל. מה סביר יותר מהיווסדותן של גלריות לאמנות בתל אביב זו של תערוכות ציור?

ואף על פי כן, עובדה היא, שתל אביב של שנות ה- 20 המוקדמות, אותה תל אביב של שחר המודרניזם באמנות הארצישראלית, כמעט חפה מכל סוחר אמנות או גלריה של ממש. ראוי אולי לציין, שמרבית הציירים העולים ארצה באותן שנים הגיעו ממזרח-אירופה, מאזורי תרבות שעדיין לא פיתחו תודעה של מסחר-גלריות (כידוע, האספנים הרוסיים הגדולים מראשית המאה – מורוזוב וטשוקין, למשל – נסעו עד לגלריות של פאריז במטרה לרכוש יצירות לאוספיהם). תל אביב של שנות ה- 20 הציעה, בעיקר, תערוכות בחללים ציבוריים – בעיקר, בגימנסיה הרצליה (כאן הוצגה תערוכה ראשונה בסתיו 1919, כאשר שלמה ברנשטיין עלה ארצה ותלה מאה ציורים), בבית הספר לבנים, בבניין הדואר, בבית שלוש, באולמי בית הספר למסחר, או בצריף החזרות של תיאטרון "אהל". נזכיר גם את "יריד המזרח", המארח ומוכר גם את ציירי ארץ ישראל. ביריד של 1926, לדוגמא, נמכרו ציוריהם של הרמן שטרוק, גרטה וולף-קראקוור, יוסף טפר ושמואל עובדיהו.

שיטת תצוגה-מכירה, שנתגלתה כבר אז בתל אביב, הייתה התערוכה בבית הפרטי. לעתים, באטלייא שבדירת האמן, לעתים בחנות כלשהי של מכרים, ולעתים פשוט בחדר-האורחים של הידידים. כך, עובדיהו הציג ומכר באטלייא הפרטי שלו שברחוב יהודה הלוי 30 (כאן אף נשאו דברי פתיחה ב- 1927 ח.נ.ביאליק וראש העירייה, בלוך-בלומנפלד), חיים ליפשיץ הציג ב- 1928 בבית מסחר לספרים "אחיעבר" (שד' רוטשילד 11), ישראל פלדי הציג בביתו של עו"ד מני (אלנבי 108), ואילו אהרון אבני הציג בדירת המהנדס מ.קסלמן (הס 6).

חרף כל האמור, כאן בתל אביב של ימי עלייה שלישית, נעשה הצעד, ולו הקטן, בכיוון המסחר באמנות שבסגנון הגלריות המערביות. שהרי, פה, במפגש הרחובות מוהליבר ונחלת בנימין, נפתחה ב- 1921 הגלריה הראשונה בארץ, שנשאה את השם – "התערוכה האמנותית התמידית בארץ ישראל". הוגה התערוכה-גלריה היה יעקב פֶּרֶמֶן, עסקן ציוני ואספן אמנות, שעלה מאודסה ב- 1919 על ה"רוסלאן" והקים את קואופרטיב "התמר" עם הציירים יצחק פרנקל, אידה ויוסף קונסטנטינובסקי, חד-גדיא (מרוסיה אבולעפיה) ועוד. לאחר שאמניו עזבו (תוך פרק זמן קצר) את הארץ לכיווני קהיר ופאריז, שכר פרמן את אולם " נווה-שאנן" שליד בית הספר למסחר (בקרן הרחובות הנ"ל) והציג בו בתנאי קומיסיון ציורים מאוספו הפרטי הפוסט-אימפרסיוניסטי הרוסי-יהודי, לצד יצירות של מורי "בצלאל" וציורים של אמנים כציונה תג'ר, שמואל שלזינגר, ישראל פלדמן (פלדי), פרנקל ועוד. ב- 9 בדצמבר 1921 דיווח פרמן לפרופ' שץ:

"ובכן התערוכה תיפתח בשעה טובה ומוצלחת ביום ראשון ו/ כסלו וביום השבת יהיה וירניסזש (verinsage – טקס הפתיחה/ג.ע) בשביל מוזמנם מנכבדי היהודים ושכנינו. את הקירות כיסיתי בקורטון, עשיתי חותמת שכזאת ומשני הצדדים אני כותב את המחירים במספרים ניכרים היטב."[1]

מסגור התמונות נעשה על חשבון האמנים, ואילו פרמן עצמו היה זכאי ל- 15% דמי תמורה. מחירי התמונות נעו, בדרך כלל, בין לירה מצרית אחת לשלוש.

מעט מאד נמכר בגלריה של פרמן. ידוע על מכירת תמונה של יעקב אייזנברג ה"בצלאלי", כשם שגם ידוע על השתאותו של בוריס שץ: "מדוע כבודו לא מכר עוד כלום משלי? האם ביפו אין אוהבי עבודות פיסול?"[2]; או: "אדוני צריך להשתדל שכל בוני הבתים יקנו להם תמונות…"[3] לא, התל אביבים לא קנו. פרמן תכנן הנחה סוחפת של 25%, אלא שזו נתקלה בהתנגדותו של שץ. בסוף 1922 ננעלה הגלריה, וכך בא הקץ על הניסיון הראשון לכונן בתל אביב גלריה מסחרית. שש שנים יחלפו עד שתופיע בעיתון "דבר" מודעה בדבר פתיחת "סגלגל" – "אטלייא לתמונות ובית חרושת למסגרות סגלגלות" – ברחוב נחלת בנימין 23 בתל אביב ("מול בית החולים הדסה", פירטה המודעה). הזהות של "סגלגל" (ככל הנראה, שם שטבע אברהם שלונסקי[4]) לא הייתה מגובשת:

"ב'סגלגל' מבחר גדול של רפרודוקציות, תמונות ומסגרות. המחירים נמוכים. מתקבלות הזמנות לתמונות ופורטרטים – עבודת יד." במהלך שיווקי מתוחכם, יזם מייסד "סגלגל", משה כ"ץ, שיתוף פעולה עם העיתון "דבר", לפיו קוראי העיתון יוכלו לרכוש בחנותו (במחיר 80 מא"י התמונה!) "תמונות ממראות הארץ וטיפוסיה (עבודת-יד), עשויות צבעי שמן וקבועות במסגרות." באשר לרפרודוקציות, אלו היו של ציורים אימפרסיוניסטיים, ואן-גוך וגוגן בראשם.

משה כ"ץ, לימים בעל "גלריה כ"ץ" (ראו להלן), היה אז בחור בן 26, שעלה ארצה מצ'רנוביץ שמונה שנים קודם לכן, התיישב כחלוץ בעין-חרוד, סלל כבישים וייבש בצות, בטרם בחר להתגורר בתל אביב ב- 1922. פתיחת ה"אטלייא לתמונות ובית חרושת למסגרות" בתל אביב הייתה אפוא צעד נועז של התפכחות מהפרק החלוצי, אך גם צעד של הליכה בתלם עיסוקו של אביו, שהיה בצ'רנוביץ בעל חנות לחפצי אמנות ומסגרות לתמונות.

ב.

שנות ה- 30. הסיפור עיקרו תל אביבי, כידוע, ולאחר מכן – ירושלמי. חיפה הייתה אטית יותר (החלל הציבורי האמנותי של חיפה היה באותה עת "בית פבזנר", בו הוצגו לא מעט תערוכות. בראשית שנות ה- 40 הוקמה בחיפה "גלריה גולדמן": דוד גלבוע הציג בה כבר ב- 1943, ציונה תג'ר ב- 1946). ברם, המפנה הגדול של מסחר האמנות בארץ ישראל יקרב את תל אביב וירושלים זו לזו, באשר מפנה זה עמד בסימן העלייה הגרמנית והמרכז-אירופאית של שנות ה- 30, ורבים מאמניה של עלייה זו נאחזו בירושלים דווקא. מרבית הגלריות הראושונות ייפתחו בשנות ה- 40, הן בירושלים והן בתל אביב.

הקשר בין העלייה החמישית הנדונה לבין סחר האמנות חייב היה, לא מעט, לעובדה שהעולים הביאו עמם חפצי אמנות ורהיטים אירופיים, בהם ציורים של ציירים אקספרסיוניסטיים דוגמת מונק, נולדֶה וקוקושקה, או ציירים יהודיים גרמניים כלסר אורי, מקס ליברמן ואחרים. העולים, שהיו זקוקים נואשות לממון, נאלצו למכור הרבה ממה שהביאו עמם, וכך נפתחו בתל אביב חנויות של חפצי עתיקות לגביעים, כלי חרסינות, תמונות וכו'. החנות הראשונה מסוג זה נפתחה בתל אביב ב- 1936, "תועלת שלך" שמה, והיא מכרה את החפצים במכירים נמוכים מאד.

אך, ללא קשר למהלך הנדון, היה זה אותו משה כ"ץ מ"סגלגל", שפתח ב- 1934 ברחוב דיזנגוף 97 (אז, עדיין פינה נידחת בתל אביב) את "גלריה לאמנות כ"ץ", שתפעל עד שנת 1974. מבלי לסתור את האמור עד כה, ניתן לומר, שהייתה זו הגלריה הראשונה בארץ ישראל, הגם שכאן הייתה נהוגה גם התקנת מסגרות ומכירת רפרודוקציות. תערוכת הפתיחה הציגה את הציירים הצעירים של אז: יוסף זריצקי, משה קסטל, חיים גליקסברג ואחרים. מאז פתיחת "גלריה כ"ץ" – חלל בגודל של חנות קטנה – נהג משה כ"ץ להציג בחלון הראווה שלו מספר ספרי אמנות וקומץ רפרודוקציות, וללא שום קשר לתערוכה המוצגת בפנים. עיקר ההכנסות באו, אכן, ממכירת הרפרודוקציות, מהתקנת המסגרות ו… מדמי כניסה בסך גרוש אחד. מחירי הציור הארצישראלי באותם ימים? ציור של זריצקי עלה 5 לירות א"י, קסטל – 5 לא"י, וראובן רובין – כבר אז היה היקר בציירי הארץ – 50 לא"י.

יותר מגלריה, בה הציגו עד 1974 למעלה מ- 300 אמנים ישראליים ובהם המרכזיים, "גלריה כ"ץ" הייתה מרכז אמנותי זוטא. לכאן באו אמנים שביקשו חברה. בערבים ערך כ"ץ מופעי מוזיקה בעזרת גרמופון, אף ערבי רישום לאמנים (לא מעט מהם רשמו את דיוקנו של בעל הגלריה). נשוב ונאמר: עסקינן בחלל קטן מאד. ואף על פי כן, מתארת רות ארזי, בתו של כ"ץ:

"ה'גלריה לאמנות כ"ץ' שימשה במשך שנים רבות כמקום מפגש ייחודי בתל אביב הצעירה עבור ציירים, פסלים וחובבי אמנות רבים. הגלריה היוותה גם מרכז לחילופי רעיונות בנושאי אמנות ותרבות וכבית הוצאה לעבודות הדפס ואלבומים אמנותיים (דוגמת "בתוככי ירושלים" – 6 חיתוכי עץ של מוניה לנדר, האמן הירושלמי/ג.ע), מן המוקדמים שפעלו בארץ. בגלריה הוקמה ספרייה ייחודית בנושא אמנות, התקיימו בה הרצאות וקונצרטים, והיא שמשה כמקום מושבה של אגודת הציירים והפסלים וכמקום מפגש לוועד ידידי ה'סטודיה לאמנות' (לימים, מכון 'אבני'[5]). לראשונה בחיי העיר החדשה, אפשרה 'גלריה לאמנות כ"ץ' קיום תצוגות ותערוכות אמנותיות על בסיס מסחרי, ונתנה בכך דחיפה להתפתחות חיי האמנות בתל אביב וארץ ישראל בכלל. לאמנים רבים סייע כ"ץ גם כשהיו בלתי ידועים וגם כשלא נראה שום סיכוי לכיסוי הוצאות התערוכה, ובכך נטל על עצמו לאורך שנים רבות תפקיד של תומך ופטרון לאמנות הישראלית."[6]

במחצית שנות ה- 60 העיד משה כ"ץ על אופי המסחר האמנותי בתל אביב של שנות ה- 40-30:

"בעד שתיים עד חמש לירות יכולת לקנות כל תמונה של ציירינו הוותיקים – גליקסברג, ראובן, קסטל, לבנון, סיגרד ורבים אחרים. יכולת… אבל איש לא קנה תמונות. אנשי העלייה השנייה לא היה להם עניין בתמונות. כאשר חשבו על תמונה, היו קונים לכל היותר רפרודוקציה של יצירה מפורסמת, ולעתים רחוקות – ציור קטן על נושא חלוצי. קצת תמונות של ציירים מקומיים היו קונים דווקא פקידים גבוהים של השלטון המנדטורי, ובשנות השלושים היו גם משכילים ערביים מיפו או מירושלים מגלים קצת עניין בציור מודרני יהודי. אבל בדרך כלל עמדה הארץ, מזמן לזמן, בסימן הסכסוך בין יהודים לערבים – קראו להן 'מאורעות' – שלא היו יוצרות אקלים נוח למסחר בחפצי אמנות."[7]

ואולם, במקביל לפעילותה של "גלריה כ"ץ", ידעו שנות ה- 30 הארצישראליות סוג חדש של גלריות, הקשור באופייה של העלייה מגרמניה. כי הרמה והרקע התרבותיים המפותחים של עולים אלה (רבים מהם הכירו את תרבות הגלריות של ברלין וערים גרמניות אחרות) חייבו אופי מיוחד במינו של גלריה. לא סתם חלל מכירה, לא רק הגלריה כ"חנות", כי אם הגלריה כמרחב השראה אינטימי, כהיכל תרבות זוטא, או כפי שייקראו לפחות שתי גלריות בתל אביב ובירושלים – "קבינט האמנויות" (בחיפה תיפתח גלריה בשם "טרקלין אמנות"). עתה, החל מתפתח השילוב המיוחד שבין ספרייה, קונצרט ותערוכה. בתל אביב נוסדה ב- 1942 גלריה "מקרא סטודיו" (שתפעל ברחוב אלנבי 56 עד שנת 1955 בניהולם של אירם סמואל ופטר זילקה, שני עולי גרמניה), ואילו בירושלים קדמה לה לאורך שנות ה- 30 גלריה "סטימצקי". בזו האחרונה סונף אולם תצוגה לחנות הספרים שבמרכז רחוב יפו (כאן אף תקרא המשוררת והציירת, אלזה לסקר-שילר, משיריה), בעוד בזו התל אביבית שולבה התערוכה במדפי הספרים ובצלילי המוזיקה הנשמעים סביב.

"סטימצקי", חנות משפחתית לספרים לועזיים (הורתה של שרשרת חנויות "סטימצקי" דהיום), ענתה לצורך הרב-תרבותי של הציבור המשכיל בירושלים ושל השלטון המנדטורי. המושבה הגרמנית-וינאית הוותיקה בירושלים (עוד מאז שנות ה- 20) ודאי הפרתה אף היא את הצורך התרבותי הנדון. כל זאת כדי לומר, ש"סטימצקי" לא הייתה מוצר "ייקי", ובכל זאת, הייתה פועל-יוצא של תרבות אירופית המפעמת אז בירושלים. כאן, באולם התערוכות שבחנות, הציג מירון סימה תערוכה ב- 1934, ראובן הציג ב- 1936 , אהרון כהנא (קאהן) הציג ב- 1937, ועוד. ללמדנו, שהיה זה חלל תערוכות מבוקש, חרף הנספחות המשנית לחנות הספרים.

עם הגיעם של עוד ועוד עולים מגרמניה במחצית שנות ה- 30, נפתחו מספר גלריות, הן בתל אביב והן בירושלים. גלריה "באך" התל אביבית הציגה כבר ב- 1937 תערוכות יחיד של ראובן, ציונה תג'ר וכהנא, ואילו ב- 1938 הציגה את אהרון אבני ואת מרדכי לבנון. בירושלים פעלה גלריה "שלוסֶאר". שוב, "מרכז רוחני" בעל ניחוח ייקיי יותר מאשר בית ממכר: אנשי רוח, ובראשם המשורר והצייר, וולפגנג הילדסהיימר (שחזר לגרמניה), ראו בגלריה "שלוסאר" את ביתם השני. האמנים שהציגו כאן היו בעיקרם יוצאי גרמניה ומרכז-אירופה: לודביג בלום, רות שטרנהיים, קורט דובלון ואחרים.

בחודש מאי 1945 נפתחה בירושלים ברחוב ממילה (היום, רחוב אגרון) גלריה "יונאס" בידי שלוש נשים, ובהן לוטי יונאס, אלמנתו של הצייר הירושלמי לודביג יונאס, זמן קצר לאחר שהלך לעולמו. הגלריה קלטה בעיקר את הדור הצעיר של העלייה הגרמנית, בעיקר את בוגרי "בצלאל החדש" (שנוסד ב- 1935). כאן הציג  יעקב פינס (תלמידו של יעקב שטיינהרדט) ב- 1946 את תערוכתו הראשונה ביחד עם יוסי שטרן (תלמידו של מרדכי ארדון). פה הציגו עמנואל גראו (לימים, בעיקר, גרפיקאי), רות אריון, שלום רייזר, חיים נהור ואחרים. גם שטיינהרדט ואיזידור-יצחק אשהיים, המורים הוותיקים יותר, הציגו ב"יונאס" (מרסל ינקו, משה מוקדי אף הם). ב- 1952 תעבור הגלריה לאכסניה חדשה בשכונת רחביה, שדרות בן-מיימון, ותישא את השם "נורה", על שם מנהלתה, אלאונורה וילנסקי.

הגלריות הירושלמיות הללו ענו לנוסחת החוויה הקולטורית במו היותן ממוקמות בדירות פרטיות. החוויה האינטימית, המגע הישיר עם המנהלת המציעה לך תה, המדפים עם החפצים השונים, הריהוט הביתי, הספרייה, השטיחים וכיו"ב העניקו ארומה "לא מסחרית" לגלריות המוקדמות הללו. מאוחר יותר, תפעל בתל אביב הגלריה של מהליה כהנא, אשר בדירתה בשדרות רוטשילד תציג בקונסיגנציה ציירים ייקיים בעיקר (אך לא בלבד) – כמו יוחנן סימון, שלום סבא, איזידור אשהיים ואחרים. לאמור: חוויית "מקרא סטודיו" התל אביבית לא הייתה חריג מקרי, כי אם קו תרבותי. עם זאת, יודגש: חרף ניצני הגלריות של שנות ה- 30 וראשית ה- 40, אין ספק ש"מקרא סטודיו" תפסה נוכחות בולטת בכל הקשור לפונקציה של "מרחב תרבות" ומקום מפגש לאנשי אמנות ותרבות. סיפר אליעזר רוזנפלד, הבעלים של "גלריה רוזנפלד", על ימיו הראשונים בארץ:

"באתי לתל אביב וחיפשתי כמובן חנויות של תמונות ומסגרות. נודע לי על גלריה בשם 'מקרא סטודיו', ברחוב אלנבי 56 קומה ב', מעל לחנות כותנות בשם המדנמץ. עליתי ופגשתי את אירם סמואל, ילידת גרמניה שניהלה את העסק והתפרנסה בעיקר ממכירת ספרים. הבוס היה פטר זילקה. אצל אירם למדתי את האל"ף-בי"ת של האמנות המקומית. 'מקרא סטודיו' היה 'בית הספר' של האמנים העולים מאירופה. כאן פגשתי את שרגא וייל, את שמואליק כ"ץ, מולה בן-חיים, את הולמן, שטרייכמן וכו'. אירם הסבירה לנו על הציורים […]. מדי שבוע בשבוע נסעתי מקיבוץ בית-אלפא לתל אביב ל'מקרא סטודיו' וזה הספיק לי לקבלת מידע אודות כל המתרחש בארץ בתחומי האמנות. 'מקרא סטודיו' הוציאה לאור גלויות של אמנים – רובין, כהנא, ינקו, קסטל וכו'. רכשתי כמה מהגלויות האלה, מסגרתי אותן בנגריה של בית-אלפא ותליתי בצריף המגורים שלי…"[8]

בתקופה בה הגיע רוזנפלד ל"מקרא סטודיו" ידעה גלריה זו התפתחות חשובה. מה שהיה בעיקרו חנות ספרים, הפך עתה ל"היכל תרבות". כתב העת "גזית" דיווח:

"בית המסחר לספרים 'מקרא' פתח לפני שבועות מספר אולם מיוחד למכירת ספרות אמנותית וכן גם לתערוכות. יש להודות, שהפעם אורגן משהו נאה שהיינו צריכים אותו מכבר. כל אחד יכול לבוא לכאן, להתיישב בנוחות ולעיין בספרים המעניינים אותו ולהנות את נפשו בכל היפה והנאה שבאמנות שרוכז כאן בטעם ובכמות גדולה."[9]

"מקרא סטודיו" (שיבוש ייקיי אופייני של הביטוי "סטודיו מקרא") היה, אם כן, כשמו – מקום שקוראים בו. הדבר לא מנע ממיטב אמני ישראל לבקש להציג פה: איזידור אשהיים הציג בתערוכת הפתיחה של הגלריה, שלום סבא הציג ב- 1946, תערוכת "חיילים מציירים" הוצגה ב- 1948, אמני קיבוץ צעירים הציגו כאן ב- 1949 (ולאחר מכן, בתערוכות "ארגון ציירי הקיבוץ הארצי", שחלקם הוצג גם בגלריה הנדונה), רודי להמן, מירון סימה, יוחנן סימון, יעקב פינס, מרסל ינקו ורבים אחרים – כל אלה הציגו אף הם, כאשר הניחוח המרכז-אירופי חל גם על חלק ניכר ביותר של האמנות המוצגת. משהו בכיוון האמנות החברתית. גם הדור הצעיר שזכה לעידודה של הגלריה עמד לא מעט בסימן מרכז-אירופה: נפתלי בזם, רות שלוס, שושנה הימן (כל אלה יוצאי גרמניה) ושרגא וייל (יוצא צ'כיה) הציגו פה את תערוכותיהם הראשונות.

ואולם, תמונת הגלריות הייקיות והמרכז-אירופאיות משנות ה- 30 וה- 40 לא תהיה שלמה כל עוד לא יודגש הרעיון של "חנויות למסגרות ולתמונות" (שתחילתן, כזכור, ב"סגלגל" של משה כ"ץ מצ'רנוביץ שבבוקובינה). גלי העלייה של שנות ה- 30 הביאו אמנם ארצה לא אחד ולא שניים שמקצועם עשיית מסגרות. בתל אביב ובירושלים החלו נפתחות חנויות, שהמרחק בינן לבין גלריות לא היה ברור ומובהק. ב- 1946, לדוגמא, יכולנו להיתקל בתל אביב ב"מרכז התמונות" (תמונות, מסגרות, זכוכיות) של גרוסמן ושטרן ברחוב אלנבי 68; או ב"בית מסחר ובית מלאכה למסגרות למונות אמנותיות" של ש. את ח.צוקרמן ברחוב דרך תל אביב 56; או בחנותו של ש.צויגל – "מומחה למסגרות אמנותיות לתמונות" ברחוב בן-יהודה 56; או בחנותו של א.בהאם – "תמונות אמנות מודרנית, מומחה למסגרות" ברחוב בן-יהודה 62; ועוד. בירושלים מצאנו באותה עת את "בוכבינדר ובנו" (הלא הם האב והבן ספראי) שפתחו את "גלריה אמנותית 'יוניק'" ברחוב יפו 341; או את "ואתא" – "דברי אמנות, תמונות, תעשיית מסגרות" ברחוב בן-יהודה 17.

מהחנויות הללו התפתחו מספר גלריות של ממש בנוסח המוכר לנו כיום, כגון "בהאם" ("קבינט האמנויות"), ובעיקר – "רוזנפלד", שיפתח ב- 1948 ברחוב דיזנגוף את חנותו למסגרות ולתמונות, לאחר שעבד בבית מלאכה לזכוכיות ומסגרות ברחוב שיינקין 34 (בניהולו של מר הרצפלדר).

גלריה במובנה המסחרי הייתה, לא אחת, תוצאה מאוחרת של חנות למסגרות ולתמונות. כזו הייתה גלריה "ספראי", שנפתחה ב- 1935 על ידי אשר בוכבינדר (ספראי) – נגר שעלה ארצה ופתח, כאמור, במרתף ברחוב יפו בית מלאכה למסגרות. מעט מאוחר יותר, התרחב גם למכירת רפרודוקציות אימפרסיוניסטיות, ולקראת 1940, כבר מכר תמונות של ציירים ירושלמיים רבים, כשמואל חרובי, ליטבינובסקי, מאיר גור-אריה, יעקב אייזנברג, מרדכי לבנון, איזידור אשהיים, יעקב שטיינהרדט, לודביג בלום, מירון סימה, יעקב פינס ועוד. כפי שנראה, הנוסחה – ממסגרות לרפרודוקציות ומרפרודוקציות לציורים מקוריים – הוכיחה עצמה פעמים נוספות.

ג.

תל אביב לא קפאה על שמריה. המסחר שגאה ופרץ בה חייב, שגם הגלריות יעטו על עצמן יותר ויותר את אצטלת המסחריות. עדיין חזקה הייתה ארומת ה"קולטוריות", ולו בצורת "מועדון אמנים זוטא" שהגלריות הללו שימשו בחלקן, אך מכל בחינה אחרת, לא בית פרטי, לא ספרייה, לא שילוב אמנויות, כי אם חלל תצוגה מסחרית ברחוב מרכזי. אמת, רחוב דיזנגוף של שנות ה- 40 אמנם עדיין אינו רחוב דיזנגוף של שנות ה- 60 וה- 70 (ומבחינה זו, התמקמותן המוקדמת של הגלריות בצפון הרחוק היוותה מעין אוונגרד), ברם, למרות זאת, מדובר בנתיב ציבורי ער.

לצד "מקרא סטודיו", על גווניה המיוחדים, שתי גלריות מסחריות בלטו בתל אביב של שנות ה- 40: "גלריה כ"ץ" ו"גלריה רוזנפלד". שתיים אלו הפכו חללי תצוגה מבוקשים מאד על ידי אמנים, ותיקים כצעירים. ב- 1939, לדוגמא, הציגו ב"גלריה כ"ץ" אמנים דוגמת אריה ארוך, אהרון כהנא, דוד גלבוע, ישי קולביאנסקי ואחרים. ב- 1940 הציג כאן אברהם נתנזון (נתון), חיים גליקסברג ב- 1941, אברהם גולדברג ב- 1943, יעקב אייזנשר ומרדכי אריאלי ב- 1944, אהרון גלעדי וציפורה ברנר ב- 1945, ואילו ב- 1946 הציגו כאן מרדכי לבנון, מרסל ינקו, שמשון הולצמן, לודביג שוורין ואחרים; ב- 1950 הציג ב"גלריה כ"ץ" אמן בלתי מוכר בשם יוסל ברגנר, שהגיע זה עתה מאוסטרליה דרך פאריז והתגורר בצפת (את תערוכת ציוריו ורישומיו האקספרסיוניסטיים בנושאים היהודיים פתח הסופר היידי, ד"ר שלמה ביקל).

מה מלמדת אותנו רשימה חלקית זו? ש"גלריה כ"ץ" (שוויתרה על אוסף גלריה או קונסיגנציה) לא התחייבה לנבחרת מצומצמת של אמנים, אלא היוותה שלוחת-תצוגה איכותית לאמנים שברובם הציגו במקביל במוזיאון תל אביב (שנפתח ב- 1932), או שהציגו בתערוכות הכלליות ב"הבימה" (סביב 1940), או שבגרו בסוף שנות ה- 40 את בתי הספר לאמנות (דוגמת "הסטודיה" – וראו מקרי צבי תדמור, אפרים ליפשיץ, קליר יניב ועוד). הזכויות על עיקרון "נבחרת הגלריה" שמורות לא במעט ל"גלריה רוזנפלד" (הגם שעסקינן בנבחרת ליברלית מאד: "גלריה טובה חייבת לעבוד עם מקסימום עשרה ציירים. אצלי התאספו כשישים ציירים ויותר…", העיד בעל הגלריה.[10]).

נזכיר ונדגיש, ששלהי שנות ה- 30 ושחר ה- 40 כבר הכירו בתל אביב עוד כמה וכמה אתרי תצוגה מסחריים (בנוסף על אלה המוזכרים קודם – "באך", "בהאם" וכו'), כגון גלריה "קוסמופוליטן" (בה הציגה אסתר לוריא ב- 1939), או – מאוחר יותר – גלריה "שרמן" (שהציגה ב- 1946 תערוכה קבוצתית של ינקו, א.נבון, לבנון, סימה, ראובן ושטיינהרדט; וב- 1947 הציגה תערוכות של מיכאל ארגוב, זאב תשבי ועוד).

כך, כאשר חנך אליעזר רוזנפלד את הגלריה שלו בתחילת 48, כבר הכירה תל אביב לא גלריה אחת ולא שתיים (ונוסיף: גלריה "וולנר" ברחוב דיזנגוף, גלריה "יוסף שטיגליץ" ברחוב אלנבי, הגלריה של מהליה כהנא בשד' רוטשילד). רוזנפלד, שוליית הרפתן בן ה- 33 מקיבוץ בית-אלפא, שמאחוריו ניסיון במסחר תמונות ומסגרות במרכז אירופה ואשר נשא עמו ארצה אוסף קטן אך מובחר של תמונות, חיפש את דרכו אל המסחר האמנותי. כל הדרכים הובילו לתל אביב. כאמור לעיל, ביקוריו ב"מקרא סטודיו" סללו את ראשית הדרך. יוזכר בהקשר זה, שזכויות הראשונים להצגת תערוכה ברפת אינן שמורות (כמקובל) לפנחס כהן גן של 1972 (ברפת של קיבוץ רביבים), אלא לאליעזר רוזנפלד, שמסגר ב- 1947 גלויות אמנותיות שרכש ב"מקרא סטודיו" ותלה אותן במשכן הפרות בו עבד. הצעד הבא, התקנת מסגרות, מתיחת בדים והכנת "וַרני" בבית המלאכה "רווה" ברחוב שיינקין בתל אביב ("הבדים של לובין, גליקסברג, קסטל וכו' היו הבדים שלי, ואם הם מתפוצצים היום – אני הוא האשם…"[11]). רוזנפלד התקרב אט אט אל אמני תל אביב, התיידד עם שמשון הולצמן ויחיאל קריזה (שהציג בפני בעל הגלריה את סטימצקי, זריצקי ואחרים). בנוסף לכך, שעות על גבי שעות טרח להקדיש להעמקת לימודי תולדות האמנות, הגם שכבר התמחה בלימוד זה בעברו הרומני-הונגרי. שלוש פעמים בשבוע שמע שיעורים אצל הצייר ד"ר זולקיס בדירתו שבשדרות רוטשילד; לאחר מכן פעמיים בשבוע אצל גילה כהן (בלס) באולם המפלגה הקומוניסטית ברחוב ברנר; לאחר מכן, פעם בשבוע אצל אויגן קולב ב"צוותא" (אז ברחוב נחלת בנימין,מעל לקפטריה הונגרית). הנוסחה הדואלית, "פיננסים-קולטורה", פעלה אז כנורמה מחייבת ותובענית.

גלריה "רוזנפלד" במתכונתה המקורית (דיזנגוף 140) לא הציגה תערוכות. החלל היה קטן מדי. פה הותקנו מסגרות וכאן מכרו בעיקר רפרודוקציות, כמקובל במסחר האמנות התל אביבי דאז. אך, לצד הרפרודוקציות, נמכרו כאן עותקי תמונותיו של ראובן, חיתוכי העץ שלו "מבקשי אלוהים" (1923), קומץ אקוורלים של הולצמן, מעט ציורי גואש של קריזה, לא הרבה יותר. אך, צעד אחר צעד, הצטברה סביב הגלריה חבורה מכובדת של אמנים, עד כי ב- 1950 כבר הוציאה הגלריה קטלוג-ספר, שכדוגמתו טרם ידע עולם האמנות המקומי: לקט ביוגרפיות של אמני הגלריה. בפתח המהדורה השנייה של הספר (1955) יכתוב גבריאל טלפיר, עורך "גזית", בין השאר:

"ציירים החלו באים ויוצאים בסדנתו שברחוב דיזנגוף; הללו נזקקו לתבונת כפיו והללו פנו אליו בעתות מצוקה כספית. לא אחת, סייע רוזנפלד לאמן דחוק וחילץ אותו ממצר כלכלי. האמנים למדו להכיר את יחסו החם של האיש אליהם ואל יצירתם וזכרו לו את חסדו עמהם. […] אם קשישים, בני הדור הראשון, ואם צעירים שבצעירים. הכל מוצאים ברוזנפלד לא רק את הסוחר הישר, כי אם גם את בעל הטעם הטוב, והאדם שגורלו של האמן וגורל יצירתו נוגעים ללבו."[12]

כשתעבור גלריה "רוזנפלד" ב- 1956 לצדו השני של הרחוב, לדיזנגוף 147, היא כבר תגבש לעצמה חבורת אמנות רצינית, שתהייה מחויבת בחוזה נאמנות, תופעה נדירה מאד בעולם הגלריות הישראליות דאז: הרחבת ברית הידידות האינטימית אל נורמות מקצועיות ועל-אישיות.

אלא, שאז – 1961, ביתר דיוק – כבר נפתחה גלריה "ישראל" של סם דובינר בקרן הרחובות בן-יהודה ופרישמן. גלריה "ישראל", שהתמחתה באמני "אופקים חדשים", משמע הייתה גלריה של קו אמנותי מוצהר, ענתה בנוסחת הגלריות של ניו-יורק לנוסחת הגלריות המרכז-אירופאיות של תל אביב (עדיין, גלריה "דוגית", שנפתחה ב- 1952 ברחוב פרישמן, סמוך לדיזנגוף, שילבה ברוח ה"ייקיית" מדפי ספרים ותצוגות של פלדי, הופשטטר, שטרייכמן, אברהם אופק ועוד). סם דובינר הנהיג לראשונה בגלריה שלו את שיטת המשכורות החודשיות לאמנים. כמו כן, הזמין אוצרים מניו-יורק, ארגן תערוכות ישראליות בחו"ל, היה מעורב בגודל היצירות של אמני הגלריה, ועוד. ללא ספק, הייתה זו תפנית חדה בתפיסה הכלכלית-תרבותית של מושג הגלריה הישראלית.

שנתיים קודם לכן, ב- 1959,  פתח גרשון בינט בירושלים את גלריה "בינט" עם אמנים כיוסל ברגנר, ראובן וארדון. כאן הופקו הדפסים אמנותיים ראשונים מסוגם בארץ. מסלול התיירים של רחוב המלך דוד בירושלים יכלול את הגלריה כתחנה. ניתן לומר, שעתה, בשנות ה- 50, החל נבקע הבקע בין קו הקולטורה לקו הפיננסים בעולם האמנות הישראלי, הגם שיהיה זה גס ובלתי הוגן להפריד הפרדה גמורה בין שני הקטבים. לאחר גלריה "ישראל", גלריות כ"גורדון" של שיה יריב (תל אביב), "רינה"  של ברתה אורדנג ושמואל אנגל (ירושלים) ועוד יעלו על מסלולים מקצועיים עם מחויבות לערכים חדשים, ובעיקר לאוונגרד. אכזריותו של כל אוונגרד (תוקפנותו הריאליסטית המסוימת כלפי זרמי אמנות וחברה) תנסוך ארומה חדשה בחלל הגלריה הישראלית, שביקשה עד אז הרמוניות ליברליות-פלורליסטיות והומניזם חמים ואינטימי.

פרק חדש נפתח בתולדות עולם האמנות הישראלי. הפרק הקודם הודח אל השוליים ואל השכחה.


[1] גילה בלס, "אוסף פרמן וראשית הציור המודרני בא"י", "קתדרה",מס' 7, אפריל 1978, עמ' 192.

[2] שם, עמ' 193.

[3] שם, עמ' 195.

[4] כך סבורה רות ארזי, בתו של משה כ"ץ, המייסד והבעלים של "סגלגל".

[5] שנוסד ב- 1939.

[6] מתוך דף שערכה רות ארזי בנושא "גלריה לאמנות כ"ץ" והעבירה לידי המחבר.

[7] נחום פונדק" "מן הירח אל הפרוטה", "דבר השבוע", תגזיר עיתון בלתי מזוהה, ארכיון רות ארזי, תל אביב.

[8] מתוך ראיון מקיף שקיים המחבר עם אליעזר רוזנפלד ז"ל. בארכיון המחבר, ירושלים.

[9] "גזית", אוקטובר-נובמבר, 1945, עמק 64.

[10] לעיל, הערה 8.

[11] שם.

[12] גבריאל טלפיר, "פתח דבר", "גלריה רוזנפלד", תל אביב, 1955, עמ' 6-5.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: