הזיות של מטייל לא בודד בגואטמלה

                 הזיות של מטייל לא  בודד בגואטמלה

 

אנטיגואה, גואטמלה. צבעי הבתים הססגוניים, על גווניהם הלוהטים, מהממים אותך ביחד עם מתקפת צבעי הקשת של שפעת הבדים, השטיחים, הצעיפים, החרוזים, התיקים, הסלים, הרקמות, התכשיטים… בגן המלון אני מתיידד עם שמונה תוכים ענקיים, מרהיבים אף יותר בצבעוניותם, הרוכנים בנחת על ענפי העצים, זוגות זוגות, מנקרים, צווחים וצופים בי בזלזול גמור. כמה טוב להם לתוכים כאן בגן-העדן הסוב-טרופי הזה, המלבלב בריבוא פרחיו ומפלי הירק! הה, לו הייתי תוכי בגני אנטיגואה! רק מאוחר יותר, אני למד שכנפי התוכים הללו קוצצו, וזו הסיבה לכך שאינם מעופפים ממקומם… טוב, אז, לפי שעה, אסתפק בזהותי האנושית-יחסית.

 

ומה כל פשר הווידוי החושפני הזה? עניינו אחד ויחיד: להבהיר מדוע אני יושב לי כאן ומהרהר על יופי ועל כנפיים.

 

                                *

נפתח בשכונת קויוקאן, מכסיקו-סיטי. מעל אפריון המיטה של דיאגו ריברה, שבבית פרידה קאלו ("הבית הכחול"), שרוע מלאך המוות – בובת שלד בגודל טבעי. על השולחן, כד האפר של פרידה. המוות הוא בן בריתה האולטימטיבי של האמנות במכסיקו. מאז ומעולם: אלילי מוות איומי-סבר מפוסלים ומצוירים בהמוניהם, כולם לוטשים ניבים ועיניים מעוררי פלצות מתוך תבליטי קיר, אסטלות, מיכלי חרס ועוד. במוזיאון "טמפלו מאיור" ("המקדש הראשי") – תבליט אבן ענק של אלת פריון משלב שדיים גדולות וגולגולת. ב"מוזיאון האנתרופולוגי" גולגולת ענק מישירה מבט מגבה של אלה-אם – פסל אבן עצום הסמוך לתבליט אבן אדיר, בימת קורבן (אדם) עגולה על חמש שמשותיה וצמד נחשיה המקיפים סביב ובעודם בולעים ראשי אדם… אלים, מוות, אמנות. במקדשים ובפירמידות, בטאוטיווקאן שבמכסיקו, בטיקאל שבגואטמלה וכו'  – עוד ועוד במות, עליהן הוקרבו אינספור בני אדם – שבויים ונבחרי קורבן, שליבם נשלף במפלצתיות מתוך חזם בעודם חיים, אם לא נערף ראשם, נעקר כבדם, או שהושלכו ממרום. אגני דם, קערות דם, עוד ועוד אלים מזרי אימה, דמויי נחש, או נשר, או יגואר. "דם! הבו לנו עוד דם! עוד קורבן אדם!", תובעים האלילים המבעיתים והדוחים הללו, גם כאשר הם אלי גשם ואלי פריון. אין דרך אחרת לרצותם, בלתי אם בקורבן אדם. גם הכוהנים יזו מדמם על המזבחות בעזרת קוץ האָגָבָה.

 

ומכל הזוועה הזו, בית המטבחיים העצום והנורא הזה, תיוולד אמנות גדולה.

 

אנחנו מכירים את הרעיון הזה מאזורנו: ציורי ותבליטי ספר המתים המצרי, תרבות הקברים והפירמידות במצרים. כן, גם האמנות המצרית הקדומה ניזונה מהקרקע הדשנה של המוות, גם אם אליליה היו פחות להוטים לגוף אדם ודמו. וענת הכנענית: זו המנצחת "חצבה בבני קרייתיים" ולגמה בתאווה בלתי נלאית מכבֵדֵי קורבנותיה, מיתוס דמים שהוליד את האפוס הכנעני הגדול.

 

מה שונה האפוס המערבי: זה היווני והרומי, יותר משנכסף לקורבנות אנוש, מצא סיפוקו במעשי אהבה וזימה עם אלות ובנות אדם. ארוס גבר על תנאטוס: זאוס בעל את דנאה, אקטאון הציץ בערוות דיאנה, מארס אהב את ונוס, אקו נטרפה על נרקיס… גם המיתוס הנוצרי, לא פחות משנשבה באבל על הצלוב, עומד בסימן האהבה. "והגדולה שבהם היא האהבה", אמר פאולוס באגרתו המפורסמת לקורינתים.

 

ואף על פי כן, היצירות הגדולות של המערב יונקות מהמוות: מות המשיח ומות האדם באשר הוא אדם. ראו את הרקווייאמים; את המיסות; את הקתדראלות המקשרות בין מבנה הצלב, הקברים שבקריפטה והרליקוויות של הקדושים לבין הרוח הנוסקת אל-על לגבהים גותיים; ראו את הטרגדיות היווניות ואת מציבות האבל היווניות העתיקות; ראו את פסלי הפייאטה, האנדרטאות, האלגיות; ואצלנו – תומרקין, ואורי ליפשיץ, וגרשוני, וגכטמן ואסי משולם. אמנות המוות.

 

ברם, מה נבדלת האמנות הפוסט-הלניסטית מזו המרכז-אמריקאית הקדומה: בעוד מסורת האמנות האירופאית כוננה עצמה על הרעיון של "האדם בצלם", אמנות האצטקים, המאיה וכו' (עשרות עממים ותרבויות) כוננה עצמה על הפרדה דיכוטומית בין האדם לבין האל. עקרון "האדם בצלם" גזר את גזירת הייצוגיות האיקונית: להידמות ל…., ועמה האידיאליזציה האסתטית של המקור בבחינת אידיאליזציה של גוף האדם. בתרבות המרכז-אמריקאית הקדומה, האלים אינם דמויי אדם, בה במידה שהאדם אינו דמוי אל. וכך, בעוד פסלי האלים היווניים מאשרים פרופורציות אסתטיות אידיאליות של גוף האדם, לאלי מרכז אמריקה חזות חַיזָרית – מסורבלת, כבדה ומסובכת, ובמונחים אירופיים – מכוערת. הדרך האחת להגיע מאדם לאל בתרבות זו היא להקריב חיי אדם, להקריב את בשרם ודמם של המאמינים. כנגד זאת, הדרך הפוסט-הלניסטית להגיע מאדם לאל היא בנתיב השיפור המוסרי-דתי והשיגוב האסתטי. המסורת האמנותית ה"אברהמית" (יהודית-נוצרית-מוסלמית) אימצה את הנוסחה הזו, תוך שפתרה את תביעת הקורבן לאלוהים באמצעות תחליף-אדם (האייל של עקידת יצחק) או באמצעות קורבנו של ישו, כקורבן המייצג את כלל בני האדם.

 

"נעשה אדם בצלם". רגע בריאת האדם המערבי הוא גם הרגע בו נגזר עליו גזר-דין אמנותי: צו המימזיס, צו הייצוג (על כל גילוייו – הקלאסי, הריאליסטי, הסמלי, האקספרסיוניסטי וכו'). תכלית התרבות האנושית המערבית, על סך פניה, היא לממש את "האדם בצלם". ספק אם הריאליסטים החדשים-ישנים שלנו מבינים זאת: לא עצם החיקוי, לא עצם הייצוג,לא עצם ה"צלם" הוא לב העניין: כי אם "בצלם אלוהים ברא אותם", קרי – המימזיס המתחקה אחר מקור נשגב, נעלה, אינסופי. לא לצייר את הכיסא כך שייראה יותר כיסא מכיסא, כי אם לצייר את הכיסא כך שיבטא הוויה גבוהה יותר מזו של הכיסא הנתון. את זאת משיגים בסוד הצבעים, המיחבר, האור, משיחת המכחול, דרגת ההפשטה וכו'. אולי גם באמצעות זיווג הכיסא עם מושא נוסף כלשהו. אצל ון-גוך זה היה נר על כיסא הקש. אצל פרנציסקו גויא זה היה ראש כלב מכמיר על הכורסא. מהו אפוא האמן אם לא – במונחי "פיידרוס" לאפלטון – מצמיח כנפיים בדרך המימזיס. מהו האתגר האמנותי אם לא להרים, לשגב ולרומם אותנו מן המקום הזה, ולו במעט. גם אם לעולם לא נפצח את "מסך המאיה", לא נלפות את המהות ולא נחזה באל פנים אל פנים. הכנף הקטנה שהצמיחה לנו היצירה המוזיקלית, או הספרותית, או האמנותית וכיו"ב – די בה על מנת לענות על צו "האדם בצלם".

 

וזהו היופי, כפי שידע לספר אפלטון, החכם באדם. כי כל עלייה, כל שלב של טיפוס במעלות ה"בצלם" פירושו התקרבות אל היופי העליון. לחילופין, כל מדרגה נוספת במאות המדרגות של המקדשים והפירמידות של מרכז-אמריקה היא התקרבות הכהן אל אחדות עם האל במחיר הזית דמו ואולי גם בזכות קורבן האדם.

 

ואנו, היהודים? עקרון ה"בצלם" מחייב גם אותנו, כמובן. ברם, לנו – כידוע – אין שום אפרודיטה/ונוס יפיפייה בשמים. סיפור הבריאה שלנו אינו מייחס יופי לאלוהים. היופי העברי/יהודי חל יותר על עצים ("נחמד למראה", נאמר על הגן הנברא; ולימים, יזכירו לנו חז"ל: "מה נאה אילן זה…"). בהתאם, אין לנו שום סיבה להניח שאדם וחווה היו יפים למראה. אפשר בהחלט שרמברנדט צדק כשעיצב בתחריטו את אדם וחווה כצמד מכוער. התביעה העברית הקדומה היא מוסרית (דוגמת פרשת הבל וקין), לא אסתטית. אמת, בני האלוהים חמדו את בנות האדם – מה שעשוי להוכיח שהיו נאות – אך עד ליופייה של שרה אמנו לא נרמז לנו על היופי כערך. גברת קין, גברת נוח, צילה, עדה וכו' – כלום היו יפות?

 

האם אלוהים יפה? תאמרו: לאלוהים אין דמות. אם כך, הכיצד זה האדם בצלם אלוהים? התשובה בלתי נמנעת: האדם בצלם הרוח. רוצה לומר: "בצלמנו ובדמותנו" פירושו – האדם בדמות הרוח האלוהית. זו משימת הבריאה, שמוטל על האדם להשלימה. וזו משימת האמנות בבחינת השלמת מעשה הבריאה (השלמת בריאת האדם): המעוף, ההתעלות אל יתר רוח.

 

                               *

ועל כל זה אני חושב בצֵל ידידי החדשים מאנטיגואה, אותם תוכים אדומי זנב, כחולי זנב, ירוקי זנב, התוכים היפים להפליא, אך אלה שלא עוד יעופו לעולם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: