גדול זה יפה

                                גדול זה יפה

 

צ'לסי, ניו-יורק. בגלריה "גָגוזיאן", סניף רח' 21 (להבדיל מבסיס-האם ברח' 24, שלא לומר הסניף הצפוני מרח' 57), מציג ריצ'רד סרא פסל חדש. ראינו כבר פסלי ענק של סרא בן ה- 78, החשוב בפַסלים החיים (הבולט בפסלי הענק שלו מוצג דרך קבע ב"גוגנהיים" של בילבאו, ספרד); אבל, פסל דוגמת זה הגיגאנטי מ"גגוזיאן" של רח' 21 – טרם שזפו עינינו. דומני, שלא אטעה אם אומר, שמסה כזו של פלדה לא חדרה עד כה לשום חלל אמנותי: מערכת סביבתית חלודה להפליא (סרא משקיע הרבה בפאטינה, גם כשזו חלודה וחדגונית לכאורה) מרכיבה יחידת נוף עצומה – מעין קֶניון (קֶניון, לא קָניון!) אדיר בגובהו ובנפחיו, שבתוכו אתה מהלך בין קירות פלדה נפיליים, כמו היית פוסע במרחבים פרימורדיאליים עוצרי נשימה. מעולם לא חוברו המודרני והארכאי יחדיו כפי שחוברו בפסל הזה של סרא. אם פסלי ענק חדשים אחרים שלו, המוצגים ב"גגוזיאן" של רח' 24, מאופיינים בגיאומטריה, זוויות ישרות וסריאליות, הרי שהפסל מ"גגוזיאן" של רח' 21 – כולו פיתולים ועיקולים, גוש חלל מתעגל, מתקמר, מתקער, אנכי, נטוי וכו' בהפתעות נפחיות משתנות – תמיד אורגניות ורכות.

 

פסל סביבתי נשגב, מסתורי, מונסטֶרי, הכופה, בתוקף חלליו המשתנים, חוויות אור-צל דינאמיות. גודלו מהמם, עד כי לרגע לא עוד ברור לך אם עסקינן בייצוג של עולם – קרי, סימול צורני פרשני של העולם, או שמא לפניך יחידת עולם פלדתית בפני עצמה. ולפתע, ההפשטה הגמורה מקבלת צביון פיגורטיבי – נוף, כאמור.

 

וכמובן, אמנות יקרה מאין כמותה: שום גלריה או מוזיאון בישראל אין בכוחם לממן מפעל מגה-פלדתי שכזה ו/או להציגו. זוהי אמנות כוח. אמנות מעצמתית.

 

ואז אתה נכנס ל"מרי בון" (עדיין צ'לסי, רח' 24). מציג פה אחד, KAWS, בחורצ'יק שעשה קריירה כאמן גראפיטי בחשכת מנהרות הרכבת התחתית של ניו-יורק, ועתה – במיטב המסורת הקפיטליסטית של העיר (ראו מקרי ז'אן-מישל בסקיאט, ולפניו, קית הרינג) – הוא "מועלה" למרומים על ידי גלריה מובילה על מנת להפוך לסחורה מבוקשת.

 

אז, מה עושה KAWS? או, מוטב, מה עושה "מרי בון"? היא מגדילה עשות. או, פשוט, מגדילה: 3 פסלי עץ (בגוון טבעי) קולוסאליים, כל אחד 6 מ' גובה, נוסקים בחלל "מרי בון": פיגורות דיסנילנדיות עצומות-ממדים, שעוצבו במדויק, ככל הנראה בתהליך לא ידני וממוחשב. מאז ג'ף קונס, לדמויות הבידור הילדותי של הקומיקס והצעצועים ההמוניים – עדנה מופלאה באמנות האמריקאית (גלריה "מתיו מרקס" מציגה באחת הוויטרינות הענקיות שלה בצ'לסי פסל סביבתי המורכב מקבוצה תמימה של בובות פלסטיק קומיקאיות גדולות שכאלו). האופנה הזו מוכרת היטב בעשורים האחרונים והיא נחלה הצלחה בינלאומית, ובעיקר ביפן – טאקאשי מורקאמי, אם להזכיר שם ידוע.

 

לפסלי בובות-העץ של KAWS אין את העוצמות של ריצ'רד סרא. אך, הן גדולות, ולכן הן מרשימות. פעם נוספת: שום מוסד אמנותי ישראלי לא מסוגל היה לממן ייצור בובות מונומנטאליות שכאלו. צריך להיות אמריקה, כלומר ארה"ב, כלומר ניו-יורק, כלומר מנהטן, בשביל להמציא אמנות בממדים שכאלה. כי זוהי אמנות של כסף ענק, שמקורה בהון ענק ותכליתה ייצורו של הון ענק עוד יותר. זה שנים ארוכות שמדובר על מסחור האמנות האמריקאית (ובכלל), אך עתה – מול הגודל המפלצתי של העבודות – אתה מבין כיצד מתורגם כוח הממון לכוח אמנותי, ויהא רדוד כ- KAWS או נשגב כסרא.

 

כן, מכונת הכספים האמריקאית מנפקת אסתטיקה היאה לה. ב"מוזיאון החדש" שברחוב בָוואֶרי שבדרום מנהטן מוצגת רטרוספקטיבה של כריס ברדן מלוס-אנג'לס, אמן מיצג נודע משנות ה- 70 (באותה עת, הציג מיצג בו הוא נורה בכדור בידו!), שהתפתח והפך לפסל המאחד מיניאטורה ומונומנטאליות. גם לברדן יש עניין גדול בצעצועים, ובקומה ג' של הבניין (תערוכתו מתפרשת על פני 5 קומות, לא פחות) הוא מציג סביבה נרחבת ביותר, טופוגרפיה של חולות וצוקים, המאוכלסת באינספור דגמים מיניאטוריים של מטוסים, לוחמים, רובוטים, ספינות קרב, טנקים ושאר דימויי מלחמה משחקיים. ואולם, "שיא" תערוכתו הוא פסלו, "מגדל הכוח": על מנת לראותו, שומה עליך לעמוד בתור (ניתן לחזות בפסל רק ביחיד), להפקיד את תיקיך למשמורת בארון, לעלות במדרגות לבדך, ותחת עינו הפקוחה של שוטר חמוש ודרוך – לצפות בוויטרינה קטנה ובה ה"מגדל" – עשרות רבות של לבני זהב קטנים ונוצצים (24 קראט), שנערמו במבנה מגדלי (לאחר שהושאלו לתערוכה מבנק אמריקאי כלשהו). עבודה שטוחה וחלולה ביותר, אך כזו שמאשרת את המסר של רשימה זו: "האמנות הכי…", האמנות הכי עשירה, הכי גדולה, הכי חזקה…

 

בביקורי הראשון בניו-יורק, ב- 1969, הופתעתי לראות ב"טיימס-סקוור" חלון ובו "העניבה הכי גדולה בעיר". לימים, בחנות נעליים ברח' 34, ראיתי את "הנעל הכי גדולה בעולם" – נעל הספורט של הכדורסלן האגדי, שאקיל או'ניל (משהו סביב מס' 53). הבנתי אז, שלאמריקאים בכלל ולניו-יורקים בפרט יש עניין גדול ב"הכי גדול". עד אז סברתי, שהעניין הזה קשור בחרדה זכרית אינפנטילית בנושא אורך האבר, אבל מאז ידעתי לקשר את תסמונת ה"הכי" לגובהם של גורדי השחקים במנהטן, לתחרותיות הקפיטליסטית ולאידיאל ה"הצלחה" הנמדדת בחיצוני. יש יאמרו, שבחברת המונים, אם לא תתאמץ לבלוט ב"ממדיך" (מסוג זה או אחר) – תלך לאיבוד. אולי.

 

תסמונת "מגדל בבל" זכורה לכולנו. בני אדם גם בנו פירמידות קולוסאליות במצרים העתיקה ובמרכז אמריקה. תצורות מסתוריות בשדות חיטה ותירס יוחסו אמנם לחייזרים, אבל כנראה שנוצרו בידי בני אדם החושקים בנקודת המבט האלוהית. בימי הביניים המאוחרים, היו אלה הקתדרלות האירופאיות שביקשו לענות על התשוקה האנושית לגובה של האלוהי. ציירי רנסנס, דוגמת ורונזה הוונציאני, ציירו ציורים באורך כ- 10 מטרים, ועדיין ציירים אקדמיים כתומס קוטור וכפרנאן קורמון, או סימבוליסטים כפובי דה שאבאן המשיכו במסורת הפורמטים הענקיים. אך, כמעט תמיד, ה"גדול" בא לשרת את המיתי ואת הדתי. וכאשר ציירים רומנטיים נדרשו לפורמט הענק – "רפסודת מדוזה" של תאודור ז'ריקו, למשל – הם ייחסו את העוצמה האינסופית לטבע האומניפוטנטי. אפילו ציורי הענק הריאליסטיים-סוציאליסטיים הרוסיים ייחסו ללנין ולסטאלין מעמד מיתי. הסיפור של אמריקה עם "הגדול" קשור לחוויית "הנשגב" הרומנטי, אך גם גולש ממנו אל אידיאלים תרבותיים הקשורים ב"חלום האמריקאי".

 

במאה ה- 18 מנה הפילוסוף האנגלי, אדיסון, את "הגדול" כתכונה הגורמת לסיפוק אסתטי. הוא התכוון לנוף מדבר, אוקיאנוס וכדו'. ה"גדול" היה אטריבוט שבסימן "הנשגב" – האינסוף התוקף את החושים ואת ההכרה. האמנות האמריקאית, עד מאז המאה ה- 19, נמשכה ל"נשגב" (במוזיאון "הַיים" שבאטלנטה ראינו תערוכה מקפת בנושא כיבוש המערב ובה, בין השאר, הרבה ציורי נוף "נשגבים"). הרמן מלוויל כתב את "מובי דיק" ב- 1851 וביטא באמצעות המשיכה אל האוקיאנוס ואל הלוייתן הענק והנורא את הקסם מהגדל ו"הנשגב" (שטני, במקרה הנדון). כזכור, גם ההפשטה האמריקאית, זו הניו-יורקית משנות ה- 40, זיהתה עצמה עם "הנשגב" (ניומן, רותקו וכו'). בינתיים, כבר ניבנו ה"אמפייר ססטייט בילדינג", ה"קרייזלר בילדינג"', "סיגראם" וכל השאר, והעיר ניו-יורק קידשה את "הכי גדול". איין ראנד תרגמה זאת למיתוס של "כמעיין המתגבר".

 

בשחר המאה ה- 20 היו אלה האחים רייט האמריקאיים שהגביהו עוף. בשנות ה- 60-50 היו אלו המכוניות האמריקאיות הכי ארוכות שיש (לימים, הלימוזינות באורך קילומטר, שסותמות את התנועה במנהטן). אחר כך, באו מסכי הסינמסקופ הכי רחבים בעולם, ומאוחר יותר, נושאות המטוסים הכי אדירות בעולם. מה פלא, שהנשיא קנדי הציב את ההגעה האמריקאית לירח כמשימה לאומית עליונה.

 

החלום האמריקאי של "הכי גדול" חלחל מהר מאד לפורמט האמנותי. ציורי הענק של ג'קסון פולוק וחבריו ל"אסכולת ניו-יורק" התגלגלו לציור הבלתי נגמר של ג'יימס רוזנקוויסט וציורי ה"פופ" העצומים של רוי ליכטנשטיין; ואלה התגלגלו ל"עבודות אדמה" במרחבי ענק מדבריים של סמיתסון, הייזר וכו'; ואילו בשנות ה- 90-80 התגלגל עקרון הפורמט הענק אל מדיום הצילום: יותר ויותר, למדנו לדעת, שצילום ענק יותר הוא צילום אפקטיבי יותר (ואפקטיבי, להזכירנו, אינו בהכרח גם "טוב"). בגלריות השכילו לזהות גודל פורמט עם מחיר גבוה יותר. גלריה "גגוזיאן" – היא עצמה התגלמות ה"הכי גדול שיש" – הפכה למנוע מוביל של הגדלת פורמטים. לא במקרה, אחד מאמניה, האנגלי, דמיאן הרסט, הציב בה ובאחד מחללי העיר פסל פלסטיק אנטומי של גוף אדם, שגבוה אפילו מה"קולוסוסים" המצריים מתבאי. "גדול זה כסף, גדול זה יפה" – הנה הנוסחה (שאומצה בששון ברחבי העולם: האמנות הסינית העכשווית, לדוגמא, מתמחה במגה-מיצבים).

 

מה פשר התאווה האמנותית הניו-יורקית ל"גדול"? קשה להכליל, משזוכרים את העוצמה ה"נשגבה" באמת של ריצ'רד סרא. ואף על פי כן, לא נכון יהיה להפריד בין חוויית ה"טיימס-סקוור" לבין אופנת הפורמט הגדול. כי המפתח העכשווי לפורמט הוא שלטי הפרסום הגדולים, שעניינם, כמובן, במתקפה חושית ומשדלת. העין הממוצעת, הנעה ברחובות הערים ולאורך הכבישים, התרגלה לדימוי העצום, הדרמטי, האפקטיבי. הגדול כובש, הגדול מוכֵר. האם הפורמטים של שלטי "עבודי", או של פרסומות האוטובוסים, או הפרסומות העצומות לאורך כביש-איילון יפעפעו לאמנות הישראלית? האם פסל העירום של הנער הכושי, שאוהד מרומי (היושב בארה"ב זה מספר שנים) הגדיל כמעט עד לתקרת "הלנה רובינשטיין" – האם הוא מבשר גם לתל אביב מושגי גובה חדשים?

 

אינך יכול שלא להיזכר בעזרא אוריון משדה-בוקר ובכמיהתו האמנותית למונומנטאלי. בתחילת שנות ה- 70 עמל אוריון על דגם פיסול מדברי ארכאיסטי עצום-ממדים, תת-קרקעי ועל-קרקעי, שמעולם לא קרם עור וגידים. מאוחר יותר, סימן אוריון מרחב על הרי ההימלאיה, ומאוחר עוד יותר, ביקש לשגר – באמצעות נאס"א האמריקאית – אבן מהנגב למאדים. אוריון ביקש לקיים בפסליו (ובשיריו) שיג ושיח עם האינסופי הקוסמי. ספק רב אם האמנות הישראלית, זו האמונה על הצנוע והאינטימי, מסוגלת הייתה להכיל מרחבים שכאלה.

 

על כל זה אתה מהרהר, שעה שאתה פוסע ברחובות ניו-יורק, משתרך לאורך "בלוקים" ארוכים ומתישים ותחת גורדי שחקים מהממים, ו"כחָגב הייתָ" כאשר אתה נכנס לקנות ספר "בבארנס-אנד-נובל" – חנות הספרים הכי גדולה שיש, קונה לבתך מתנה ב"מייסיס" – הכלבו הכי גדול שיש, רואה ב"מרכז רוקפלר" את עץ האשוח הכי גבוה שיש, ומבין עד כמה התאכזר אוסמה בין-לאדן לנפש האמריקאית כשבחר למוטט את מגדל-בבל של צמד בנייני הסחר העולמי הניו-יורקיים.

 

אליאס קאנֶטי טען, שצניחת ערך המארק הגרמני בשנות ה- 30 עזרה לקדם את השואה: כאשר כיכר לחם עולה מיליוני מארקים, אדם מאבד את מושגי המעט-הרבה ועמם הוא מאבד קנה-מידה לחישוב ערכי. מבלי להיסחף להגזמות, האם הנהייה אל הגודל העצום ורב, בבחינת ערך מבוקש, אינה מסמנת מצב פאתולוגי של אובדן ערך האינטימי-רגיש, קרי – האנושי? חומר למחשבה.

 

בשלב זה, חרף היותך אתה עצמך אדם גבוה, יש יגידו ענק, נפשך יוצאת לחזור אל הממדים הצנועים, האנושיים, האינטימיים יותר של ירושלים. לא בעוד מסעדה אינסופית, המונית וסואנת אתה חושק, כי אם ב"קפה מודוס" הקטן והאהוב של עובָד, שם ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים. ואז אתה עולה על המטוס הכי גדול שיש, בשדה-התעופה הכי גדול שיש, וטס הבייתה. ניו-יורק גדולה עליך. לשנייה קלה, אפילו הפורמטים הקטנים של "האמנים המינוריים", מהגלריות של תל אביב, חביבים עליך.   

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: