דיאגו ריברה ו"טעם החיים"

                      דיאגו ריברה ו"טעם-החיים"

 

אני יושב ב"גרנד הוטל סיודד" שבמרכז מכסיקו-סיטי. לפני כשעתיים, נשדדתי קשות בלב הרחוב הסואן  בידי צמד נוכלים, שמרחו עלי חרדל, מבלי שראיתי, ומיד החלו מנקים אותי במטלית, ברוב טובם. חשבתי לעצמי: כמה סימפטיים בני העם המכסיקני, ורק בחדר במלון הבנתי שסכום עצום של כסף כויס ממני במהלך הניקוי. כן, אפשר לומר בפה מלא ש"מרחו אותי" וש"ניקו" אותי. וניתן גם להודות שאני חש מושפל ומדוכא. מה שקרוי: "שוד ושבר".

 

במאמץ לרומם את רוחי השחוחה, חציתי עם רעייתי את הכיכר הגדולה של ה"זוקאלו", הטובלת כולה בקישוטי חג המולד ענקיים, זוהרים וססגוניים ביותר, ולאחר ביקור בקתדראלה הגדולה, שמנו פעמינו הישר אל "ארמון הנשיאות" שמימינה. כאן, מסביב לחצי קומה ב' רחבת הידיים, צייר דייגו ריברה בין 1929 ל- 1951 (ובעיקר, במחצית הראשונה של שנות ה- 30) את סדרת ציורי הקיר המופתיים שלו. לפני יומיים, צפינו ב"מכון קָבָניאס" שבגוואדאלאחרה (לשעבר, בית חולים) בציורי הקיר האדירים של אורוזקו מ- 1939-1935 – על שילוב המוטיבים הפרולטאריים והקתוליים שבהם: קדושי כנסייה ולוחמי חירות עשו פה יד דרמטית אחת על כל הקירות והתקרות, וזאת בריאליזם אקספרסיבי ופרספקטיבות להטוטניות, שתוקפים את חושיך ללא רחם מכל עבר. עתה, מול ציורי הקיר הריאליסטיים של דיאגו ריברה, אני מתפעם  – לבד מהיכולת הציורית הווירטואוזית – מעוצמת השילוב של המסרים האידיאולוגיים המרקסיסטיים, העממיות (והאהבה לעם), הזיקה המקומית למסורת האצטקית הקדומה, והאומץ לתקוף את הממסד הקתולי.  שכאן, נציגי הכנסייה אינם פחות מנוולים מהקפיטליסטים של "וול-סטריט" או מהקלגסים הספרדיים ששחטו ועינו את האינדיאנים ודיכאו אותם עד עפר. תהיתי מה חשים המכסיקנים האולטרה-קתוליים מול העוינות האנטי דתית הזו של ריברה. ובפרט, כשהכיכר הגדולה, שם בחוץ, עוטה כולה הוד והדר לקראת חג-המולד  סביב עץ אשוח זוהר, שכמותו לא ראיתי אפילו ב"מרכז רוקפלר", אותו מקום עצמו בו צייר דיאגו ריברה ב- 1934 ציור קיר עם תמונת לנין (ותהלוכת האחד במאי במוסקבה…), עד שנאלץ להסירו בלחץ הקפיטליזם הנלסון-רוקפלרי… (אגב, יוחנן סימון שלנו עוד הספיק לראות את ריברה מצייר את הציור, מה ששינה את חייו של הצייר מגן-שמואל). עתה, ב"ארמון הנשיאות", אני צופה בדיוקנו של מרקס שולט על מרקם דחוס של דימויי דיכוי, התנגדות, תעשיית ממון, עמל פרולטרי, ניצול ומהפכה, כאשר בתחתית הקיר יושבות פרידה קאלו ואחותה ואוחזות בטקסטים של מרקס ואנגלס. ונזכרתי בידידי ז"ל, דן קידר, שבבחרותו, בשנות ה- 50, צייר בהשפעת ריברה ציור ריאליסטי של הפגנה פרולטארית ובראשו דיוקנו של לנין, אלא שאמו גזרה מהציור את דיוקנו של הקומוניסט והשליכה אותו לפח…

 

וכמובן, שלא יכולתי שלא לחשוב בגעגועים על ידידי ז"ל, אברהם אופק, מעריצו הגדול של דיאגו ריברה. אין לי ספק, שאופק היה פורץ בבכי של אושר מול הציורים הללו, שהיו לו לדגל במפעלו הציורי-קירוני בירושלים, בכפר אוריה ובחיפה. הה, אילו אופק היה עמנו כאן!

 

וכך, בעודי טעון בחוויה האמנותית-חברתית הנדירה הזו של ציורי הקיר הריאליסטיים ה"מגויסים" (המלווים לאורכם מתחת בציורים בשחור-לבן, דמויי תבליטי אבן, של מוטיבים מיתולוגיים-אצטקיים), יצאתי עם זוגתי אל הרחובות הסמוכים ומצאנו את עצמנו נסחפים בין עשרות אלפי מכסיקנים – כולם, ללא יוצא מן הכלל, בעלי חזות של אנשים קשי-יום, דלים וחרושי שמש. תהינו מה פשר התנועה ההמונית הזו, עד שהובהר לנו כך: בעוד כשעה-שעתיים תתחיל התהלוכה הגדולה שתקיף את כיכר ה"זוקאלו". ואכן, עוד ועוד אלפי אזרחים גדשו את המדרכות לאורכן, תופסים מקום לקראת האירוע המרגש הצפוי. חשבתי לעצמי: הנה הם אותם בני העם ממש שצייר דיאגו ריברה לפני כשמונים שנה. והיום, כמאה שנים אחרי המהפכה, ולמרות הדמוקרטיה המכסיקנית, מצבם נותר קשה כשהיה. ולא פחות מכן (כך הרהרתי), התרבות העממית עודנה נותנת, עודנה נוכחת במלוא עוזה, ואו-טו-טו היא תתגלה בפנַי ובפני ההמון באותה תהלוכה, שמן הסתם, תמזג אמונה קתולית אדוקה בשרידי פגאניות. כך חשבתי. וכמובן, שטעיתי.

 

כי בשעה שמונה בערב, שעה שאני נמעך בין המוני מתגודדים על מרפסת ה"גרנד הוטל סיודד", המשקיפה על הכיכר, לא האמנתי למראה עיני: מצעד מפואר של קרונות ורקדנים נע באיטיות כשהוא מוקדש כולו, ואני אומר – כולו, ל… "קוקה קולה": בובות של סנטה-קלאוס הלוגם "קוקה-קולה" ריחפו באוויר, מינֵי "דובי" נפנפו זרועות פרווה מתוך כלי רכב המחופשים לצוללות "קוקה-קולה", ספינות "קוקה-קולה", רכבות "קוקה-קולה" וכו' וכו'. הרקדנים ורקדניות חוללו בין הקרונות בתלבושותיהם, מפזזים במחולות "קוקה-קולה", והעיר כולה הריעה לחג "קוקה-קולה". וכשפרצו לאוויר זיקוקי די-נור בקולות נפץ עצומים, לא ידע העם המכסיקני את נפשו, והוא הריע ל"קוקה קולה" כמי שמריע לישו ומריה הפוסעים ב"זוקאלו" בלוויית מלאכי שמים.

 

ורק אני וזוגתי, שם על המרפסת, חשבנו שעוד רגע ונקיא.  

 

באשר לי, הבנתי עד כמה הובס דיאגו ריברה ועד כמה הובסו ציורי הקיר הלוחמניים שלו. אם אנשי "וול-סטריט" שבציוריו הם בורגנים מושחתים המפעילים את מכונת הממון ומתמסרים לתענוגות הבשר, הרי שמסביב לכיכר הגדולה חוגג הקפיטליזם האמריקאי את ניצחונו הגדול. הוא הביס את העם והוא ניצח את התרבות: בטבורה של מכסיקו-סיטי, "קוקה קולה" היא כוח דתי, עוצמה "אלוהית" שפעפעה לתוך החג הנוצרי ומפעילה את ההמונים המסכנים בבידור פסוודו-מיתולוגי. לפי המיתולוגיה המכסיקנית 2013, כך אני מדמיין, מלאך הבשורה הביא למרים, לא שושן צחור כי אם בקבוק "קולה". לא, לא הרבה השתנה מאז נחתו הספרדים על חופי אמריקה ומכרו לילידים זכוכיות צבעוניות (תמורת זהב האצטקים): עתה, נוחתת כאן ארה"ב הקפיטליסטית ומוכרת לילידים מצעדים דביליים ברמה אינפנטילית ועם הרבה הבזקי אור צבעוניים. והכול בשירות "קוקה קולה". והכול למען רימומה של חברת המשקאות, קידום מכירותיה, העצמת הכנסותיה. רק רגע, אני חייב לרוץ להקיא.

 

כיצד אבין את תור הזהב של האמנות המכסיקנית, אז בשנות ה- 30? כיצד אסביר את "השילוש הקדוש" של ריברה, אורוזקו וסיקווריוס – מנהיגי הציור הקירוני הריאליסטי במכסיקו דאז? התשובה ברורה: גלי המהפכה של 1920-1910, הממשלה הסוציאליסטית החדשה והתנופה התרבותית שבעקבותיה, בברכתו של חוזה וָסקונצֶלוס, יוזם ציורי הקיר הדידאקטיים. מהפכות אידיאולוגיות (בשלבן הראשון) טובות לאמנות: ראו מה עשתה מהפכת אוקטובר לקונסטרוקטיביזם הרוסי! אך, מה קרה לאמנות המכסיקנית עם שוך ההתלהבות המהפכנית? כן, היה, כמובן, רופינו טאמאיו – צייר נפלא, ששילב הפשטה בפיגורטיביות מכסיקנית עממית ונקט בגוונים מכסיקניים חמים, שחיממו הרבה לבבות בישראל, משהציג כאן תערוכה נודדת ב- 1963.

 

ואולם, איזו דרך ארוכה עשתה האמנות המכסיקנית מטה מאז תפארת הריאליזם הקירוני וטאמאיו ועד לעשור האחרון! איזה מדרון תלול לאורך המחצית השנייה של המאה ה- 20! כמובן, כיום יכולה מכסיקו להתהדר במספר אמנים ילידי מכסיקו, הפועלים באירופה ובארה"ב, ואשר היו לכוכבים במסלול הפוסט-מודרני של קסמי ה"רדי-מייד". אני מתכוון לגבריאל אורוזקו (לקטן המושאים הבלתי נלאה), לדמיאן אורטגה (המרבה לשלב מלח בחפציו) ולג'ולייטה ארנדה (מיצבי רדי-מייד מתוחכמים). הראשון כבר הספיק להציג ב" Moma" וב"פומפידו"; השני כבר הספיק להציג ב"קובייה הלבנה" של לונדון; ואילו השלישית כבר הציגה ב"גוגנהיים" הניו-יורקי. על הפופולאריות של אורוזקו בקרב צעירינו כבר קראנו וכתבנו די והותר.

 

שום שמץ מכסיקניות לא תאתרו בעבודות של הצעירים המכסיקניים הללו. מכסיקו הלכה ונמחתה מהאמנות המכסיקנית במהלך המחצית השנייה של המאה ה- 20, מותירה את השטח לאימפריאליזם של ההשפעות המודרניסטיות המערביות, שעשו שמות ביצירה המכסיקנית והורידו אותה לקרשים. מבקרת אמנות ידועה בגוואדאלאחרה העניקה לי ספר שכתבה על אמנות מכסיקנית עכשווית, ומה אומר לכם: מביך, מאד מביך. כל עוד הייתה האמנות המכסיקנית מחוברת למכסיקו, לעם המכסיקני, לאמונות המכסיקניות, להווי המכסיקני, לנוף, לצמחייה, לאקלים המכסיקניים – היה לה מה לומר, מה להציע. משהתמסרה לאיזמים של הפשטה, סוריאליזם וכו' והסתגרה במבעים אינדיווידואליים לשמם – היא צנחה לתהום.

 

                                *

על כל זה הרהרתי בחדרי שבמלון המשקיף על "ארמון הנשיאות", אתר ציורי הקיר המרגשים של דיאגו ריברה. וכאשר כבר עמדתי להשלים עם העובדה המרה, שקפיטליזם אמריקאי, ביחד עם גלובליזם (מילה שמכבסת את המילה הישנה – "אימפריאליזם"; שהלא הגלובליזם אינו אלא השתלטות של כוחות שוק של העולם הראשון על העולם השני והשלישי) חיסלו עד תום את העממיות המכסיקנית האותנטית, הגעתי לכנסייה הגדולה של "הגבירה מגוואדאלופה" והבנתי שעוד רבה הדרך. כי כאן ראו עיני עשרות אלפי מאמינים מכסיקניים (מכל הגילים, כל המינים) מגיעים נרגשים, קבוצות קבוצות, מלווים בתזמורות, מניפים דגלים, שרים בקול, חלקם זוחלים על ברכיהם לתוך הכנסייה כשעיניהם דומעות כברז, והם מתגודדים באולם הענק אחוזי תזזית מול תמונת המדונה של מכסיקו. ולא, אין מדובר ביום חג. מדובר ביום חול רגיל (בסדר, שבועיים לפני חג המולד). עשרות אלפים. התרגשות דתית שלא ראיתי כדוגמתה בירושלים או בשום ארץ אחרת. וכשראיתי כל זאת, הבנתי עד כמה הצליחה "קוקה קולה" להגיע כמעט למעלת "הגבירה מגוואדאלופה". ולא בכדי: שהקתוליות המכסיקנית העממית בכוחה להכיל ולהטמיע בתוכה כל אליל, ויהיה קדום או מודרני, ויהיה זה אפילו אליל בדמות חברת משקאות אמריקאית.

 

 והאמנות המכסיקנית? מעשה שהיה ואינו עוד.

 

 

 

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: