היסטוריה ומיתוס

                            היסטוריה ומיתוס

 

[המאמר משלים מאמר קודם בשם "לספר את ההיסטוריה" (ראה ב"מחסן" הנוכחי). מאמר אחד מגַבֵּה את רעהו, ולפיכך, מומלץ לעיין בשניהם לטובת הצגת הטיעון במלואו.]

 

אני שב אחורנית, מבקש לסגת אל נקודת האפס, אל מקור ההיסטוריה, אל רגע היוולדה של כתיבת ההיסטוריה, הרגע של היסטוריה ללא היסטוריה. מסעי הרגרסיבי מביאני אל הֶרוֹדוֹטוּס ואל ספרו, "היסטוריה" משנת 440 לפנה"ס. אני פותח את חלק א' וקורא בראשו את השורות הבאות:

"אלה הם מחקריו של הֶרוֹדוֹטוּס מהָאליקָרנָסוּס, שאותם פרסם בתקווה לשָמֵר מפני הרָקָב את זיכרון פועלם של בני אדם, ולמנוע ממעשיהם המופלאים של היוונים והברברים מלאבד את הוד תפארתם; ובה בעת, לתעד מה היו הסיבות לסכסוכים ביניהם. לפי הפרסים המיודעים ביותר בְּהיסטוריה, הפיניקים הם שהתחילו בַּסכסוך. בני עם זה, שהתגוררו בעבר על חוף הים האֶריתְרֵאי, הִגרו לים-התיכון והתיישבו במקומות בהם עודם גרים, והחלו, לדבריהם, בהרפתקאות של מסעות ארוכים, כשהם מטעינים את ספינותיהם בסחורות מצרים ואשור. […] {באָרגוֹס} העלו הפיניקים נשים על סיפונם (בהן איוֹ, בת המלך אינָאכוּס) והחלו מפליגים אל עבר מצרים. כך הגיעה איוֹ למצרים, לפי הסיפור הפרסי, השונה ביותר מזה הפיניקי. וכך החלו, כמסופר על ידי סופריהם, סדרות האסונות."

 

בל נחמיץ את מקורותיו של הרודוטוס: "לפי הפרסים", "לדבריהם", "בהתאם לסיפור הפרסי השונה ביותר מזה הפיניקי", "כמסופר על ידי סופריהם". שמועות, סיפורים, אגדות, מיתוס. ההיסטוריה נולדה מתוך מצולות המיתוס.

 

זמן קצר ביותר  – 9 שנים בלבד – לאחר כתיבת ספרו הנ"ל של הרודוטוס, כתב תוּקידידֶס, ההיסטוריון היווני, את ספרו, "המלחמה הפֶּלֶפּוֹנֶסית" (431 לפנה"ס). בפתח חלק א' של הספר, קראנו:

"הגם שהאירועים מהעת העתיקה הנידחת, ואפילו אלה מהתקופה הקרובה יותר שמלפני המלחמה, לא היו ניתנים לאישור בהיר מחמת מרחק הזמן, בכל זאת, האסמכתאות שהעלתה החקירה אחורנית, ככל שהדבר היה מעשי, גורמות לי להאמין ש…"

 

"גורמות לי להאמין", "האירועים מהעת העתיקה הנידחת […] לא ניתנים לאישור בהיר…": ההיסטוריון הקדום על גבול החשיכה המיתית. זכורה לי הטענה, שמושג הזמן ההיסטורי, בניגוד לעבר מיתי עמום, הופיע ביוון רק עם שחזור רשימות המנצחים האולימפיים (רשימות שרשם הסופיסט, היפיאס, במאה ה- 5 לפנה"ס), שסיפרו מסגרת כרונולוגית לכל מיני אירועים. אך, האומנם נגאלה ההיסטוריה מן המיתוס?

 

במשך מאות בשנים התאמצה כתיבת ההיסטוריה לצוף על גלי המיתוס ולהשקיף אל הטופוגרפיות הטבועות בתהומות. כך, עדיין פלוטרכוס היווני, איש המאה ה- 1 לספירה, כתב בספרו "אנשי יוון"  על אודות ליקוּרגוּס המחוקק:

"מסורות שונות רווחות על מוצאו, טלטוליו ומותו, וכנגד הכול, על פעולתו כמחוקק וכמדינאי; ופחות מהכול, שוות הן הדעות בעניין העידן שבו חי האיש. יש אומרים שפעל בימיו של…" וכו'.

 

"יש אומרים…", "מסורות שונות רווחות…". היסטוריה ללא קרקע. היסטוריה הולכת על מים.

 

לכאורה, המאה ה- 14 מציינת את המפנה של ההיסטוריה ממיתוס למדע. ההיסטוריון התוניסאי, עַבֵּד א-רחמן אִבְּן-חָאלדוּן, ניסח בספרו מ- 1377, "מוקאדימה" (הקדמה), גישה מדעית, סוציולוגית כמעט, להיסטוריה. ואני מצטט מפתח ספרו:

"יש לדעת, שההיסטוריה היא, למעשה, מידע על אודות הארגון החברתי האנושי, הזהה כשלעצמו עם הציביליזציה העולמית. ההיסטוריה עוסקת בתנאים המעצבים את טבע הציביליזציה, דוגמת פראות וחיברוּת, רגשות קבוצתיים והדרכים השונות שבאמצעותן קבוצה אחת של בני אדם משיגה יתרון על פני האחרת. ההיסטוריה עוסקת בסמכות מלכותית ובשושלות הנובעות ממנה, כמו גם בדרגות השונות המתקיימות בתוכַן. כמו כן, היא עוסקת בסוגים השונים של עיסוקים ברי-רווח ואופני פרנסה, במדעים ובמלאכות שבהם עוסקים בני אדם בפעולותיהם ובמאמציהם, ובכל המוסדות האחרים שמקורם בציביליזציה בתוקף טבעה."

 

אלא, שלא היה די במילים רהוטות אלו של אבן-חאלדון בכדי לגאול את ההיסטוריה מהמיתוס ולהעבירה לספירה רציונאלית ומדעית. שכן, עדיין בתחילת המאה ה- 18, ב- 1725 למען הדיוק, חיבר ג'מבטיסטה ויקו האיטלקי את "המדע החדש" (Sienza Nuova), ספר רב-השפעה, בו טען שהציביליזציה (il mundo des nationi)  – מתפתחת במחזוריות דרך שלושה שלבים: האלוהי, ההרואי והאנושי, וחוזר חלילה. ויקו, הבחין בהיסטוריה בין עידן האֵלים, הענקים והגיבורים (עידן שתולדותיו הן בדמיון היוצר) לבין עידן בני האדם (שתולדותיו יסודן ברפלקסיה תבונית). העידן המאוחר, הדמוקרטי, מיוצג באמצעות מה שויקו קרא בשם – "הברבריות של התבונה". אלא, שעתה, שבה לה הציביליזציה וצונחת מחדש אל השלב הפואטי-מיתי, וחוזר חלילה. זוהי, טען ויקו, ה- storia ideale eternal – ההיסטוריה הנצחית והאידיאלית שלנו: ממיתוס אל מיתוס.

בכרך 10 של ספרו, בפרק בשם "כרונולוגיה פואטית", פירט ויקו את ההיסטוריה המיתית, ואני קורא:

"המשוררים התיאולוגיים העניקו התחלות לַכרונולוגיה בהתאם לאסטרונומיה שלהם. כי אותו סאטורן (שבתאי) […] שגם נקרא על ידי היוונים בשם 'כרונוס', או 'זמן', נותן לנו להבין שהעמים הראשונים (שהורכבו כולם מחקלאים) החלו סופרים את שנותיהם באמצעות קציר-השיבולים. […] בהתאם, הרקולס נודע לנו כמייסד האולימפיאדות, שהן חלוקות הזמן הנודעות לפי היוונים […], באשר היה זה הוא שהצית את היערות על מנת להכשיר לִזריעה את האדמות שעליהם ייאסף הקציר, זה אשר לפיו נמנו השנים."

 

עוד ב- 1710 טען ויקו, שהאמת (ואנו נמהר ונוסיף – אמת היסטורית, בכלל זה) מאוששת באמצעות יצירתה או המצאתה, ולא – כפי שסבר דקארט – באמצעות תצפיות. "אָמַת-המידה והחוק של האמת הם בריאת האמת.", כתב. הקריטריון הנועז והמאתגר הזה, המוכר כ- verum factum – שוכן בשורש "המדע החדש" והוא שמתיר לויקו ההיסטוריון, כך נראה, את חירות סיפור הבדים המיתי.

 

verum factum (בריאת האמת) או verum (אמת) – הרי לנו המטוטלת המתודית של כתיבת ההיסטוריה: מיתוס מחד גיסא, ואמפיריות  עובדתית-מדעית מאידך גיסא. גישה זו האחרונה, שתלך ותכבוש את מקומה במודרנה, תראה במעשה ההיסטוריה גאולה הכרתית מן המיתוס, הסמכת ההיסטוריה על עובדות הנאגרות בארכיונים קודמים למיניהם, ולא פחות מכן, מאמץ לזהות בהיסטוריה מערכת חוקית כלשהי המאשרת קידמה הולכת וגוברת של ההיסטוריה. כזו תהא תפישת ההיסטוריונים של תקופת ה"השכלה", דוגמת וולטר או קונדורסֶה, ושיאה, כמובן, תפישת ההיסטוריה של היגל. בהתאם, וולטר, הגם שדָלַה מההיסטוריה שרשרת בלתי פוסקת של פשעים ואווילויות, עקב לאורך ההיסטוריה אחר הדמויות הדגולות וחילקן לארבע תקופות המוכיחות התקדמות אנושית הדרגתית: גדולי יוון, גדולי רומא, גדולי הרנסנס וגדולי הברוק הצרפתי מהמאה ה- 17. לעומתו, המרקיז דה-קונדורסֶה  סיווג את ההיסטוריה לעשרה שלבים של התקדמות עקבית, מאז הברבריות ועד חזונות השוויון והקדמה המדעית הניצבים, לדבריו, בשערים. ב- 1794 הבטיח קונדורסה:

"הכול אומר לנו שאנחנו מתקרבים לעידנה של אחת המהפכות הגדולות של הגזע האנושי. […] מה בכוחו להאירנו ולהדריכנו יותר מאשר תמונת המהפכות שקדמו והכשירו את הדרך? מצב הידע הנוכחי מבטיח שהדרך מובילה לאושר."

 

כנגד האפלה הבלתי נודעת של העבר, אותה בא היסטוריון ה"השכלה" להאיר באור התבונה (Auf-klärung), ניצב אפוא חזון עתידני, אוטופי, בלתי אמפירי בעליל. ההיסטוריון דולה בכליו האמפיריים "היסטוריה" מתוך המרחב המיתי העברני, ובה בעת, צופה-מתנבא אל מרחב מיתי עתידני. בבחינת מי שמבסס את ההיסטוריה על תצפיות, ההיסטוריון מחויב, תחילה, ל"ציווי הקונפורמיסטי": שומה עליו להיות נאמן לנתוני הארכיונים למיניהם. הוא מתבונן בהיסטוריה מתוך ההיסטוריה הנתונה. בה בעת, אפלת הארכיונים, אפלת העבר, הולכת ואופפת את תצפיותיו (את זרקורי הכרתו הבוחנת) בצללים מיתיים. שהלא, מה רובץ על מדפי הארכיבים, הספריות ומסמני הזיכרון החומרי (ארכיטקטורות, מוזיאונים וכו') אם לא מה שוואלטר בנימין קרא "ההיסטוריה של המנצחים"? ומה מקבעת ההיסטוריה של המנצחים אם לא מיתוס (ולהזכירנו, מיתוס, כהגדרת סוזן לאנגר ב- 1953, הוא "עולם כוחות")? ולא רק מיתוס לפידיהם של המנצחים, אלא גם צללי רוחות-הרפאים של המנוצחים – אלה גם אלה מאירים ומחשיכים את הארכיון.

 

 

מלמד, שהמהלך הראשוני הקונפורמיסטי, שמחויב בו ההיסטוריון הנאור, אינו, לאמיתו, כי אם מהלך קונפור-מיסטי (שילוב של confort   ושל mysticism)… להיסטוריון אין מנוס מהמיתוס. ובהמשך ישיר לדואליות המיתית של העבר והעתיד האוטופי, כפי שאובחנה בדברינו אודות ההיסטוריונים של ה"השכלה", נסכים עם דבריו של בנימין במאמרו מ- 1940, "על מושג ההיסטוריה":

"העבר נושא עמו מפתח-עניינים סודי, המפנה אותו אל הגאולה. […] נמסר לנו כוח משיחי חלש, שהעבר יש לו זכות עליו."

 

ההיסטוריון, אנו אומרים בעקבות המילים הללו ולאורן, לכוד בין עבר סודי ואפלולי לבין עתיד אוטופי משיחי. ההיסטוריון מסתנן אל המרחב המיתי של העבר, אל הארכיונים של תולדות המנצחים, קוטע את מהלך הניצחון כשהוא מטעין את הזיכרון המודחק של המנוצחים בחזון האוטופי של העתיד. ההיסטוריון הוא מין טרוריסט ארכיונים: הוא שובר ומפרק את הרצף הליניארי של המנצחים, תוקע בו טריז, ועל שבריו הוא בונה את היכלו האוטופי. ההיסטוריון, אנו אומרים בעקבות בנימין, עושה מעשה תיאולוגי לא פחות משעושה מעשה מדעי, באשר הוא נע בין החורבה לבין האוטופיה. רגלו האחת במיתוס של המנצחים ובהריסותיו, רגלו השנייה במיתוס העתידני של המנוצחים.

 

 

כיצד פועלת הדואליות המיתית הזו ברמת ההיסטוריוגרפיה הפרקטית של האמנות? את התשובה נבקש לאתר בפועלו של ההיסטוריון כאוצֵר. שהרי, כל אצירת תערוכה, ולבטח תערוכה קבוצתית היסטורית, כמוה כהצעה לכתיבת היסטוריה של האמנות, ולפחות – טענה על ההיסטוריה של האמנות, ולוּ בהקשרה המקומי. זאת ועוד: כל אצירת תערוכה, ולצורך העניין נמקם עצמנו בַּמוזיאון, היא מהלך של תנועה ורטיקאלית דו-כיוונית – מעלה-מטה ומטה-מעלה –  בין המחסן  האפלולי במרתף המוזיאון לבין אולם התצוגה המואר. ההיסטוריון-האוצר, היורד אל המרתף, בא בשעריו של מרחב זיכרון מורכב מאד, שנשלט על ידי מיתוס הניצחון ההיסטורי של תנועות  ואמנים מסוימים (כפי שנקבע על ידי היסטוריונים, אוצרים, מבקרים), אך גנוזים בו גם הרֶליקוויות של המנוצחים – תנועות ואמנים שטואטאו, שהודרו, שהודחו ונמחקו. לכאן, לחשכת המחסן, שאליה ירד האוצר-ההיסטוריון כמין מאמין המבקר בקריפטה שבכנסייה, לכאן הוא בא במטרה לגאול אמת, שלעולם – כאמור – תישאר תלוית מיתוס. וגם כשיידרש האוצר-ההיסטוריון לארכיונים-אוספים-מחסני סטודיות ועוד אחרים, על מנת לכתוב מחדש את ההיסטוריה, תמיד הוא ימצא את עצמו שב ויורד לקריפטות, מעיר רוחות רפאים במטרה לאשש מיתוס אלטרנטיבי.

 

במהלכיו אלה, נוצרת הקבלה משמעותית בין פעולתו ההיסטוריונית של האוצר לבין האקט הפסיכו-אנליטי של העלאת תת-הכרה מודחקת אל ההכרה. כוונתי להעלאת אמנות ותרבות מודחקות מהמחסן אל אולם ה"הכרה". אני חוזר אל תערוכת "הוצאה לאור", שנאצרה על ידי הדובר ב- 2011 במוזיאון חיפה:

טענת התערוכה, כטענת ההרצאה הנוכחית, הייתה, שתמצית המוזיאון בַּמתח שבין אולם המחסן לאולם התצוגה. בניסוח מעט שונה: מהות המוזיאון, כמוסד-יוצר-היסטוריה, בתנועה הדו-סטרית מהאולם התחתון (המחסן) לאולם העליון (אולם התצוגה) וחזרה מטה. למחסן המוזיאון תיכנסנה יצירות כיון שזכו להכרה; ממחסן המוזיאון תועלינה יצירות לאולם התצוגה כאקט של הכרה חוזרת וכשובו של המודחק; ולחילופין, מאולם התצוגה תורדנה יצירות למחסן בתהליך היסטורי אכזרי של פחיתת הכרה והדחקתה. תערוכת "הוצאה לאור" הייתה אפוא הדגמת מעשה פסיכואנליזה מוזיאולוגית: בדומה לתהליך פסיכואנליטי, המעלה את התת-מודע לרמת המודע, התערוכה העלתה את מחסני המוזיאון אל אולמות התצוגה. מחסני המוזיאון – החומרים המודחקים של הזיכרון האמנותי המוזיאלי – צפו באקט חריג ונדיר מ"מעמקיהם החשוכים" אל אולמות האור וה"הכרה" (באלה האולמות זוכים יוצרים ויוצרות להכרה תרבותית, עת תת-ההכרה המחסנית הופכת למוכרת בציבור). במעבר מהמחסן לאולם התצוגה נוצרת ההיסטוריה: שכאן ראשיתם של סיווג היררכי, של פרשנות, ביקורת וכיו"ב. ובין האור והחושך, בין ההכרה ותת-ההכרה של האמנות – מלחמת עַד. בתערוכת "הוצאה לאור" הועלו המחסנים מעלה כמות-שהם: עוד ועוד סבכות מגובבות בהמוני ציורים התלויים זה לצד זה, זה מעל זה, ללא כל היררכיה איכותית ו"מעמדית", כי אם אך באורח גנזכי שרירותי (סדר מספרִי, אלפבי"תי וכו'). שהזיכרון המודחק בתת-ההכרה הוא כאוטי, בטרם יסווג על ידי ההכרה. בהתאם, במחסן המוזיאון, יצירות ידועות, שזכו להערכה כדגולות בזמן מן הזמנים, תלויות באורח שוויוני במחיצת יצירות לא-ידועות, נשכחות וכאלה שלא זכו אלא להערכה יחסית וזמנית. במקביל, פסלים ידועים מצופפים על במות ומדפים שכם-אל-שכם עם פסלים נעדרי כל מעמד תרבותי והיסטורי. ה'תת-מודע' של המוזיאון, על סך הריבוי הטרום-סלקטיבי שבו, הועלה, אם כן, מהחושך לאור, אל אולמות היוקרה, על מנת להעלות לדיון ציבורי את שאלת האופן שבו נערכת סלקציה, קרי – האופן בו מבוצעות בחירות תרבותיות בתולדות האמנות, או בפשטות – האופן שבו נכתבת היסטוריה אמנותית. "הוצאה לאור" הייתה תערוכה על תהליך כתיבה, כתיבת היסטוריה.

 

אם, אכן, מעשה האוצרות ההיסטוריונית הוא אקט פסיכו-אנליטי במהותו, נשאלת השאלה: פסיכו-אנליזה למי? התשובה ברורה: קודם כל, פסיכו-אנליזה לַתרבות הסובבת, המאמָץ לקידום תודעת זהותה העצמית של התרבות, ידיעתה את עצמה. זוהי משימתה של כל כתיבת היסטוריה. ואולם, לא פחות מכן, האוצרות ההיסטוריונית, ובעצם כל כתיבת היסטוריה של אמנות, היא פסיכו-אנליזה עצמית של ההיסטוריון, התמודדותו עם המוות.

 

כאן בא לשרותנו ספרה של מישל אָן-הוֹלי, "אמנות המלנכוליה" (פרינסטון, 2013), בו הוצגה ההיסטוריה של האמנות כמרחב של מוות: ההיסטוריה של האמנות כחוויה של אובדן העבר, אף שלמושאי העבר הזה נוכחות חיה ביותר. חוויית ההיסטוריה של האמנות ממזגת את ההנאה האסתטית עם המלנכוליה של הכמיהה לשמור בחיים את הרליקוויות של יצירות האמנות. ברקע טענתה של אן-הולי ניצבת הבחנתו של זיגמונט פרויד בין "אֵבֶל" (התהליך הנפשי של הפרידה מהמושא האבוד) לבין "מלנכוליה" (שהיא התהליך הנפשי של המאמץ לשמירת זיכרונו החי של המושא האבוד). חשובה לעניין זה עדותו של היסטוריון האמנות והארכיאולוג הגרמני הניאו-קלאסי, יוהן יואכים ווינקֶלמָן:

"ההיסטוריה של האמנות אבדה, אבל תולדות האמנות עודן איתנו. ולמרות שתולדות האמנות מתאמצות לעתים תכופות להחיות מחדש את האובייקט, בסופו של דבר הן האופן בו אנו קוברים את היצירה, טומנים אותה בהיסטוריה שלה, מוציאים אותה מתחומנו, נפרדים ממנה. על מנת לעשות מההיסטוריה של האמנות היסטוריה – כלומר, להודות באובדן הסופי של האובייקטים – חובה עלינו לוותר על תולדות האמנות בבחינת החייאה ושלילת פרידה. בכדי להימנע ממצב פתולוגי, על תולדות האמנות לסגל פרידה מהאובייקטים, מאחר שהם כבר נפרדו מאיתנו בכל מקרה."

 

תהא בסימן מלנכוליה או בסימן אֵבֶל, ההיסטוריה של האמנות היא קריפטית, ועניינה בחינה מחודשת של גוויות. אלא, שיותר מאשר תצפית מדעית בסגנון "המכון הפתולוגי באבו-כביר", המוסד הסמוך לנו, הקריפטולוגיה של תולדות האמנות ושל כל כתיבת היסטוריה היא תנועה בין צללים ורוחות-רפאים. וכבר אמרנו: תנועה בין מיתוס עברני לבין מיתוס משיחי עתידני.

 

מצאנו בראשית דברינו את מקור הדיסציפלינה ההיסטורית באפלת השמועות, הסיפורים והאגדות. לאורך תקופה ארוכה, אף העדיפו ההיסטוריונים את הפּוֹאֶזיה של ההיסטוריה על פני ייצוגה העובדתי. שכן, נאמנו עליהם דבריו של אריסטו ב"פואטיקה" (330 לפנה"ס), שהמשורר נעלה על ההיסטוריון, באשר זה האחרון מייצג את מה שקרה ואילו השירה מייצגת את מה שראוי היה להיות. מכאן, כאמור, מאמציהם של היסטוריונים עתיקים לכתוב היסטוריה כשירה (ובשירה כיוונתנו לאמת משנית, נרמזת, רגשית). אנו, המשקיפים על ההיסטוריונים ה"מדענים" (שבמסורת אבן-חאלדון וה"השכלה") כעל מי שנידונו בעל-כורחם לַמיתוס של העבר ושל העתיד, מְאָמצים את מחשבתו של פרידריך וילהלם יוזף שֶלינג, שטען ב- 1800, שההיסטוריה ראשיתה שירה וסופה שירה:

"…הבה ונסיק אפוא, כי כשם שבתקופת הילדות של המדע נולדו וניזונו הפילוסופיה, וכן כל שאר המדעים שהתפתחו ממנה, מן השירה, כן גם בגמר בשלותם ישובו ויזרמו, כנהרות מים רבים אל מקורם ואל האוקיאנוס הגדול של השירה. […] אולם, כיצד תוכל להיווצר מיתולוגיה חדשה […] – הרי זאת היא בעיה שלפתרונה מותר לצפות אך ורק מיד גורלו העתידי של העולם ומידי המשך מהלכה של ההיסטוריה.  […] הפילוסופיה של הרוח היא פילוסופיה אסתטית. […] אף על אודות ההיסטוריה אין התבוננות בלי חוש אסתטי. השירה משיגה מתוך כך מעלה עליונה יותר. היא תהייה בסוף מה שהייתה בתחילתה: מורת האנושות […]. אמנות השיר לבדה תאריך ימיה לאחר כלות המדעים והאמנויות."

 

נסכם אפוא ונאמר: ההיסטוריון, כל היסטוריון, לבטח היסטוריון האמנות, מהלֵך בנתיב של דה-מיתולוגיזציה של העבר לבין רה-מיתולוגיזציה של הצעתו/כתיבתו במילים ובתערוכות. היסטוריון האמנות מתווה מפת-דרכים המחברת עבר ועתיד לאור האופק של "מה שראוי שיהיה", אך המפה שלו – יותר משמבוססת על צילומי-אוויר טופוגרפיים – מושתתת על מרקם גיאוגרפי של נתונים תצפיתיים ושל יבשות ואיים אבודים, של הנראה ושל הבלתי נראה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: