Archive for דצמבר, 2013

דצמבר 18, 2013

להיות חברה, להיות עָם

                           להיות חברה, להיות עָם

 

היכן אם לא באמריקה הלטינית יצופו בי זיכרונות הריאליזם החברתי הישראלי משנות ה- 50. יותר מכל, עולים בזיכרוני כל אותם ציירי קירות ישראליים, שסגידתם לדיאגו ריברה לא ידעה גבול, עד כי ציירו את חברי הקיבוץ ושאר דמויות ישראליות במתכונת של איכרים מכסיקניים, קאמפסינוס לכל דבר. אני מהרהר בקיבוצניקים מגן שמואל, אותם בריאי גוף ועגלגלים, שצייר יוחנן סימון בצבעי אדמה חמים, או בחלוצים חומי העור שצייר דוד שונברג על קיר קיבוץ מעלה-החמישה, או בחברי קיבוץ מעגן שצייר שרגא וייל בשנות ה- 40 (אלה, יוצאי מרכז אירופה, יוצגו  כצ'יקאנוס לכל דבר), או בפיגורות הבריאות והמונומנטאליות (עגלגלות אף הן) שצייר אברהם אופק ב- 1972 על קיר בניין הדואר המרכזי ברחוב יפו בירושלים. אילו צפה אדם בציורים הללו במרוכז משוכנע היה שמדינת היהודים הוקמה אי שם במרכז אמריקה, משהו בסגנון "תוכנית ארגנטינה" אבל קצת צפונה מזה.

 

אבל, מעבר לחזות המכסיקנית שהולבשנו בה, כלום ירדו ציירינו לעומק מפעלו של דיאגו ריברה? אני חושש שלא.  

 

גדולת מפעלו של ריברה הייתה, בין השאר, במיזוגם יחדיו של ההווה (החברתי-מעמדי), העתיד (המהפכני-אוטופי) והעבר (התרבותי-מקומי). הנה כי כן, ריברה השכיל להטעין את המסר החברתי בפרספקטיבה תרבותית עמוקה, כזו שמחלחלת עד למיתוס הדתי המקומי, וזאת חרף האתאיזם המרקסיסטי שלו. כי מיום שפרש מהקוביזם הפאריזאי האופנתי לטובת ריאליזם קירוני מכסיקני מגויס, דיאגו ריברה ידע, שהדרך אל לבו של המכסיקני הפשוט חייבת לדובב את שורשיו האתניים הקדומים. לכנסייה לא סלח, אך לפולחני אלי השמש והגשם סלח גם סלח. ולכן, לצד דימויי מלחמת המעמדות ומרד האיכרים של זאפאטה, ריברה צייר גם את המיתולוגיות של המאיה והאצטקים. תודעה חברתית היא גם תודעת העם, קרי – תודעת תרבותו האותנטית.

 

דומה, שציירינו הישראליים משנות ה- 50 החמיצו את עוצמת המסר הזה. בכל הנוגע לתודעה חברתית, מעורבותם הייתה ללא דופי: הם ציירו הפגנות, מעברות, קיבוצניקים, נערי "השומר הצעיר", פועלים, עולים חדשים, בורגנים, חלפנים מרחוב לילינבלום וכו'; אבל, מעולם לא השכילו ציירינו לחבר את ההווה והעתיד (המהפכני-אוטופי) ביחד עם העבר המיתי-מקומי, זה הארצישראלי הקדום. מן הסתם, נרתעו השמו"צניקים הללו מכל מה שריח של דת נודף ממנו, ולו גם ממרחק של אלפי שנים. שהרי עמדו לרשות הריאליסטים החברתיים שלנו – בזם, סימון, וייל, צבר, אופק, קניספל, קרוון, קידר, שלוס, טושק (אמרנט) וכיו"ב – אוצרות בלומים של מיתוסים כנעניים (להזכירנו: הפיסול ה"כנעני" שלנו לבלב בתחילת שנות ה- 40).

 

read more »

דצמבר 15, 2013

הזיות של מטייל לא בודד בגואטמלה

                 הזיות של מטייל לא  בודד בגואטמלה

 

אנטיגואה, גואטמלה. צבעי הבתים הססגוניים, על גווניהם הלוהטים, מהממים אותך ביחד עם מתקפת צבעי הקשת של שפעת הבדים, השטיחים, הצעיפים, החרוזים, התיקים, הסלים, הרקמות, התכשיטים… בגן המלון אני מתיידד עם שמונה תוכים ענקיים, מרהיבים אף יותר בצבעוניותם, הרוכנים בנחת על ענפי העצים, זוגות זוגות, מנקרים, צווחים וצופים בי בזלזול גמור. כמה טוב להם לתוכים כאן בגן-העדן הסוב-טרופי הזה, המלבלב בריבוא פרחיו ומפלי הירק! הה, לו הייתי תוכי בגני אנטיגואה! רק מאוחר יותר, אני למד שכנפי התוכים הללו קוצצו, וזו הסיבה לכך שאינם מעופפים ממקומם… טוב, אז, לפי שעה, אסתפק בזהותי האנושית-יחסית.

 

ומה כל פשר הווידוי החושפני הזה? עניינו אחד ויחיד: להבהיר מדוע אני יושב לי כאן ומהרהר על יופי ועל כנפיים.

 

                                *

נפתח בשכונת קויוקאן, מכסיקו-סיטי. מעל אפריון המיטה של דיאגו ריברה, שבבית פרידה קאלו ("הבית הכחול"), שרוע מלאך המוות – בובת שלד בגודל טבעי. על השולחן, כד האפר של פרידה. המוות הוא בן בריתה האולטימטיבי של האמנות במכסיקו. מאז ומעולם: אלילי מוות איומי-סבר מפוסלים ומצוירים בהמוניהם, כולם לוטשים ניבים ועיניים מעוררי פלצות מתוך תבליטי קיר, אסטלות, מיכלי חרס ועוד. במוזיאון "טמפלו מאיור" ("המקדש הראשי") – תבליט אבן ענק של אלת פריון משלב שדיים גדולות וגולגולת. ב"מוזיאון האנתרופולוגי" גולגולת ענק מישירה מבט מגבה של אלה-אם – פסל אבן עצום הסמוך לתבליט אבן אדיר, בימת קורבן (אדם) עגולה על חמש שמשותיה וצמד נחשיה המקיפים סביב ובעודם בולעים ראשי אדם… אלים, מוות, אמנות. במקדשים ובפירמידות, בטאוטיווקאן שבמכסיקו, בטיקאל שבגואטמלה וכו'  – עוד ועוד במות, עליהן הוקרבו אינספור בני אדם – שבויים ונבחרי קורבן, שליבם נשלף במפלצתיות מתוך חזם בעודם חיים, אם לא נערף ראשם, נעקר כבדם, או שהושלכו ממרום. אגני דם, קערות דם, עוד ועוד אלים מזרי אימה, דמויי נחש, או נשר, או יגואר. "דם! הבו לנו עוד דם! עוד קורבן אדם!", תובעים האלילים המבעיתים והדוחים הללו, גם כאשר הם אלי גשם ואלי פריון. אין דרך אחרת לרצותם, בלתי אם בקורבן אדם. גם הכוהנים יזו מדמם על המזבחות בעזרת קוץ האָגָבָה.

 

ומכל הזוועה הזו, בית המטבחיים העצום והנורא הזה, תיוולד אמנות גדולה.

 

read more »

דצמבר 10, 2013

דיאגו ריברה ו"טעם החיים"

                      דיאגו ריברה ו"טעם-החיים"

 

אני יושב ב"גרנד הוטל סיודד" שבמרכז מכסיקו-סיטי. לפני כשעתיים, נשדדתי קשות בלב הרחוב הסואן  בידי צמד נוכלים, שמרחו עלי חרדל, מבלי שראיתי, ומיד החלו מנקים אותי במטלית, ברוב טובם. חשבתי לעצמי: כמה סימפטיים בני העם המכסיקני, ורק בחדר במלון הבנתי שסכום עצום של כסף כויס ממני במהלך הניקוי. כן, אפשר לומר בפה מלא ש"מרחו אותי" וש"ניקו" אותי. וניתן גם להודות שאני חש מושפל ומדוכא. מה שקרוי: "שוד ושבר".

 

במאמץ לרומם את רוחי השחוחה, חציתי עם רעייתי את הכיכר הגדולה של ה"זוקאלו", הטובלת כולה בקישוטי חג המולד ענקיים, זוהרים וססגוניים ביותר, ולאחר ביקור בקתדראלה הגדולה, שמנו פעמינו הישר אל "ארמון הנשיאות" שמימינה. כאן, מסביב לחצי קומה ב' רחבת הידיים, צייר דייגו ריברה בין 1929 ל- 1951 (ובעיקר, במחצית הראשונה של שנות ה- 30) את סדרת ציורי הקיר המופתיים שלו. לפני יומיים, צפינו ב"מכון קָבָניאס" שבגוואדאלאחרה (לשעבר, בית חולים) בציורי הקיר האדירים של אורוזקו מ- 1939-1935 – על שילוב המוטיבים הפרולטאריים והקתוליים שבהם: קדושי כנסייה ולוחמי חירות עשו פה יד דרמטית אחת על כל הקירות והתקרות, וזאת בריאליזם אקספרסיבי ופרספקטיבות להטוטניות, שתוקפים את חושיך ללא רחם מכל עבר. עתה, מול ציורי הקיר הריאליסטיים של דיאגו ריברה, אני מתפעם  – לבד מהיכולת הציורית הווירטואוזית – מעוצמת השילוב של המסרים האידיאולוגיים המרקסיסטיים, העממיות (והאהבה לעם), הזיקה המקומית למסורת האצטקית הקדומה, והאומץ לתקוף את הממסד הקתולי.  שכאן, נציגי הכנסייה אינם פחות מנוולים מהקפיטליסטים של "וול-סטריט" או מהקלגסים הספרדיים ששחטו ועינו את האינדיאנים ודיכאו אותם עד עפר. תהיתי מה חשים המכסיקנים האולטרה-קתוליים מול העוינות האנטי דתית הזו של ריברה. ובפרט, כשהכיכר הגדולה, שם בחוץ, עוטה כולה הוד והדר לקראת חג-המולד  סביב עץ אשוח זוהר, שכמותו לא ראיתי אפילו ב"מרכז רוקפלר", אותו מקום עצמו בו צייר דיאגו ריברה ב- 1934 ציור קיר עם תמונת לנין (ותהלוכת האחד במאי במוסקבה…), עד שנאלץ להסירו בלחץ הקפיטליזם הנלסון-רוקפלרי… (אגב, יוחנן סימון שלנו עוד הספיק לראות את ריברה מצייר את הציור, מה ששינה את חייו של הצייר מגן-שמואל). עתה, ב"ארמון הנשיאות", אני צופה בדיוקנו של מרקס שולט על מרקם דחוס של דימויי דיכוי, התנגדות, תעשיית ממון, עמל פרולטרי, ניצול ומהפכה, כאשר בתחתית הקיר יושבות פרידה קאלו ואחותה ואוחזות בטקסטים של מרקס ואנגלס. ונזכרתי בידידי ז"ל, דן קידר, שבבחרותו, בשנות ה- 50, צייר בהשפעת ריברה ציור ריאליסטי של הפגנה פרולטארית ובראשו דיוקנו של לנין, אלא שאמו גזרה מהציור את דיוקנו של הקומוניסט והשליכה אותו לפח…

 

וכמובן, שלא יכולתי שלא לחשוב בגעגועים על ידידי ז"ל, אברהם אופק, מעריצו הגדול של דיאגו ריברה. אין לי ספק, שאופק היה פורץ בבכי של אושר מול הציורים הללו, שהיו לו לדגל במפעלו הציורי-קירוני בירושלים, בכפר אוריה ובחיפה. הה, אילו אופק היה עמנו כאן!

 

read more »

דצמבר 3, 2013

הערה קצרה על ברושי הכותל המערבי

             הערה קצרה על ברושי הכותל המערבי

 

התערוכה, "אמנות ואומנות בארץ ישראל במאה ה- 19", שהוצגה במוזיאון ישראל ב- 1979 (אוצר: יונה פישר, מחקר: חביבה פלד), פתחה שער אל חומרים היסטוריים קדם-"בצלאליים" נפלאים, אשר עד אז הוגבלו בעיקר לאוסף-פויכטוונגר, שנחקר והוצג במוזיאון ישראל ב- 1971 על ידי ישעיהו (ישי) שחר ז"ל. בין השאר, הופנתה תשומת הלב לאיקונה של ירושלים, "מקום המקדש", זו שמצאה ביטוי עשיר ביותר במאה ה- 19 ותחילת ה- 20 באינספור הדפסים, רקמות, ספרים, חותמות, גביעי קידוש חקוקים ועוד ועוד, אפילו על טבעות חותם. בקטלוג התערוכה נטען, ששורש האיקונה של "מקום המקדש" בספרו של ר' יהוסף שוורץ, "תבואת הארץ" (גרמניה, 1837), הגם שכיום אנו יודעים שמקור האיקונה קדום הרבה יותר, עוד מאז שחר המאה ה- 18, במפות "המקומות הקדושים" שצייר שמואל בן-ישי באיטליה. על כך עמדתי בעבר במספר הזדמנויות.[1]

 

ברשימה קצרה זו ברצוני לעמוד על שורשיה של נקודה אחרת הקשורה באיקונה הנדונה. זו ייצגה בשפתה הדו-ממדית והתמימה מאד את הכותל המערבי, מעליו מספר (משתנה של) ברושים – בין שניים לארבעה, על פי  רוב; מאחורי הכותל מצד שמאל – כיפת הסלע, ואילו מאחוריו מימין – מסגד אל-אקצה (בחלק מהגרסאות, הומר המסגד ב"מדרש שלמה", הלא הוא הבניין שבנה שלמה ואשר עליו, כך המסורת היהודית, הוקם המסגד). ברקע הרחוק נראה הר הזיתים. התמונה הזו של "מקום המקדש" שבה וחזרה, כאמור, בהמוני אופנים שימושיים, ריטואליים ודקורטיביים והייתה למעין סמל יהודי קבוע של ירושלים, תשובת המבט על הר-הבית ממערב למבט על הר-הבית ממזרח (מראש הר-הזיתים), כפי שאומצה על ידי הציירים הרומנטיים הנוצריים לאורך המאה ה- 19.

 

אך, על דבר אחד ניתש ויכוח קל סביב תערוכת 1979: האם העצים הזקופים בראש הכותל המערבי הם ברושים (כפי שאכן הם נראים), או שמא הם ארזים, כפי שהציע יצחק איינהורן, אספן היודאיקה האגדי? שבבחינת "ארזים", הרי הם מסמלים את ארזי הלבנון, העצים שסיפק חירם, מלך צור, למלך שלמה לצורך בניית המקדש. ובמילים אחרות, הבנת הברושים כארזים תמכה בהבנת האיקונה של "מקום המקדש" כתזכורת לחורבן הבית והכמיהה היהודית לבנייתו מחדש.

 

הוויכוח לא הוכרע והוא נותר בבחינת אפשרות פרשנית. עתה, אני מבקש להציע פתרון לשאלת דו-משמעותם של העצים הנדונים, וזאת בהסתמך על ספר "זכריה", פרק י"א, פסוק 2:

"…הֵילֵל ברוש כי נפל ארז…"

פרשני המקרא לדורותיהם, מאז רש"י, רד"ק וכו', נטו לפרש את הפסוק במונחי נפילת מלכים, או שרי ישראל, וחלקם הסתפקו בהבנת הפסוק במונחי נבואת זעם על דינה של הארץ לשממה. ברם, הזיקה בין הברוש הבוכה ("הֵילֵל ברוש") לבין נפילת הארז תובעת מאיתנו הבנת האיקונה של "מקום המקדש" ככזו שמציגה בפנינו את הברושים כמתייפחים בראש הכותל המערבי על חורבן בית המקדש של ארזי הלבנון.

 

פרשנות שכזו באור "זכריה" תשלים את הבנת האיקונה של "מקום המקדש" כתשובה לציורים הפנוראמיים הצלייניים של הר-הבית מראש הר-הזיתים. שכן, אלה הסתמכו גם הם על ספר "זכריה", אף כי על פסוק אחר – פרק ד', פסוק 4 – בו נכתב אודות בוא המשיח דרך הר-הזיתים:

"ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים אשר על פני ירושלים, מקדם, ונבקע הר הזיתים מחציו מזרחה…"

 

ספר "זכריה" הוא, כזכור, המקור היהודי-נוצרי הגדול של מושג המשיח, בבחינת "עני ורוכב על חמור" (פרק ט', פסוק 9). אך, מכאן ואילך, נחלקו יהודים ונוצרים בפרשנותם ל"זכריה" בכל הקשור לייצוג החזותי של ירושלים: הציירים הנוצרים הדגישו את ההגעה המשיחית ממזרח, ואילו האומנים היהודיים הדגישו את האבל על חורבן הבית, תוך שמתבוננים ממערב (מכיוון הרובע היהודי) אל "כותל הדמעות" ומחברים את הברוש האָבֵל עם הארז שנפל.


[1] ראה, למשל, באתר הנוכחי, "המחסן של גדעון עפרת", המאמר: "עלייתה ונפילתה של ירושלים".