להיכנס לראש של אורוסקו, או: אל הלא-כלום

         להיכנס לראש של אורוסקו, או: אל הלא-כלום

 

אני אומר לעצמי: גדעון, אל תעשה לעצמך עבודה קלה מדי. לזלזל ולנפנף את "נוער השממות" של אמני "מראית אין", "אמנות לא הכרחית", "אמנות מינורית" וכו' – זלזול ונפנוף שכאלה אין די בהם. המגמה האמנותית הזו פופולארית מדי במאחזי האמנות הצעירה שלנו מכדי שאפטור אותה בכמה מילות גנאי. ראוי, אני ממשיך ואומר לעצמי, ראוי שאעיין בכובד ראש בהנחות היסוד האידיאיות של מגמה זו, שאבחן מקרוב את הפילוסופיה הסמויה שלה על מנת לתהות על עומק קנקנה ואולי גם להצביע על קלישותה הרעיונית. או להפך.

 

לצורך העניין, אני נכון לקבל עלי את דין תערוכת "גבריאל אורוסקו היה כאן" (הגלריה של "בצלאל", תל אביב, 2010) ואת קביעתה (המעט גורפת מדי לטעמי) של האוצרת, רותי דירקטור, ש"רוחו של אורוסקו מרחפת מעל האמנות המקומית בעשור וחצי האחרונים." בהתאם, אני פונה אל טקסטים בהם נוסחה (מפיו ושלא מפיו) המחשבה האורוסקואית בתקווה לתהות על משקלה האמיתי. "שתיקה המעידה על מודעות גדולה", הגדיר בנג'מין בוכלו עוד ב- 1993 את גישתו האמנותית של אורוסקו; ואני מבקש להכיר "מודעות גדולה" זו מקרוב. ושהדי במרומים, שאני בא "בראש טוב", בלב חפץ, אפילו בהשתוקקות גדולה להיכבש ולהודות בשגיאות השיפוט שלי מהעבר הקרוב, כמו גם להודות בהנחות היסוד המיושנות והמוטעות של מחשבתי (כדוגמת ראייתי ההיגליאנית-היידגריאנית את האמנות כביטוי ל"השקפה", ל"תמונת עולם").

 

אני פותח אפוא את כתב-העת "המעורר", מס' 18-16 מחורף 2004, ובינות להמוני צילומי עבודותיו של אורוסקו אני מעיין במאמרו של מולי נסביט על האמן המכסיקני הצעיר (יליד 1962), מאמר שפורסם לראשונה ב- 2000 בספר שליווה את תערוכתו הרטרוספקטיבית במוזיאון לאמנות עכשווית בלוס-אנג'לס; וכמו כן, אני מעיין כאן בשיחה הארוכה שקיים בנג'מין בוכלו עם אורוסקו ב- 1998 (זו פורסמה לראשונה באותה שנה בספר התערוכה הרטרוספקטיבית של האמן במוזיאון לאמנות מודרנית של העיר פאריז).

 

אתוודה: העבודה של אורוסקו מ- 1992, "האבן הכנועה" (The Yielding Stone) הותירה בי רושם רב. הכדור הדחוס של פלסטלינה שמנונית, שנועד להתגלגל ברחוב ולגרוף עליו זוהמה אקראית מזדמנת – הכדור הזה, "כדור דחוס של לא-כלום, חלל בלא מטרה" (נסביט, עמ' 206) – הצליח לנער את הכרתי. הֵבָנתי, שאני נפתח אל אמנות, שלא זו בלבד שמוציאה אותי מעולם האמנות אל העולם שם בחוץ (יציאה שכזו קסמה לי מאז ומתמיד, עוד מאז ימי ההפנינג והאמנות הסביבתית), אלא שאני נתבע להכיר בערכם של כוחות המקרה ובמגעים המזדמנים, וללא שום תכנון מוקדם, עם הזניח, הנפסד, הפגיע וחסר הערך. אך, יותר מכל, תפסתי שכדור הפלסטלינה של אורוסקו דורש ממני להשליך את העיקרון המקודש של התכלית האמנותית, עיקרון-על אריסטוטלי ("הסיבה התכליתית"), ששֵרת את התרבות המערבית מאז המאה ה- 4 לפנה"ס: לא עוד יצירה המונעת על ידי תכלית א-פריורית, אלא מושא נטול תכלית המוטל אל מרחב נטול תכלית. נבהיר: כאשר עמנואל קאנט שחרר ב- 1790 את השיפוט האסתטי מ"תכלית" חיצונית, הוא הקפיד להוסיף – "תכלית ללא תכלית". שמבחינת קאנט, גם חירות השיפוט האסתטית עודנה כפופה להנחת תכליתיות תוך-אסתטית פרלימינארית. אורוסקו שחרר אותנו אף מזו.

 

בתערוכת "אַפֶּרטו" שבמסגרת הביאנאלה בוונציה 1993 (שעה שאצרתי בלב הז'ארדיני תצוגה "תכליתית" אוטופיסטית לעילא ולעילא בצורת "החממה" של אביטל גבע) הציב גבריאל אורוסקו על רצפת אולם ה"ארסֶנָלֶה" קופסת נעליים ריקה, שתפקדה כהזמנה שקטה לבעיטות בה. נמשכתי אל החירות הטוטאלית הזו, שיכולתי אך לייחס לה ערך מוסרי, אלא שמחשבה נוספת איזנה את התלהבותי המוקדמת: האם, בסופו של מהלך, אין אורוסקו מביא את ה"ללא תכלית" שלו אל המרחב האמנותי (המוזיאון, הגלריה) ובזאת אוזק אותו, בעל כורחו, בהקשר הכרתי-תכליתי (דוגמת הכורח של הצופים להעניק טעם כלשהו ליצירתו)? ואם יטען האמן, שכנגד הכורח הזה של צופיו הוא מציב מושא המפרק ושולל כל ניסיון להענקת תכלית פנימית, משמע פשר, אשאל אותו: אבל, גבריאל, מה פירוש ה"לא-כלום" שלך? וכלום ייתכן לא-כלום בהוויה האנושית החווה עולם? ומה אומרת "לא-כלומיות" זו על האמנות ועל האדם?

 

אני קורא, שאורוסקו הושפע מ"הרצאה על לא-כלום" שהרצה ג'והן קייג' בסביבות 1960. גם אם אמנם כך, כלום לא נטעה אם נייחס לאורוסקו את המשמעות המטאפיזית הבודהיסטית שמצא קייג' בלא-כלום (שהרי, אורוסקו ימהר לדחות משמעות זו מיצירתו)? וגם אם הושפע האמן, כטענת נסביט, מהרעיון של קייג' על אודות פירוק שדות לחלקים, לריבוי ול"אקראיות בלתי ניתנת לחיזוי" (עמ' 210), הרי שקייג' הודרך על ידי התשוקה להיפטר ממושג הבעלות, הרצון לפתוח את השדות לרבים, דהיינו – כוונה חברתית-אידיאליסטית אוטופית הטיפוסית לשנות ה- 60. וברור, שאורוסקו יהיה האחרון שיחתום על אוטופיזם כלשהו באמנותו. הלא-כלום שלו נעדר כל אצטלה מנחמת ומושיעה.

 

לא, לא קל לי לאדם כמוני, שגדל על התפר שבין שיא המודרנה לבין הפוסט-מודרנה, לא קל לו עם אמנות כמו זו של גבריאל אורוסקו. קשה מכל ויתורו הגמור על "קו אמנותי", כזה שיחבר באחדות סגנונית כוללת "רישום" שנוצר מיריקת משחת-שיניים על קיר, עם מיקום של מֵלון בראש מדפי ספרים בחנות ה- ICA הלונדוני, עם בקשה מדיירים שכנים של ה- MOMA הניו-יורקי להציב על אדן חלונותיהם צנצנות עם תפוזים טריים, וכו'. הנה כי כן, לא רק על תכליות ויתר אורוסקו, כי אם גם על עקרון האחדות, ששימש את האמנות היפה לאורך מאות רבות בשנים ("אחדות בריבוי") ואף נח בשורש תורות ההכרה המערביות בכלל. האומנם ניתן להשליך לפח את עקרון האחדות? ופעם נוספת, איזה מין יצור נותר האדם ללא הפעילות ההכרתית והמוסרית המאחדת?

 

אני מוכרח להיכנס למעמקי ראש של גבריאל אורוסקו.

 

בשיחות עמו, חזר אורוסקו ואשרר את המגמה העולה מעבודותיו, זו שנסביט הגדירה במילים – "אובייקטים החומקים מהתקבעות כמודלים, מניכוס, אובייקטים בלתי נשלטים, מחוץ לכלוב." (עמ' 208)  כי, יותר מכל דבר אחר, יותר מחיוב כלשהו של רעיון, או מושג, או גישה, או עמדה – אורוסקו חומק, אורוסקו שולל, אורוסקו דוחה כל מסגרת. לאורך שיחות אינסופיות, בנג'מין בוכלו שב וניסה להכניסו למגרה זו ואחרת, בעוד אורוסקו שב ומחליק החוצה: לא מרסל דושאן, לא יוזף בויס, לא מינימליזם, לא פוסט-מינימליזם, לא צילום מושגי, לא "ארטה פוברה", לא נוודות בסגנון דלז וגוואטארי, לא מקומיות, לא גלובליות, וכו' וכו'. חזית הסרוב:

    "-   האמן כאמן?

–         לא.

–         האמן כפועל?

–         גם זו הגדרה איומה.

–         האמן כעובד ציבור?

–         לא, מובן שלא. גם לא האמן ככוכב, כמו וורהול…" (שיחה עם בוכלו, עמ' 241)

 

אכן, עמידתו הרוחנית הבסיסית של אורוסקו היא כזו הממאנת לכל שיוך, לכל סיווג, לכל ניסיון להעמיד את יצירתו בהקשר של כל תקדים (אמנותי ואפילו נסיבתי). אורוסקו שולל את הגישה הפרשנית המקובלת (בין השאר, על המחבר הנוכחי) המציבה את היצירה כנגד יצירה קודמת ואפילו אל מול נסיבות כלשהן המנמקות (בדרך האבולוציה או הניגוד) את פשר היצירה. אם תרצו, אורוסקו שואף לשחרר את אמנותו מעצם עקרון הסיבתיות, עקרון-יסוד נוסף של כוחות ההכרה שבמסורת ע.קאנט. "רישום" מעגלים בנסיעה באופניים בין שלוליות? – "אני אוהב שלוליות. אז פשוט חציתי אותן […]. לא תכננתי את זה בכלל."

 

ב- 1997 כיסה אורוסקו גולגולת אדם ממשית בתצורות אופ-ארט הרשומות בגרפיט. האובייקט הזה "אינו אוצר בחובו שום רעיון, ושום רעיון לא שולט בו מבחוץ", הבהיר נסביט (עמ' 213). בקטלוג "דוקומנטה 10" מ- 1997, בה הוצג האובייקט, הוא תואר במילים: "ריקון התודעה בדרך אל המלאות הריקה, החפה מכל מחשבה קיומית." מלאות ריקה"??? אורוסקו עצמו כתב: "רישום של לא-כלום. הנֵפָח של האין. כלי קיבול ריק." מה עומד בשורש הצורך האובססיבי הזה לרוקן מכל מחשבה, מכל מושג, מכל פשר? שוב, כאשר עמנואל קאנט ניסח ב"ביקורת כוח השיפוט" את תביעת ה"ללא מושג" של השיפוט האסתטי, הוא עשה זאת במטרה להותירנו עם "המשחק החופשי של כוחות ההכרה" בבחינת האקספליקציה של שיפוט היופי. לאורוסקו אין שום עניין ביופי, כפי שאין לו שום סגידה "השכלתית" לכוחות ההכרה האנושיים. אם כך, מהו טעם ה"לא-כלום" הקוסם כל כך לאורוסקו? איזו מין תורת-הכרה הוא מוריש לנו? ואיזה מין בן-אדם הוא זה ללא הכרה? מה העניין? "אורוסקו חוקר את טבעו של האין", כתב נסביט (עמ' 225). אלא, שהמילה "חקירה" נעדרת כל יחס ורלוונטיות לעצם ביקוש הלא-כלום של האמן. הלא-כלום שלו אינו חוקר דבר.

 

נשוב ונבהיר: אין אורוסקו תומכה של פילוסופיה מזרחית-רחוקה כלשהי, כזו המסיקה משלילת ההכרה (ומהפרדוקסים הנלווים) סוג של טרנסצנדנטליות. וגם אם אורוסקו קרוב לעמדתו של בּורחֵאס בנושא שלילת הפסיכולוגיה של האישיות לטובת האני כלא-כלום, עדיין נותר ההבדל התהומי בין בורחאס כמספר סיפורים בדיוניים לבין יצירות אמנות, אשר מהן אנו מצפים (ציפייה מיושנת שאבד עליה הכלח?) לטענה על טבע האדם, ההכרה, המבט וכו'.

 

"מבוי סתום מרחף", הגדיר גבריאל אורוסקו את יצירתו בהרצאה שנתן ב- 1998 בניו-יורק. תנועה בריק ותנועה המרוקנת כל דבר ממשמעות. שום "מהות", שום "אחד", שום "ערך" (כולל ערך שוק), אפילו שום קומפוזיציה. תנועה בריק ואל הריק תמנע כל האחדה הכרתית. לכל היותר, היא תאשר עקבות של אירועי סתם: "דברים באים ודברים הולכים, דברים ואנשים מותירים מאחוריהם ששובל, שובל כעקבה, כאשפה, כחלל." (נסביט, עמ' 218) כגון 4 מכסי יוגורט עגולים ושקופים שאורוסקו הציב בחדר גלריה בניו-יורק בסוף 1994 ואשר נראו רק בקושי רב. שאריות מיכלי המזון הריקים הללו הוצבו בגובה הפה, ואורוסקו הבהיר שהתעניין אז "באוראליות של נקודת המגוז". Come on, הרי זה משפט נטול כל משמעות, משפט שבו המרת העין הרואה (הפרספקטיבה) בפֵּה האוכל אינה אומרת דבר של ממש, גם אם יבואו אי אלה פסיכואנליטיקאים ויחגגו.

 

עוד ועוד ביטויי שלילה: "שום שדה לא נדרש לארגן שדה אחר." (עמ' 224) או, תיאורו של בנג'מין בוכלו, שזכה לאישורו של אורוסקו:

"העבודה שלך לא מאכלסת את החלל הדיסקורסיבי של הפיסול ואף לא את זה של הרחוב; היא לא תחומה בחלל המוזיאון, אבל לא חולקת את החלל של הרדי-מיידס או של מוצרי הצריכה, וגם אינה 'תופעה' במונחים פנומנולוגיים: היא כל אלה וכל מה שביניהם." (עמ' 230)

 

הרי לנו, אם כן, "אנטי-תורת-ההכרה" לפי גבריאל אורוסקו: שלילת כמעט כל קטגוריות ההכרה כפי שנוסחו על ידי קאנט ב"ביקורת התבונה הטהורה": קטגוריית האחדות, קטגוריית הסיבתיות, קטגוריית התכליתיות, קטגוריית ההמשגה (אנליזה, סינתזה), אפילו אפילו הכמות:

"אני מעולם לא התעניינתי במסגרת או בגודל, ולכן כילכלתי הכול באופן הכי חסכוני שאפשר: גודל אחד, מסגרת רגילה ביותר […], או אפילו קופסה שבה אני מעביר ממקום למקום, חלל של קודם." (עמ' 231)

 

ריסוק זה של מבנה ההכרה האנושית מותיר את אורוסקו ואותנו עם ה"לא-כלום", שמאחוריו מסתתרת אך ורק שורה מתמשכת של שלילות, מיאונים, דחיות וכו' מצד האמן. כל שמץ סיכוי למשמעות חוּבַּל מראשיתו:

"בעבודה שלי קישרתי את המישורים האלה – יד וגוף, היחס לאובייקטים והרעיונות שמאחורי השפה, הפעולה, הסימן – וגרמתי לכולם לקרוס אלה לתוך אלה." (עמ' 233)

 

                                    *

המתקפה הפוסט-מודרנית על האמת הגיעה לשיא שממנו אין עוד דרך לשום מקום. אם ראשית המתקפה היה הערעור על האמת האותנטית לטובת הנראות המזויפת והמלאכותית, המרת האמת בהדמיה, הרי ששיא המתקפה וסופה כיום הוא בשלילת עצם כוחות ההכרה. הפוסט-מודרנה המוקדמת עוד הותירה אותנו עם הלא-אמת; הפוסט-מודרנה המאוחרת מותירה אותנו עם הלא-כלום. "אני מחפש משהו גדול ורחב יותר, לפתוח את הגדרת הפיסול", אמר אורוסקו לבוכחלו (עמ' 237); אלא, שהמשהו הגדול ורחב יותר מתגלה כהכל ולא-כלום.

 

                              *

כל כך רציתי להיכבש. כל כך רציתי להיכנע לאָשיות המחשבה של אורוסקו. כל כך רציתי לסגת ולפרוש מעמדת הקשיש המצליף ב"נוער השממות". כל כך מאכזב אותי לפגוש את אשר פגשתי.

 

 

 

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: