על חורבות התרבות 1970/2013

                   על חורבות התרבות 2013/1970

 

לא התנבאויותיו בנושא התפתחות המדעים, הטכנולוגיה, הקיברנטיקה והאקולוגיה – לא אלו מעניינות אותי בספרו של ג'ורג' שטיינר מ- 1971, "בטירתו של כחול-הזקן – מספר הערות לקראת הגדרה מחודשת של התרבות". גם לא הסבריו את השואה הנאצית במונחי שנאת "המצפון היהודי". אם סבור אני שהספר הקצר הזה חשוב, הרי זה בזכות הספדו הגדול את התרבות המערבית הגבוהה, הקלאסית בראשה.

 

קל מאד לפטור את שטיינר כסנוב נפוח. קשה יותר, אך ראוי, להישיר מבט לטיעוניו וניתוחיו את המשבר התרבותי הגדול שחווה המערב מאז שחר המאה ה- 20.

 

                               *

הקינה על משבר תרבותי חמור, שלא לומר על "מות התרבות", היא תחביב ידוע ומוכר לאורך ההיסטוריה: פרידריך שילר ("מכתבים על החינוך האסתטי של האדם"), פרידריך ניטשה ("הולדת הטרגדיה"), אוסקר שפנגלר ("שקיעת המערב"), יוהאן הויזינגה ("האדם המשחק") וכו' הם רק קומץ דוגמאות מתוך שורה ארוכה, ששיאיה הם ט.ס.אליוט ("הערות לקראת הגדרת התרבות", 1943, 1948), ג'ורג' שטיינר ואחרים. אדם נתבע אפוא להרכיב עדשות אירוניות-מעט על עיניו בבואו לעיין בטקסטים דוגמת ספרו הנדון של שטיינר, מי שזכור לנו, בין השאר, כ"מספיד תרבות מקצועי", עוד מאז ספרו הנודע (עבודת הדוקטורט שלו), "מות הטרגדיה" (1961). אבל, כאמור, חובה גם להעניק להשקפתו אשראי של אמת, יושרה ואף אומץ-לב אינטלקטואלי.

 

                               *

"בטירתו של כחול-הזקן" הוא ספרון המכנס 4 הרצאות שהרצה שטיינר ב- 1971 באוניברסיטת קנט, ארצות הברית. אלה נכתבו בבחינת תשובה, "תיקון" והשלמה לספרו הנ"ל של ט.ס.אליוט, שקרא לפרישה מהליברליזם ושיבה אל הסדר הנוצרי. בעבור שטיינר, מסקנה שכזו אינה מתקבלת על הדעת 3 שנים לאחר השואה ולרקע התנהגות הכנסייה בהקשר זה. עתה, בא ההוגה ואיש הספרות האמריקאי (יליד צרפת) אל מה שהוא תופס כחורבות התרבות הקלאסית, והוא תוהה לגבי המחר. את שם ספרו הוא שאל מהאופרה החד-מערכתית של בלה ברטוק, "טירת הדוכס כחול-הזקן", בה מבקשת יהודית, אשת כחול-הזקן, לפתוח עוד ועוד דלתות בטירה המסתורית של בעלה הטרי. לאן ולְמה ייפתחו דלתות התרבות של המחר, לאור המשבר הגדול בהווה, תוהה המחבר.

 

שטיינר מאמין שהחברה זקוקה לעבר מטאפיזי אידיאלי, מין גן-עדן תרבותי אבוד, לצורך בחינתה העצמית. בשלהי המאה ה- 20 עבר אידיאלי שכזה הוא ההבטחות הגדולות של המאה ה- 19 – השינוי, ההתחדשות והתקווה שבעקבות המהפכה הצרפתית והעידן הנאפוליוני, על סך הישגי המדע והטכנולוגיה, זכויות האדם וכיו"ב. אלא, שתקוות אלו החלו מתמוטטות כבר לאחר 1815, עת עלה מושג ה"שעמום" (ה- ennui), כשאותו ניתן לשוב ולאתר בכתבי בודלר, שופנאואר, ת.גוטייה, קולרידג', פלובר ועוד (רוחב השכלתו של שטיינר אינו יודע גבולות). הנה כי כן, כנגד כל טקסט אופטימי במאה ה- 19 ניתן למצוא טקסט בנושא העייפות הנוירוטית, השעמום והניכור העירוני החדש. הרומנטיציזם של המאה ה- 19, קובע שטיינר, יותר משעניינו משיכה לטבע, שורשו – ההימלטות מהעיר וקללותיה. והדברים אינם בלתי מוכרים.

 

                               *

אלא, שכל המהלך ההיסטורי הנדון לא היה כי אם מבוא להתמוטטות הגדולה של הסדר האירופי בין 1945-1915, כלומר מלחמות העולם. עתה השתלטה הברבריות על אירופה, ותהילת הרציונאליזם התעשייתי מאתמול ושלשום התגלתה כמי שהכשירה את מחנות המוות. עוד במאה ה- 18, בכתבי המרקיז דה-סאד ובציורי וויליאם הוגארת מאתר שטיינר את ראשית התיעוש השיטתי של עינויי גוף האדם.

 

הגבלת האסון למחצית הראשונה של המאה ה- 20, ל-2 המלחמות העולמיות, היא אשליה, טוען ההוגה ומצביע על עינויים פוליטיים שיטתיים, על הכחדת עמים, רעב ושריפה למוות, הנהוגים עדיין בשנות ה- 60 המאוחרות. המילים "סטלין", "מלחמת וייטנאם", "קמבודיה", "חמֶר-רוז'" וכו' אינן מוזכרות, אך הן מהדהדות ברקע עיונו של שטיינר באובדן צלם האדם לאורך המאה ה- 20. לתפיסתו, המאה ה- 20 אחראית למשוואה בין ייצור המוני לדה-הומניזציה (מן הסתם, כוונתו לספקטרום הרעיוני-ביקורתי שבין מרקס לבין הוגי אסכולת-פרנקפורט). זו המאה שהגשימה את מחשבת ניטשה אודות החוויה האנושית כאגרסיבית במהותה; בה במידה שהגשימה את טענת פרויד אודות האהבה כביטוי אגוצנטרי – אהבת אדם לעצמו. למותר לציין, שלהבחנות אלו יכולנו להוסיף שורה ארוכה של הוגים מאז שופנאואר ועד אדורנו, קאנֶטי, אורטגה אי-גאסֶט, ברנאר אנרי-לוי ועוד.

 

                                 *

ג'ורג' שטיינר מתבונן בלבלובה הכלכלי של אירופה שלאחר מלחמת העולם ה- 2 ובשיקום איכות חייה, אך אינו יכול להימנע מתחושות אמביוולנטיות: מחד גיסא, הידיעה הברורה שקרסה ההכרה בנעלותה של התרבות המערבית: לא זו בלבד שאירופה ה"גבוהה" היא היא זו שאימצה בברכה את תהליכי הדה-הומניזציה, אלא שהסגידה האינטלקטואלית המערבית לעולם ה- 3 (בסוף שנות ה- 60, סביר ששטיינר מתכוון בעיקר לפופולאריות של התרבות ההודית) מאשרת מדרג תרבותי חדש. המאה ה- 20 מאשרת ביטול ההיררכיה בין תרבות לטבע, בין חינוך לבערות. הידע הפך לקטני ושטחי, התרבות הגבוהה נחווית על ידי מיעוט. ואף על פי כן, שטיינר מסרב להשלים עם הוויתור על היתרון התרבותי האירופי, ולו גם ייראו דבריו צורמים ברמת ה"פוליטיקלי קורקט" (מושג מאוחר יותר, כמובן): מוצרט נעלה על תופי הטם-טם, הוא קובע נחרצות, כשם שאפלטון נעלה על שאמאנים למיניהם. וכך, גם אם איבדנו את גאוות הקידמה המערבית ואנו נוטים לגמד את ערכה הסיגולי של תרבותנו – שטיינר מתעקש התעקשות היגליאנית לראות את ההיסטוריה ככזו שנעה קדימה ובעיקר במסלול המערבי. לכן, הוא לא ישלים עם אירוניות כלפי הישגי המערב ועם הנטייה לייחס עוולות ופשעים לתרבות זו. הוא מסרב להסכין לאובדן אחיזתנו בלימוד הקלאסיקה כבסיס להוראה וחינוך, בה במידה שממאן להסכין לאובדן האמונה בכוח החינוך ובהכרה (שאפיינה, למשל, את וולטר ואת בני דורו), שהמדעים ההומאניים הופכים אותנו להומאניים.

 

מאידך גיסא, שטיינר יודע היטב, שחינוך (ותרבות בכלל) אינם סותרים ברבריות וכי מוזיאונים, ספריות, תיאטראות וכו' יכולים לפרוח במחיצת מחנות ריכוז. פילוסוף ברמת מרטין היידגר יכול היה לפעול בגרמניה הנאצית, ואמנות גדולה לבלבה בצל משטרים טוטאליטריים. שום שיר לא בלם טרור פוליטי, הוא מזכיר לנו.

 

בנסיבות אמביוולנטיות שכאלו, כל שנותר לשטיינר הוא להודות בכך, שתרבות חיה זקוקה למורשת של יצירות דגולות, גם אם אלו נוצרו בתנאי ברבריות. ובמילים אחרות: התרבות זקוקה לקלאסיקה שלה.

 

                                 *

כן, עידן ההשכלה הקלאסית תם. מושגים קלאסיים, יצירות ויוצרים קלאסיים – אינם עוד מנת חלקנו. ככל שמתרבות הערות השוליים במאמרי מלומדים וככל שמתרבים הלכסיקונים המלקטים, מסכמים ומתַקצֵרים – השירה, האפוס והדרמה אובדים. פסגות התרבות נותרו קניינם של מומחים בלבד, ואילו בארה"ב של סוף שנות ה- 60 התנ"ך ויצירות שייקספיר כבר רואים אור בצורת קומיקס (לישראל זה ייקח עוד כעשרים-שלושים שנה). מה שהיה פעם יֶדע חי ונפוץ נותר עתה יֶדע ארכיוני. התרבות נופלת בין אקדמיזם לבין פופוליזם. המילים (אלו נשחקו מחמת ניצולן לשקרים) נכנעו בפני התמונות. השינון בעל-פה אינו עוד נהוג בבתי ספר. כושר זיהוי בוטאני או אסטרונומי (שעוד היה מנת חלקם של הורינו) מאיתנו והלאה. בארה"ב – בה מרצה שטיינר את הרצאותיו – הבורות חוגגת, עת – מנגד – מרוכז הידע התרבותי האבוד בספריות אוניברסיטאיות. קצת מוזר, שמילה אינה נאמרת/נכתבת בנושא פגעי הטלביזיה באמריקה ובכלל.

 

ובכל זאת, שטיינר מסיים את מסעו באופטימיות: הוא נכון לייחס לעוצמות המוזיקליות החדישות, הפופולאריות והקלאסיות גם יחד, כמו גם לאמצעים הטכנולוגיים החדישים להפצת מוזיקה והשמעתה – פוטנציאל רוחני-תרבותי, שאינו נופל מהפוטנציאל המילולי-ספרותי. מבחינתו, אוספי התקליטים שממירים את הספריות, אינם בהכרח ביטוי לפשיטת רגל תרבותית, כי אם גילוי תרבותי נעלה באפיק אחר. הוא זוכר, שקלוד לוי-שטראוס, ניטשה וקירקגור ייחסו למוזיקה עוצמות הכרתיות הקודמות ללשון, והוא זוכר שהשפה משמשת (גם) את השקר, בעוד המוזיקה דוברת אמת.  

לא פחות מכן, סבור שטיינר, השפע חסר התקדים של מדענים ומחקרים במחצית השנייה של המאה ה- 20  פותח אף הוא שער אל תקוות חדשות: מהפכות בתחומי הקיברנטיקה, חקר החלל, האקולוגיה, הרפואה ועוד – מעמידים את המדע והטכנולוגיה בחזית התקווה התרבותית, וזאת חרף נזקיהם הבלתי מוכחשים וסכנות ההרס-העצמי הגלומות בהם.

 

כן, שערי טירתו של כחול-הזקן ממשיכים וימשיכו להיפתח, מסכם שטיינר ומודה:

"אישית, אני חש משיכה עזה להכרה האי-רציונאלית וחסרת הטאקט של 'המדע העליז' (לניטשה/ג.ע), לפיה מעניין באופן בלתי רגיל לחיות במצב עניינים מאוחר ואכזרי זה של המערב." (עמ' 141)

 

                          *

מכירי האופרה הקצרה של בלה ברטוק יתהו על פשר בחירת הכותרת לספרו הנדון של ג'ורג' שטיינר. שהרי, הדלתות שפותחת יהודית בטירת בעלה חושפות עוד ועוד חללי זוועה ואסונות שטופי דם. זאת ועוד: הדלת האחרונה שהיא מתעקשת לפתוח חושפת 3 נשים קודמות של כחול-הזקן, שאותן טרם הספיק לרצוח ואשר אליהן תצטרף עתה יהודית… האם זוהי הדלת האופטימית שמבקש שטיינר לפתוח אל המחר?

 

                              *

לאור החזות השטיינרית המרה-מתוקה, מה נאמר אנו על מצבנו התרבותי ב- 2013? דומה, שהמשבר חמור מתמיד: הברבריות האנושית המשיכה וממשיכה לגבות את נהרות הדמים ביוגוסלביה, ברואנדה, בעיראק, בלוב, בסוריה, בישראל (ובשטחיה הכבושים) ועוד. מיליונים ביבשת אפריקה ממשיכים לגווע ברעב וממחלות. זיהום האוויר גואה ומביא את העולם המתחמם לסף כליה, ומבלי שלמנהיגים יהיה העוז לפעול כנגד הכוחות המזהמים. העוני והניצול מגיעים ברחבי העולם לשיאים חדשים בעזרתם האדיבה של מגמות הגלובליות והקפיטליזם. האמנות מלבלבת יותר מתמיד (מבחינה כמותית וכספית, בעיקר) במקביל לאסונות ובחסות הכסף הגדול של המתעשרים הישנים והחדשים, האוליגרכים בראשם. תוכניות הטלביזיה ברחבי העולם לא היו מעולם קלושות ומטמטמות יותר. השתעבדותם של תינוקות וילדים למשחקי מחשב הפכה למגיפה של ממש. ככמות האינסופית של הערוצים ה"חברתיים" ("פייסבוק", "טוויטר" ודומיהם) וטלפונים חכמים (מסרונים) – כן בדידותם המכמירה של בני אדם. משברי תחושת השייכות למקום, משברי הלשון (שרודדה וצומצמה להחריד), המרת לימוד וידע מעמיק באינסטנט-מידע השטחי של ה"וויקיפדיה" – כל אלה צובעים בשחור את מצבו של האדם בתחילת העשור השני של המילניום השלישי. ככלל, דומה שמעולם לא ידע המערב צירוף כה מביך של שפע וגאות של מידע אך גם בורות בסיסית. ובאשר לתקוותיו ה"מוזיקליות" של שטיינר – אלו נראות כיום כחזיון תעתועים רומנטי: הפצה חסרת תקדים של מוזיקה בתקליטורים, "ווקמן", "אי-פוד" (ו"הורדות" מהאינטרנט) כמעט שלא נשאה עמה כל בשורה רוחנית שבכוחה להתמודד עם פסגות הדעת והיצירה.

 

רואי הלבן והחצי המלא של הכוס יענו: 63 שנים של היעדר מלחמות עולם. ממוצע רמת החיים במרבית ארצות המערב והמזרח עלה. שוק אירופאי משותף וגבולות פתוחים באירופה. התפרקות ברית המועצות ונפילת חומת ברלין. כמויות שיא של סטודנטים באוניברסיטאות למיניהן. שחרור האישה. מהפכה מדהימה, מסחררת ונגישה להמונים בתחומי המחשבים והתקשורת. האינטרנט נושא את בשורות החירות והשוויון להמונים מדוכאים בקצוות תבל. הארכת תוחלת החיים בזכות רפואה מונעת ותגליות רפואיות מרעישות (ה"גנום" וכו'). תודעה משתפרת של מזון בריא לוחמת בנזקי המזון המהיר. סין והודו בדרך להפיכתן למעצמות מובילות. פריחת הצילום כאמנות ומדיום הווידיאו…

 

                                   *

אז, טוב או רע? גם טוב גם רע. כתמיד. לכל רע הטוב שלו, ולהפך. בָעָרות הוויקיפדיה? הנה, כמות עצומה של ספרים מודפסים ונקראים מדי שנה (גם בקריאה אלקטרונית)! ניצול העולם השלישי על ידי העולם הראשון? הנה, הגירה חסרת תקדים מאפריקה ומהמזרח-התיכון לאירופה, וממכסיקו לארה"ב, וחרף כל הגירושים, המאסרים והדיכוי – אנשים שורדים! הארכת תוחלת החיים? הנה, משברי חברה מזדקנת, שאינה עומדת ברף מתן השירותים הרפואיים!

 

נכון, ג'ורג' שטיינר צדק: התרבות הקלאסית שבקה חיים כמצרך המוני. חברת ההמונים מאמינה במהיר ובקצר, וזיכרונה קצר עוד יותר. איש בעל ידע "רנסנסי" כשטיינר כמעט שלא עוד נמצא בינינו. זן נכחד. אך, גם אם ליידי גאגא, ג'סטין ביבר ומאדונה החליפו את אייסכילוס, גיתה ושייקספיר, וגם אם הבלי ה"ריאליטי" המירו את סופרי יוון ורומי, העולם, עולמנו – בהכללה, כמובן – אינו מקום רע יותר לחיות בו משהיה במאות ה- 19-18.

 

                                  *

על חורבות התרבות מכוננת עצמה תרבות חדשה: הדיאלוג עם התרבות הקלאסית הוחלף בדיאלוג עקיף של הפוסט-מודרנה עם המודרנה. לא אובידיוס ווירגיליוס הם הרפרנס העכשווי (כפי שהיו בעבור ניקולא פוסן, למשל), אלא קפקא, בקט, ת.מאן, א.קאמי וכו'. וכמובן, אמנים חזותיים מודרניים שמאז שחר האוונגרד. מחשבת המודרנה (מאז קאנט, בודלר וכו'), ספרות המודרנה, אמנות המודרנה וכיו"ב – אלה נוכחים על מדפי וקירות הכרתנו, והם האספקלריה ה"קלאסית" בה אנו בוחנים ומעצבים את פנינו דהיום. אנו יוצרים תרבות חדשה, שתשתיתה תלויה על הבלי-מה המודרניסטית – על אבסורד, על חרדה, על ניכור, בדידות וצל גדול של מוות. לא עוד הנחמה המיתית של היצירה הקלאסית לסוגיה: לא קתרזיס, לא ניצחון הסדר האלוהי, לא מלכות חדשה. לא, תרבות חדשה הקמה על החורבות ובשורתה – חורבה.

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: