לשאלת הכישרון והכוכב

                           לשאלת הכישרון והכוכב

 

ביקור ראשון:

 

כמות כזו של כישרון לא רוכזה אצלנו, מזה זמן רב, בחלל אמנותי אחד. תערוכת "דָרך כוכב" במוזיאון הרצליה, על 37 משתתפיה הצעירים (כמעט כולם נולדו בין 1988-1975, רק 14 מתוכם זכרים) היא חוויה מסחררת של יכולת ואמביציה רב-כיוונית ורב-ממדית, כזו שלא הייתה מביישת שום ביאנאלה בינלאומית. בל נבין מזה, שאין פה נפילות ואפילו רגעי שפל; ברם, ככלל, בביקור ראשון, התערוכה הזו מתפקדת כמולטי-ספקטקל של חגיגת כישרונות והיא מרוממת את רוחך השפופה.

 

אני, שכבר קוננתי לא אחת ואף הספדתי את הדור הצעיר, באתי, ראיתי (ובביקורי הראשון) נוצחתי. ואין שמח ממני להודות בניצחון הזה עלי, שהרי נפשי לא חדלה לערוג בעשורים האחרונים ליצירה צעירה מרוממת נפש וחושים. תשאלו: ומה קרה לתזות הדיכאוניות שלך אודות "האמנות המינורית" ו"האמנות הלא-הכרחית", שאיימו להורידך ביגון שאולה? ובכן, התשובה פשוטה: מסתבר, שהכול תלוי בבחירת האוצרים ובמידת מעורבותם. הנה כי כן, כשם שבחר צמד אוצרים להציג במוזיאון בת-ים חבורה צעירה X, בוחרות שלוש אוצרות ממוזיאון הרצליה בחבורה צעירה שונה כמעט לחלוטין. ובאשר לשניים מאמני התערוכה, הזכורים לי מתצוגה (לפני כשנה) על גבול הלא-כלום ומראית-האין בבית סרז' תירוש ביפו, ניתן לומר שבהרצליה הם לובשים יתר ישותיות חושית-אמנותית.

 

בל נתעלם מהעובדות: "כוכבי" הרצליה לוקטו מתוך כ- 15 שנים ומעלה של תערוכות סיום של בתי ספר שונים לאמנות (תערוכות, שבאורח כמעט קבוע אכזבו רבים וטובים עד סף הייאוש). רוצה לומר, מתוך מאות רבות של בוגרים ממחלקות האמנות, הצילום והווידיאו נדלו ה- 37 המאושרים. אני משוכנע באפשרות דלייה שונה ומרשימה לא פחות. כי אין מדובר בסלקציה דרוויניסטית "טבעית" ובהישרדות החזקים, כי אם בבחירה "אפשרית" ובלתי מחייבת.

 

אומר אף יותר מזאת: לא זו בלבד שמוכַּרים לי ולקוראים, שביקרו או שיבקרו בתערוכה, אמנים צעירים "טאלנטיים" (זהו הביטוי כיום, הלא כן?) להפליא, שנותרו מחוץ להישג בחירתן של הטריו מהרצליה (את חלקם אנו רואים בגלריות של "זומר", "דביר", "ברוורמן", "רוזנפלד", "Raw Art" וכו'), אלא שבָּרי לי, שתוך מספר שנים, ומבלי להמעיט בכישרון המציגים, כבר לא נזכור את רוב-רובם של מציגי מוזיאון הרצליה דהיום. כי ככה זה: מאמץ ההישרדות קשה מאין כמותו, ובפרט כשאינך יוצר עבודות שניתַן למוכרן לאספנים: וכי איזו גלריה אצלנו תחזיק אמנית רבת יכולת, היוצרת בנייר מפלצות אדירות ותפאורות של חרדה, אלא אם כן תתפשר האמנית ותתחיל ליצור "אובייקטים" "ברי-קיימא" העוברים לסוחר?! ואיזו גלריה תתמוך אצלנו בפַסל וירטואוזי, הבורא מחומרי מְצַאי "עניים" ומתכלים של אתרי הריסות חיות אגדיות מונומנטאליות, המאחדות את האסתטי עם האגרסיבי, אלא אם כן יתפשר ויצור "חיות-זוטא" בובתיות?!

 

פסטיבל של כישרונות מעוררי התפעלות. ושוב: למרות שהציור (שכמעט אינו נוכח כאן) חלש למדי; הצילום מעניין ברובו (דימויי מחנות ריכוז המלוקטים מהאינטרנט ומוקרנים במרוכז; הצללה צילומית באמצעות הצטברות אבק; הצלם כבלש/מציצן בלתי נלאה; ועוד); אף חלק מעבודות הווידיאו, גם אינו לופת תמיד את הנפש, גורם לך להתרשם מעושר השפות (מווידיאו של יונת דואר המרחפת מעל גגות ירושלים, דרך ווידיאו של פסוודו-מלודרמה על רצח אם ועד לווידיאו שבסימן טוסיק וורוד של האמנית המשוטטת על אופניים ברחובות תל אביב). וכשאתם מגיעים לפיסול ולמיצב  – והרושם הוא, שליבן של האוצרות נוטה בעיקר למדיומים הללו – רבות הן כאן היצירות המאשרות כוח, תנופה, יצירתיות, נוכחות.

 

הכיצד זה, אתה תוהה, שאוכלוסיה ישראלית מצומצמת (במונחים בינלאומיים) מוציאה מתוכה עושר בלתי פרופורציונאלי כזה של כישרונות? רבות מדובר על אוצר הכישרונות הישראליים בתחומי ההיי-טק, החקלאות, המדע; לא מכבר, חוויתי בגוודלחארה שבמכסיקו ניצחון מפעים של הספרות הישראלית, שהתייצבה בגופה, על עשרות יוצריה המרכזיים, וזכתה לחיבוק אדיר הגובל בסגידה של ממש. לא להאמין. ועתה, הכישרונות בתחום האמנות החזותית. הסוד הזה ידוע היטב לעוסקים במלאכה: כבר שנים ארוכות שברור לכל הישראלים הטועמים אמנות במרכזים ומוסדות בינלאומיים, שבאמתחתה של האמנות הישראלית הצעות שאינן פחותות בערכן מההצעות שמעבר לים. רק קונסטלציות כלכליות, שיווקיות ופוליטיות חוצצות בין ניצחונה הבינלאומי של האמנות הישראלית לבין היוותרותה כסוד מקומי. והרי העובדה הזו מעוררת השתאות: לרקע מעמדה המפוקפק של האמנות החזותית בחברה הישראלית (במדיה, בתמיכות ציבוריות, במוסדות חינוך), לרקע היעדר גיבוי כלכלי באמנות הצעירה מצד אספנים, בתי מכירות ואף מרבית הגלריות – איך תוסבר הפריחה של הכישרונות? התשובה, דומני די פשוטה: תעשיית בתי הספר לאמנות קולטת המוני פרחי-אמנים, פולטת אינספור אמנים צעירים, אך אלה מתאדים ברובם המוחץ תוך חמש שנים. רוצה לומר: הכישרונות הם נתון יסוד שאין להתכחש לו, חומר גלם אנושי שהחברה הישראלית רשאית להיות גאה בו. מחומר הגלם הזה מגיעים ההמונים לבתי הספר לאמנות, אך רק מעטים מהבוגרים ישרדו, כאמור לעיל, את פרך הקיום כאמנים. כישרונות רבים מאד ייעלמו כלא היו. תערוכת "דָרַך כוכב" היא, למרבה הכאב, גם תערוכת "(או-טו-טו) כָּבַה כוכב".

 

 

ביקור שני:

 

השרירות הבלתי נמנעת שבבחירת אמנים אלה ולא אחרים לתערוכה הנדונה מפקיעה בהכרח מהבחירה האוצרותית (האקט הפרפורמטיבי הבורא אמנות) סמכות "היסטורית" של ממש, כזו שתבטיח תוחלת חיים דווקא לנבחרת מ"דָרַך כוכב" (כותרת דוחה למדי, המבקשת להכניס את עולם האמנות הישראלי למרחב של "כוכב נולד"; ומוטב היה שלא נכנסנו לשם). לא נשחק אפוא את משחק הכוכבוּת המניפולטיבי, ובפרט שהיקום המקומי גדוש עוד בכוכבים רבים, גם אם האור של חלקם טרם הגיע לעינינו הכלות.

 

 

גם לא נצפה למסקנות כלליות מתערוכת "דרך כוכב" בסגנון "מהו הכיוון?" ו"לאן נוטה הרוח?". מהפסיפס הגדול של "דרך כוכב" לא צומחת שום תמונה, לא יכולה לצמוח שום תמונה ואין שום כוונה להצמיח תמונת מצב. כי המצב הוא אינספור מצבים – ועל הפלורליזם הטובעני של האמנות העכשווית כתבנו כבר די והותר – וגם לאוֹצרוֹת התערוכה אין מושג אם ניתן וראוי בכלל ללוש את הריבוי לאחדות. סביבה של שברי זכוכית תלויים ונושאים עליהם רישומי זיכרונות; פסל קרטון גדול של סוס קורס; "רישום" סביבתי דמוי-קורים (תמצאו אותו גם בביאנאלה לרישום בבית האמנים בירושלים); מיצב ענק של שרשרת שבטית פסוודו-אקזוטית עשויה ברובה מיחידות עץ צבועות; מבנים ארכיטקטוניים-דקורטיביים גדולים עשויים מקרטון ומבקשים להידמות לשמלות; מיצב קיר שכולו עיתונים המשמשים מצע לתגזירי שעשוע המתכחשים לכתוב בעיתון; וכו' וכו' – מכל היצירות הללו והאחרות לא יירקח תבשיל אחד. כי התערוכה הזו היא מין "בופֶט" רב-מַגָשים או יריד מזון רב-דוכנים, שמציע לכם הרבה טעימות מסוגים שונים – חומרים שונים, מדיומים שונים, תכנים שונים, התייחסויות ואי-התייחסויות למקום, לחברה, למצב הפוליטי, לזיכרון הפרטי ולזיכרון הקולקטיבי.

 

חגיגה של כישרון, כן. אך, האם אנחנו מוכנים להסתפק בכישרון? האם די לנו בווירטואוזיות של חומרים וצורות ואפילו בדימוי חזק? האם נסתפק בדקורטיביות של חוטים ופְרֶנזים על פני חלון ארוך על מנת להצדיק את הכותרת היומרנית, "הזכוכית הגדולה"? והאם לא מיצו אמנים פלסטיניים-ישראליים (שניים מאלה, אישה וגבר, בתערוכה. וכן, כמובן, ישנה גם אתיופית אחת, וחלילה לא ייפקד מקומו של הדתי האחד) – כלום לא מיצו את המוטיב המגדרי של הרעלה והטקסטיל המוסלמי? וכמה "רוחניות" אנו יכולים או רוצים למזוג לתוך צורת ה"ערבסקה" גם אם זו תורגמה למיצב עץ מינימליסטי? ועם יד על הלב, מהו מספרם של אמני "דָרַך כוכב" שמציגים בפנינו באמת ובתמים יצירה תרבותית מעמיקה ומורכבת, מהסוג של "טֶרָה פונטָאנָה", המיצב הפיסולי-ציורי הנע בין גבהי המיתוס הנוצרי לבין משתנות ציבוריות? ודימוי של סוס מובס (קרוב ל- 75 שנים אחרי "גרניקה") – לאיזה מרחק בכוחו לשאת אותנו, הגם שהוא עשוי בטכניקה מופלאה?  

 

ובאשר לאוצרוּת: אין ספק, התערוכה אצורה היטב בכל הקשור לתזמור החללים והיא אפקטיבית ברמת הספקטקל. הרושם הוא גם שזוהי תערוכה מושקעת, הן מצד האמנים והן מצד המוזיאון. אך, בה בשעה, עד כמה ניאות להסכין לפרשנויות אוצרותיות בנאליות וחסרות פשר נוסח "העבודה מעלה שאלות על…"? כשאני קורא "העבודה מעלה שאלות על…", ברור לי שהעבודה אינה אומרת (גם לאוצרת) דבר של ממש. יש, שהאוצרות מבטיחות, מבלי שהעבודות תקיימנה:

"התא  Already Seen מנסה לתפקד כמכונה להעלאת זיכרונות מול מראה הדורש פענוח."

ובכן, שום מכונה, שום זיכרונות, ושום חשק לנסות לפענח. וכשהאוצרות כותבות על עבודת וידיאו מסוימת שהיא "עוסקת בשפה", לא הן ולא האמנית מצליחות לפתוח בפנינו צוהר אל המשמעות והטעם שבליקוט שמות חנויות הבגדים בין רחובות יפו ואילת בתל אביב. זאת ועוד: כמה עוד עבודות אמנות יכולה לשאת על גבה המטאפורה השחוקה של האבק "ככלי קיבול לזיכרונות וכמַד לזמן"? וכמה עוד עבודות אמנות תישא על גבה המטאפורה השחוקה של הפחם (שריפה, אֵבֶל, אובדן…)? ומה יש, בעצם, בחלומותיה של אמנית שמעניק ערך מוסף של ממש לדפים העליזים הגדולים והכמו-אילוסטרטיביים שהיא מציירת בטוש, עפרונות ולקה?

 

לסיום:

 

"דָרַך כוכב"? הנבואה הזו, כזכור, באה במקורה מפיו של בלעם, מכשף שאתונו היטיבה לראות ממנו… אבל, הבה נקרא את הפסוק כמעט במלואו מתוך "במדבר" כ"ד, 17: "אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב, דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל…". זו הנקודה: אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב. את ה"כוכבים הנולדים" אין לבחון בטווח המיידי של ביקור בתערוכה, לא בביקור ראשון ואפילו לא בביקור שני, כי אם בטווח ארוך של מעקב אחר התגבשות והתפתחות של עשייה אמנותית, כזו שאמנם ראויה להאיר בשמים בליל לידתו של משיח. ולמי שיש עוד ספק בחברתנו המולטי-משיחית: המשיח טרם בא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: