המערה בתוך המערה (בשולי "היסטוריה ומיתוס")

      המערה בתוך המערה (בשולי "היסטוריה ומיתוס")

 

שנים ארוכות אהבתי לדַמות את עצמי לאחד מאסירי המערה של אפלטון ("המדינה", ספר ז'): ראיתי את חדר העבודה שלי כמין מערה, בה אני שבוי. כאן, בחדרי החשוך, המסרב לנוף הנשגב בחוץ באמצעות חלונותיו המוצללים והעטוף כולו, מהמסד ועד הטפחות, באלפי ספרים, אני מבלה את חיי, מנסה לראות צלליות של אמת. זוהי מערתי, סברתי, ואילו ספרייתי היא המדורה המאירה בתוך המערה באור-המשנֵה: בזכותה ורק בזכותה בכוחי לראות את בבואות הדברים. ומעולם לא ציפיתי, שיבוא יום ומשהו-מישהו, ישחרר אותי מכבלי ויוציאני אל מחוץ למערה לטובת ההתבוננות באור ראשוני, יהיה אשר יהיה. כי אהבתי ועודני אוהב את כבלי מערתי, ולא רוחשת בי קדחת ההכרה המטאפיזית. שליגוני, פילוסוף אני לא, מיסטיקון לבטח לא.

 

והנה, השנים נוקפות, ובינות לקומץ החסדים והעונשים שהגיל נושא עמו שוכנות אי אלה תובנות. אחת מאלו היא תובנת המערה שבתוך המערה. ואבהיר: זה כבר מספר שנים שאני הולך ומאבד שליטה על ספרייתי. צפיפות הספרים, הנערמים זה על גבי זה, וזה מאחורי זה, אטמה את מדפַי עד תום. למרגלותיהם, ערימות ספרים מתגבבים על הרצפה ומטפסים כמגדלים, תוך שמאיימים בקריסה לכאוס. הכמות והדחיסה כה רבות עד כי כבר אין בכוחי למצוא ספרים, שאני יודע בוודאות גמורה שנמצאים בחדרי. במהלך הגובר של תסכולים ואובדן עצות (שעות נבירה שבהן אני מעלה חרס), הבנתי דבר מה: לא חדר-העבודה שלי הוא המערה האפלטונית, כי אם הספרייה שבו היא היא המערה. ואם תרצו, המערה שבתוך המערה. שכן, ה"מדורה" הפכה היא עצמה למרחב חשוך. התוהו הסובב והמתעצם הולך ועוטף אותי במרחב בלתי מודע, בלתי נגיש, אטום וסרבני. הנשלט הפך לשולט. מעתה, אני נתון לחסדי אפלת הספרייה: תרצה, תעניק לי מחסדיה; לא תרצה, תותירני מתדפק על שעריה.

 

וכך קורה, שוב ושוב, שבמהלך נבירותיי, פשפושיי, חפירותיי אחר ספר נעלם זה או אחר, מתגלה לי, לפתע פתאום, ספר כלשהו, ששכחתי לחלוטין על קיומו ואולי גם ספר שמעולם לא קראתיו עד תומו (אך, מן הסתם, רכשתי אותו בידיעה שאזדקק לו ביום מן הימים), והספר הזה מאיר עתה באור יקרות ומתווה לי דרך בחשיכה, ולוּ גם דרך שכלל לא ביקשתי ללכת בה בבואי אל תוהו-המדפים.

 

כך, הספרייה, המערה בתוך המערה, מפתה אותי אל מחילותיה החשוכות, ושם, בכוך בלתי צפוי, יש שמאיר לי אור. לכוך שכזה הזדמנתי היום, שעה שביקשתי לשווא אחר קטלוג ישן של תערוכת שטיחים צרפתיים בָּרוקיים, שהוצגה במוזיאון תל אביב במחצית שנות ה- 60. שעות נאבקתי עם הצפיפות והנדבכים-על-נדבכים; שעות כיליתי זעמי על הכאוס שנידונתי לו; עד שעיני נפלה פתאום על ספר, שמוקם במדור ספרי האמנות הצרפתית המודרנית רק בזכות פרקו האחרון הדן בפיקאסו. היה זה ספרו של ההיסטוריון האיטלקי הנחשב, קרלו גינצבורג, "היסטוריה, רטוריקה, הוכחה". קניתי אותו עם הופעתו בעברית בשנת 2000, קראתי אז רק את פרקו החמישי והאחרון על פיקאסו, וקברתי אותו קבורת-עולם על מדף האמנות הצרפתית המודרנית.

 

עתה, תחיית המתים: אני שולף את הספר, רואה את כותרתו ומבין, שאני חייב – חייב זה לא מילה – לקרוא את הספר הזה. שכן, מזה תקופה לא קצרה, אני מנסה לנסח לעצמי, כהיסטוריון זוטא, מין "פילוסופיה" של ההיסטוריה, וברוח התקופה, מחבר חיבורים בנושא ההיסטוריה כסיפור, ההיסטוריה כמיתוס, ההיסטוריה כתת-הכרה של התרבות וכו'. והרי, בדיוק בנושא הזה דן ספרו של גינצבורג, שעל אודותיו שכחתי לחלוטין. אני פותח אפוא את הספר ובולע את ארבעה הפרקים שלא קראתי. ומה אני מוצא? ששורש הסוגיה הוא ספרו של אריסטו, "רטוריקה".

 

ובכן, ספרי "רטוריקה" של אריסטו (350 לפנה"ס בקירוב), באנגלית ובעברית (בתרגומו המרשים של גבריאל צורן מ- 2002), רובצים להם מזה שנים רבות בספרייתי על אחד ממדפי ההגות היוונית העתיקה. מעט מאד עסקתי בהם. הכרתי, כמובן, את חשיבותו ההיסטורית של הספר, ידעתי שמדע הרטוריקה היה דיסציפלינה מובילה בעת הקלאסית, אך מעולם לא התחברתי אליה. בה בעת, משהו בי לחש, שיבוא יום וניפגש. לכן, גם קניתי ב- 1970 את ספרו של יעקב מלכין, "אמנות ההרצאה וארגון המחשבה המילולית". בתוך-תוכי ידעתי, שיומה של הרטוריקה בוא-יבוא בחיי. והנה הוא בא בזכות ספרו הגנוז של קרלו גינצבורג, שהאיר לי מכּוּכוֹ במחילות ספרייתי.

 

חשיבותו של אריסטו לדיון בשאלת מעמדה של ההיסטוריה ויחסה לאמת לא הייתה לי בגדר חידוש. הן, בכָּתבִי לאחרונה על היסטוריה ומיתוס, שבתי אל "הפואטיקה" של אריסטו ואל טענת יתרונו הפילוסופי של המשורר על ההיסטוריון. אבל, את הקשר ל"רטוריקה" אני חייב לקרלו גינצבורג. וכדבריו:

"…היצירה שבה עסק אריסטו בהיסטוריוגרפיה בהיקף הרב ביותר או, ל מצער, באותם יסודות הקרובים במובן מסוים לאלה שלנו, אינה ה'פואטיקה' אלא ה'רטוריקה'." (תרגום: איה ברויאר, הוצאת החברה ההיסטורית הישראלית, ירושלים, 2000, עמ' 43)

 

מה, אם כן, בין הרטוריקה להיסטוריה? גינצבורג בא להגיב לגל ההגות הפוסט-מודרנית, זה ששורשיו במחשבת ניטשה, הגל שדחק את ההיסטוריה הרחק מתחום ההוכחה המדעית וקֵרבה לרטוריקה, בבחינת נרטיב המבקש לשכנע ("אמנות שנועדה לפתות את 'הרוב' בטיעונים מושכי לב וכזב."[1] ).הטענה הפוסט-מודרנית היא, שההיסטוריון אינו יוצר אלא מין טקס בדיוני, שביסוסו על עובדות של ממש אינו מן האפשר. משימתו של גינצבורג היא להשיב להיסטוריה את פן האמת, קרי – פן ההוכחה, וזאת דווקא באמצעות בחינת התיאוריה הקלאסית של הרטוריקה ושאלת זיקתה של דיסציפלינה זו להוכחות. לצורך בחינה זו, חוזר גינצבורג אל ספרו של אריסטו, "רטוריקה", מי שדחה את הגנאי הגדול שטָפַל מורו, אפלטון (ב"גורגיאס" וב"פיידרוס"), על הרטוריקה הסופיסטית. אריסטו, לדעת גינצבורג, "מזהה ליבה רציונאלית ברטוריקה"[2] ומייחס לה סוג של הוכחת אמת, הקרוי אֶנְתִימֶמָה (ובעברית – "הֶחְבֵּר"). מבלי להיכנס לתסבוכת הלוגית של מושג ההֶחְבֵּר, נאמר כך: ההחבר הוא סוג של היסק, ולדעת גינצבורג, להיסטוריונים, בדומה לשופטים בבתי משפט, עניין באימות עובדות, ובלשונו – "יש להם גם עניין משותף בהוכחות."[3]

 

כיון שהצלחתי לאתר את "רטוריקה" באפלת המערה הבולענית של ספרייתי, ביקשתי לבדוק לעומקה את טענה ההגנה של גינצבורג. ובכן, לכאורה, כבר בפתח ספרו, אריסטו מאשר:

"ברור אפוא ששיטה המבוססת על כללי האומנות (הרטורית/ג.ע) נוגעת בדרכי שכנוע, ושכנוע הוא מעין הוכחה […] וההוכחה הרטורית היא ההֶחְבֵּר, שהוא בדיבור מוכלל, החזק שבאמצעי השכנוע. ההֶחְבֵּר הוא היסק מסוג מסוים."[4]

 

אלא, שהעניין אינו כה פשוט. שכן, אריסטו הבחין במפורש בין דיאלקטיקה – המהלך הפילוסופי התבוני אל האמת העליונה – לבין רטוריקה – הנאום (שבעל פה או בכתב) המבקש לשכנע. והנה, שלא בדומה להוכחות ההיסקיות של הדיאלקטיקה, הוכחותיה של הרטוריקה, משמע – ההֶחְבֵּרים – אינן הוכחות "חזקות":

"…וההֶחְבֵּר הוא היסק, אבל הוא גזור מהנחות מועטות, ולעתים קרובות פחות מאלו שבהיסק רגיל."[5]

 

וביתר שאת:

"ברור אפוא שההנחות שמהן גזור ההֶחְבֵּר חלקן אמיתיות בהכרח, אבל מרביתן אמיתיות על פי הרוב. ההֶחְבֵּרים עוסקים בהסתברויות ובסימנים […]. הסתברות היא מה שקורה על פי הרוב."[6]

 

גבריאל צורן – כאמור, מתרגם ה"רטוריקה" – מדגיש בהערה את השוני הלוגי המהותי שבין הוכחות הדיאלקטיקה לבין הוכחות הרטוריקה:

"הֶחְבֵּר […] מציין את דרך המחשבה הרטורית ומייחד אותה מן המחשבה הדיאלקטית והפילוסופית. […] בעוד ההיסק הלוגי עניינו בשאלות של אמת ושקר, […] הרי ההיסק הרטורי, ההֶחְבֵּר, הוא פחות חמור והדוק במבנהו הלוגי, והוא עוסק בסברות ובדברים מסתברים, ועניינו להבטיח, לא את אמיתות המסקנות, אלא את סבירותן ואת כושר השכנוע שלהן."[7]

 

הדברים ברורים: הליכה אל אריסטו אינה גואלת את ההיסטוריה כרטוריקה ממעמדה האפיסטמולוגי הרעוע. להפך: אם הרטוריקה נסמכת על הוכחות חלשות דוגמת סבירויות, הרי שראיית ההיסטוריה כרטוריקה דנה אותה לאמת ממדרגה שנייה (כהבחנתו של אפלטון בין אמת לבין סבירות). הטיעון הפוסט-מודרני נותר, אם כך, בעינו, גם אם אין להיסחף ולראות את ההיסטוריה כבדיון ספרותי גמור. בכל אופן, הברית, עליה הצבענו במאמרים קודמים, בין היסטוריה לבין מיתוס ולבין סיפור שומרת על יציבותה.

 

                                 *

האורות שבכוכי המערה הספרייתית ניצתים לפרק זמן קצר וכבים, שבים אל אפלת המסתור, שם על המדפים הסובבים. לאסיר שבספרייה שמורה החירות היחסית לנוע בחופשיות בתוך תא המאסר שלו – הספרייה (שלא כאסיר המערה האפלטונית, המרותק למקומו): הוא נע במחילות החשוכות של ספרייתו, תר אחר נצנוצי אור. ככל שנוקפות השנים, החשיכה גוברת, אך עמה מתעצמת גם חדוות הניצוצות.

 

 

 

 


[1] קרלו גינצבורג, "היסטוריה, רטוריקה, הוכחה", החברה ההיסטורית הישראלית, ירושלים, 2000, עמ' 20.

[2] שם, עמ' 44.

[3] שם, עמ' 55.

[4] אריסטו, "רטוריקה", תרגום: גבריאל צורן, ספריית פועלים, תל אביב, 2002, עמ' 49-48.

[5] שם, עמ' 53.

[6] שם, שם.

[7] שם, עמ' 190.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: