ישראל-פלסטין: יש שיחה?

 דברים שנאמרו ברב-שיח בנושא האמנות הפלסטינית, מוזיאון תל אביב 

 

 

בימים בהם מעמיק המתח הישראלי-פלסטיני תחת המסווה המדומה של שיחות שלום, ראוי להפנות מבט אל קרב אנלוגי, ווירטואלי לא מעט אך לא פחות דרמטי, בין העם הפלסטיני לבין העם הישראלי-יהודי, וכוונתי לקרב האמנותי. אם לדייק, אומַר: מלחמת תרבות, שדה-קרב עקוב-מצבע המשתרע מעבר לַפער הדתי היהודי-מוסלמי-נוצרי-דרוזי.

 

כי בין התרבות הפלסטינית לתרבות הישראלית נפער רָחַק בלתי-עביר שיסודו בתפיסות שונות של עממיות, שפה, יחס לאדמה והתגייסות אמנותית לקרב. הנה כי כן, מול חברה ישראלית שפרמה את רקמותיה העממיות (גם אם מנסה להחיות מתים בצורת חג ה"מימונה" ו/או העתקת טקסים מאגיים יהודיים-צפון-אפריקאיים לקברים מוסלמיים בגליל ולנתיבות שבנגב), בולטות אמניות פלסטינאיות צעירות – דוגמת פאטמה אבו-רוֹמי, ג'וּמאנָה אֶמיל עַבּוּד ועוד – הנוקטות בציוריהם באורנמנטיקה העממית הפלסטינית של בדים ורקמות,  ערבסקות של גרעיני אבטיח, מאכלים מזרחיים, אגדות עם וכו'. ומול חברה ישראלית הבוגדת במהפכתה הלשונית-עברית ומתמסרת בשקיקה לאנגלית, בולטים אמנים פלסטיניים – דוגמת כָּארים דַבָּאח, כָּמָאל בּוּלָאטָה, טָאלֶק דווֵיק, אָניסָה אָשְקָר ועוד – הנוקטים בקליגרפיה ערבית, בין בציור על בד ובין בכתיבה על הפנים (וראו ציוריו של כמאל בּוּלָאטָה המעצב עיצוב מינימליסטי-גראפי את פסוקי הקוראן, או אניסה אָשקָר הרושמת על פניה שורות משירי מחמוד דָרוויש). ומול תרבות ישראלית, שהמירה את האידיאולוגיה של האדמה מימי החלוציות של שנות ה- 40-20 באידיאלים של נוחות בורגנית ו"חלום אמריקאי", בולטים אמנים פלסטינאים – דוגמת אחמד כָּנָען, סלימן מָנסוּר, עָסים אבו-שָקרא ז"ל ואחרים – שתרגמו ומתרגמים את ה"סוּמוּד" הפלסטיני, האחיזה בקרקע, לדימויים אמנותיים (האדם-מחרשה של כָּנָען, כרמי הזיתים של מנסור, הצבר של עָסים אבו-שקרא). ותוזכר, בהקשר זה, תערוכת "חום-אדמה" שהוצגה ב- 2010 בגלריה באום-אל-פאחם (אוצר: פאריד אבו-שקרא), שהתאמצה – למרות האמור –  לחבר אמנים ישראליים ופלסטינים.

 

יותר מכל, מול אמנות ישראלית תשושת-אופוזיציוניות, שברובה הפנתה גבה למאבקים פוליטיים מקומיים ופנתה בעשורים האחרונים לאפיקים אינדיבידואליים/גלובאליים רבים ושונים, בולטת ביותר מגמת האמנות המקומית הלוחמת, הניכרת ביצירה הפלסטינית העכשווית. ודי אם נזכיר את ציוריו הלוחמניים-מחאתיים של עַבֶּד עַבָּאדי, את עבודות הווידיאו הסרקסטיות-פוליטיות של שָריף ווָאקֶד, את תמונות הדיכוי בציורי אוסָמה סעיד, את תיעוד הכפר הלא-מוכר "עָרָבּ אל-נָעים" או שכונת וואדי סאליבּ החיפאית הנטושה בצילומיה של אָחלָם שיבְּלי, את השמלות השחורות שהציבה ראידה אָדוֹן בין בתי ליפתא הנטושים… הדוגמאות רבות ונוספות, ובהן זו של חליל רַבָּאח, שהציג בביאנאלה באיסטנבול ב- 2005 את "המוזיאון הפלשתיני לטבע והמין האנושי", מוזיאון פיקטיווי שנוסד כביכול ב-1905. המוזיאון הפיקטיבי של רבאח הציג בביאנאלה תערוכה ששמה 'פלשתין לפני פלשתין' ובמרכזה המטאפורה של עץ הזית: חתכי גזע, מאובנים, עצמות וכלי עבודה, כולם מעץ זית, וסרט וידיאו המציג אותם כשרידים מסביבת גדר ההפרדה. ולהזכירנו: עץ הזית הפך בתרבות הישראלית העכשווית לדקורציה בווילה הפרטית או בכיכר העירונית – ורצוי לעקור ולשתול מחדש עץ זית בעל גזע עתיק יומין. משהו קרה בדרך בין עצי הזית הירושלמיים הקשישים ברישומיהם של ליאופולד קראקוור ואנה טיכו לבין תחריטי עץ הזית של וואליד אבו-שקרא ועד לעץ הזית המיופייף ששתלה עיריית ירושלים בחזית תחנת הרכבת המחודשת.

 

 

פערים תרבותיים-אמנותיים אלה – ספק אם הם ברי גישור. דומה, שהם אך מדגישים ומעצימים את עומק הקונפליקט בין העמים ואת הקושי העצום שביישובו. הישרת מבט, כזה המשוחרר מצביעות והתחסדות, אל הדואליות התרבותית הזו תאלץ אפוא להכיר בכך, שהדיאלוג ישראל-פלסטין בתחומי האמנות הוא א-נומאלי. ואומנם, אדם המשקיף על יחסי עולם האמנות הישראלי ועולם האמנות הפלסטיני יבחין מיד בסתירות: מחד גיסא, מעל 200 אמנים פלסטינאים צעירים שלמדו ולומדים אמנות בבתי ספר ישראליים דוגמת "בצלאל", "קלישר", "אורנים", אוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת בן-גוריון ועוד; כמו כן, אמנים פלסטינאים המציגים תערוכות יחיד, נוטלים חלק בפעולות מחאה אמנותית משותפות (על חומת ההפרדה, למשל) ומשתתפים בתערוכות קבוצתיות בגלריות ובמוזיאונים ישראליים ("גברים בשמש" במוזיאון הרצליה, עָסים אבו-שָקרא ואיברהים נוּבָּאני במוזיאון תל-אביב, דוּראר בָכרי בגלריה "בינט", ג'ומאנה אֶמיל-עַבּוּד במרכז לאמנות דיגיטאלית בחולון ובמקומות נוספים, סלימן מנסור ב"בית אות המוצר" הירושלמי, ועוד ועוד. ותצוין העבודה שהציג חליל רבאח ב- 1996 במוזיאון ישראל ואשר נחשבת ליצירה פלסטינית ראשונה שהוצגה במוזיאון ישראלי). וכמובן, לא נתעלם מההתכנסות הנוכחית  – הגיבוי והחסות שמקבלת הגלריה באום-אל-פאחם מטעם מוזיאון תל אביב. אחרית הימים.  

 

כנגד זאת, הסירוב הפלסטיני הבוטה והעיקש להציג ביחד עם האמנים הישראליים ובמוסדות אמנות ישראליים, גם כשהרצון הישראלי עז. זוהי ההתבדלות המוכרת של האמנים הפלסטיניים בעשרים השנים האחרונות, התכנסותם במוסדות פלסטיניים עצמאיים, דוגמת הגלריות במזרח-ירושלים ("אָנָדיל", "אל-אָמָאל" ו"אל-חוּש"), מוסדות אמנותיים ברמאללה (כגון "האקדמיה הבינלאומית לאמנות"), בבית-לחם ("המרכז הבינלאומי לאמנות"), הגלריות באום-אל-פאחם, בחיפה ("בית-הגפן"), בטמרה, ברהט, ברמלה, תצוגות עצמאיות-מתבדלות בירדן, בדובאי, בטורקיה, אפילו בניו-יורק ובביאנאלה בוונציה. ולמותר לציין, שתופעה (בעייתית ככל שהינה מבחינת האיכות האמנותית) מסוג "הסלון לאמנות פלסטינית" בנמל יפו שבה ומאשרת את הבחירה הפלסטינית-ישראלית מרצון במרחב ה"גטו" האוטונומי.

 

הוא שאמרנו: המפגש האמנותי הישראלי-פלסטיני הוא א-נומאלי וגדוש סתירות פנימיות. גם מקרים (נדירים למדי) של רצון לאהבה אמנותית משני צדי המתרס נתונים בסד התסבוכת הפוליטית ומונעים את אפשרות ה"רומאו ויוליה" המקומית, הגם שהנושא הוליד אי-אלו סרטים.

 

ולא שלא היו אינספור מאמצים ישראליים לדיאלוג אמנותי ישראלי-פלסטיני מצד אישי אמנות ואמנים ישראליים-יהודיים. מלבד תהילת מעשי קבוצת "רגע" בשנות ה- 80, זכורות זכויותיה של גלריה "מרי פאוזי" בתל אביב (בהנהלת איתן הילל); זכורות התערוכות הפוליטיות המשותפות ביוזמתם וארגונם של דויד ריב ("די לכיבוש", 1987), לארי אברמסון (63 אמנים בחומת-ההפרדה, 2006), דני בן-שמחון (פרויקט "נשים ועבודה", 2007) ואחרים; לא נשכחו מפעלותיה של טל בן-צבי, בין אם ב"קרן היינריך בל", בין אם בגלריה "הגר" ביפו; ועוד. המאמצים הישראליים-יהודים לדו-שיח נמשכו ונמשכים ללא הרף, חרף כל החרם הנגדי (המובן לא-במעט על ידי המתאמצים הישראליים): מכינה פלסטינית ב"מנשר", מכינה פלסטינית ב"אורנים", קורס בנושא האמנות הפלסטינית ב"בית לאמנות ישראלית" (המרצה: ד"ר חוסני שְחָאדֶה). מאחורי כל היוזמות הללו עומדות פיגורות ישראליות דוגמת עדנה פאסט, עמוס שוקן, חנה קופלר (ב"בית-הגפן"), רודי בינט ואחרים, חלקם – כגון, השניים הראשונים, מתמחים באיסוף אמנות פלסטינית. וטרם דיברנו על מחקריה ותערוכותיה של רֶלי אזולאי בנושאי ה"נָכּבָּה", הכיבוש וכיו"ב.

 

הבה נודה: השמאל הישראלי עוגב ללא הרף אחרי האמן הפלסטיני, וזה האחרון ספק-דוחה את החיזור וספק נענה לו, בבחינת זה המבקש לאכול את העוגה ולהישאר רזה. סיפור אהבה-שנאה בלתי אפשרי, אף אבסורדי ביותר: בכנס שנערך ב- 2013 בגלריה באום-אל-פאחם בנושא יחסי האמנות הפלסטינית והאמנות הישראלית נכחו בקהל – לא להאמין – כמעט אך ורק ישראלים-יהודים. ואומר רק מילה קצרה אחת על אודות אותו כנס: כאן השמעתי דברים שפורסמו זמן קצר קודם לכן באתר הרשת שלי ואשר עסקו בסוגיית ניכורי ההיסטוריוגראפי התרבותי, המצער אך הבלתי נמנע לדעתי, מהאמנות הפלסטינית. בדברי התגובה, נגערתי על שאיני מתאמץ דיי, ושגם אם קשה הדבר – שומה עלי, כהיסטוריון של אמנות ישראלית, לתת את הדעת גם על אמנות ה"אחר" הנוצרת בה. ועוד הודגש רצונם העז של האמנים הפלסטינים ב"שיחה".

 

האומנם רצון עז? זאת ועוד: כשאני מהרהר בנושא, קשה לי להאמין באמת ובתמים באפשרותה של שיחה אמנותית בתנאי מלחמה אמנותית. אני זוכר היטב את פרשת גנית אנקורי, ש"ההינה" לפרסם ב- 2006 ספר חלוצי באנגלית בנושא האמנות הפלסטינית ואשר שילמה על כך בטבין-ותקילין של משטמה ועוינות מצד אמנים וחוקרים פלסטינאיים (כמאל בּוּלָאטה בראשם).

 

לפני כך וכך עשרות שנים, עוד יכולנו לטעון, שהאמנות הישראלית גדרה את עצמה (מאז רגע היוולדה) בגדר הציונות (כולל ביקורת פוסט ציונית) ולפיכך הקושי להכיל בתוכה את היצירה הפלסטינית הלאומית. אך, כיום, דומה שהפלורליזם הגלובאליסטי הישראלי פטר את עצמו ברובו הגדול מה"מקום", ובהתאם, מה לו ולדיאלוג מהסוג של קבוצת "רגע" עם התרבות והאמנות הפלסטיניות. אף קשה מזה: אם האמנות הפלסטינית בחלקה הגדול הכריזה מלחמה על התרבות הישראלית, עד כי מחרימה את עולם האמנות הישראלי, מה לנו מצפים לדיאלוג, ל"שיחות"?! המלחמה, נדגיש פעם נוספת, היא חד-צדדית: מוזיאון תל אביב מתאמץ לכלול אמנים פלסטינים בתערוכת האוסף היוקרתית שחנכה את הבניין החדש; מוזיאון ישראל מציג בתערוכת האוסף היוקרתית שלו גם את וידיאו ה"צ'ק-פוסט" המבריק של שָריף ווָאקֶד; "פרס רפפורט" מוענק ב- 2011 למיכאל חָלָאק; וכו'. המלחמה היא חד-צדדית, קודם כל, משום מיעוט בטל לחלוטין של יצירה אמנותית ימינית, כזו שתילחם מלחמת נגד, וזאת למרות הכרזת ה"פרס ליצירה ציונית" מטעם שרת התרבות. המלחמה חד-צדדית, גם משום שבצד הישראלי תאתרו לא אחד ולא שלושה שהתייצבו באמנותם לצד החלום הפלסטיני (אשר רבים מאיתנו יבקשו לטעון, שהוא ראוי להיות גם החלום הישראלי – 2 מדינות ל- 2 עמים): יעל בר-תנא, דויד ריב, ציבי גבע, אסף בן-צבי, מיקי קרצמן וכו'. ואם יותר לי להעיד, אין מדובר בהתייצבות שהיא אך בבחינת "עלה תאנה" ו- politically correct.

 

בנקודה זו אבקש להבהיר ולהוסיף: אותם אמני ישראל, שלחמו ולוחמים את מלחמתם הפרו-פלסטינית, או שביטאו ומבטאים אמפטיה לסוּגִיה הפלסטינית, עשו ועושים זאת בסימן ערכים הומניסטיים של שוויון וחרות, ומעל לכל, בסימן חלום השלום. כך, עוד מאז הפעולות הסביבתיות האוטופיות ב- 1972 בין קיבוץ מצר לכפר הערבי השכן, מֵיסָר. אך, כלום מוכר לנו, ולו אמן פלסטיני אחד שמיזג במלחמתו האמנותית נגד הכיבוש והדיכוי גם את אידיאל השלום הישראלי-פלסטיני? נכון ויציב: אין סימטריה בין הסוס ורוכבו, כמאמר הטיעון הפלסטיני הרווח; אך, האם אמני ישראל, המושיטים יד ולב ומוחים נגד הכיבוש, האם אף הם בין הרוכבים?

 

מלחמה. אמנות פלסטינית לוחמת, אמנות פלסטינית מגויסת, אמנות שכזו היא – כמעט בהכרח – אמנות שנידונה לשלם את מחיר הפלקט. דימויים חד-ממדיים ומלודרמטיים של דיכוי, התקוממות, הארץ הכבושה, השהיד, הפליטים, האם הפלסטינית הגאה וכו' – דימויים על חומות ההפרדה ועל בדים וניירות – לאלה ערכם הדידקטי המשדל, אך גם פיחות-ערכם האמנותי עד כדי פרימיטיביות. כנגדם, בקוטב מממול, קבוצה של אמנים פלסטינים, שעלו ביצירתם על נתיב מורכב, אוניברסאלי וגלובאלי יותר, יוצרים יצירות איכותיות ומעודכנות, המפנימות את המסר הלוחמני בחיפוש אחר הזהות האישית-קולקטיבית: מֶנָאר זועָבּי, פאטמה שָאנָן, ראידה אָדוֹן, אניסה אָשקָר, ג'וּמאנה אֶמיל-עַבּוּד, דוּראר בָּכרי, איברהים נוּבָאני, פריד אבו-שקרא, אסד עזי ואחרים. כאשר מנאר זועבי הציגה בבית העם הטמפלרי בחיפה ב- 2007 מיצב מופשט של סיכות ראש וחוטי צמר, היא בחנה את היחס בין גופה הפרטי והמגדרי לבין מושגי שטחים וכיבוש. כאשר פאטמה שאנָן מציירת את השטיחים המזרחיים שבביתה בג'וליס, שטיחים המוּצָאים בהדרגה אל השדה הסמוך ומסומנים  בתבנית משחק-הילדים "קלאס" – היא תוהה על מקומה ברמה קיומית ותרבותית גם יחד; כאשר דוראר בכרי מצייר מהגג התל אביבי נופים אורבאניים מלאי ניכור וחרדה – הוא בוחן את אין-מקומו הקיומי-חברתי-תרבותי-פוליטי. וגם ציטוט קליגראפי של שירת מחמוד דָרוויש (בציור של כָּארים דַבָּאח מ- 1980, או על פניה של אניסה אשקר בשנות האלפיים) הוא, כמובן, לוחמה מעודנת שבסימן הגלות מביתך ומקומך ברמות היסטוריה קולקטיבית וקיום אישי כאחד.

 

זוהי זכותם הגדולה של האמנים הפלסטינים הנדונים – שמצאו את הדרך המעודנת למזג בין האני הפסיכולוגי והקיומי לבין הגיוס הפוליטי, ועושים זאת בשפה מתוחכמת ורלוונטית לאמנות העכשווית. ראידה אָדוֹן המהלכת, בעבודת הווידיאו הבלתי נשכחת שלה מ- 2002, בסמטאות העיר העתיקה בירושלים, לבושה בשמלת כלה ועל ראשה תבנית בית/ארמון פלסטיני – יצרה איקונה פיוטית המשלבת את כאב הגולים הפלסטינאים, את מיתוס הארץ-אישה ואת חיפושה אחר מקומה, זהותה והגשמת חלומותיה.

 

יתר על כן: ככל שמשכילים אמנים פלסטינים עכשוויים לתרגם את הטרגדיה הפלסטינית לשפת האירוניה, כן הופכת יצירתם מורכבת ומתוחכמת יותר: נאום ה"שהיד" בווידיאו של וואקד (2012), השקיית עץ הזית בכיכר רבין בווידיאו של ראפָת חָטָאבּ (2008), מדריכי התיירים ביפו המסַפרים היסטוריה בדויה בווידיאו של סְכָּנדָר קוֹפְטי ורַבּיעַ בוּכָארי (2003), או המוזיאון הבדוי שהציג, כזכור, חליל רבאח ב- 2005. שפות האלגוריה והטרגדיה, ששירתו את מרבית היצירות הפלסטינאיות המגויסות נראות, לאור האופציה האירונית, כמחסום בדרך להכרה אמנותית אוניברסאלית.

 

כך או אחרת, האמנות הפלסטינית פורחת, רגלה האחת בלב הקונפליקט המר ורגלה השנייה בביקוש אחר ידיעתה את עצמה. כמוה כעבודתה הקלאסית של מונה חָאטוּם מ- 1985 –  רגליים הגוררות אחריהן נעליים צבאיות הקשורות בשרוך לקרסול: אמנות במסע, אמנות שבין זיכרון הגירוש לבין חלום השיבה, אמנות במלחמה, אמנות המגבשת את עצמיותה, גופה ונפשה, ממול ומנגד לאמנות הישראלית, ולא בתוכה. אנו אומרים: הזרות והניכור מהתרבות הישראלית הן סוד כוחה וסוד התגבשותה של האמנות הפלסטינית. שיחה בין האמנות הפלסטינית לבין האמנות הישראלית, לא זו בלבד שאינה מן האפשר כיום בעבור שני הצדדים, אלא שספק רב אם תועלת אמנותית בצדה. ה"תַדְבִּיעַ" – הנורמליזציה – נכון לעכשיו, היא אוטופיה פוליטית, חברתית, תרבותית ואמנותית.

 

                                                          *

שבוע לאחר הרצאת הדברים הנ"ל אני מקבל הזמנה לסדרת שלוש תערוכות קבוצתיות – "אותות צילום", "אותות ציור" ו"אותות וידיאו", המוצגות לאורך ינואר-פברואר 2014 בגלריה בשם "זיכרון העתיד" בפאריז. בתערוכות הללו מציגים יחד עשרות אמנים פלסטינים וישראליים. האומנם, חרף כל האמור לעיל, הגיעו ימות המשיח? 

 

 

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: