הערה קצרה על ברושי הכותל המערבי

             הערה קצרה על ברושי הכותל המערבי

 

התערוכה, "אמנות ואומנות בארץ ישראל במאה ה- 19", שהוצגה במוזיאון ישראל ב- 1979 (אוצר: יונה פישר, מחקר: חביבה פלד), פתחה שער אל חומרים היסטוריים קדם-"בצלאליים" נפלאים, אשר עד אז הוגבלו בעיקר לאוסף-פויכטוונגר, שנחקר והוצג במוזיאון ישראל ב- 1971 על ידי ישעיהו (ישי) שחר ז"ל. בין השאר, הופנתה תשומת הלב לאיקונה של ירושלים, "מקום המקדש", זו שמצאה ביטוי עשיר ביותר במאה ה- 19 ותחילת ה- 20 באינספור הדפסים, רקמות, ספרים, חותמות, גביעי קידוש חקוקים ועוד ועוד, אפילו על טבעות חותם. בקטלוג התערוכה נטען, ששורש האיקונה של "מקום המקדש" בספרו של ר' יהוסף שוורץ, "תבואת הארץ" (גרמניה, 1837), הגם שכיום אנו יודעים שמקור האיקונה קדום הרבה יותר, עוד מאז שחר המאה ה- 18, במפות "המקומות הקדושים" שצייר שמואל בן-ישי באיטליה. על כך עמדתי בעבר במספר הזדמנויות.[1]

 

ברשימה קצרה זו ברצוני לעמוד על שורשיה של נקודה אחרת הקשורה באיקונה הנדונה. זו ייצגה בשפתה הדו-ממדית והתמימה מאד את הכותל המערבי, מעליו מספר (משתנה של) ברושים – בין שניים לארבעה, על פי  רוב; מאחורי הכותל מצד שמאל – כיפת הסלע, ואילו מאחוריו מימין – מסגד אל-אקצה (בחלק מהגרסאות, הומר המסגד ב"מדרש שלמה", הלא הוא הבניין שבנה שלמה ואשר עליו, כך המסורת היהודית, הוקם המסגד). ברקע הרחוק נראה הר הזיתים. התמונה הזו של "מקום המקדש" שבה וחזרה, כאמור, בהמוני אופנים שימושיים, ריטואליים ודקורטיביים והייתה למעין סמל יהודי קבוע של ירושלים, תשובת המבט על הר-הבית ממערב למבט על הר-הבית ממזרח (מראש הר-הזיתים), כפי שאומצה על ידי הציירים הרומנטיים הנוצריים לאורך המאה ה- 19.

 

אך, על דבר אחד ניתש ויכוח קל סביב תערוכת 1979: האם העצים הזקופים בראש הכותל המערבי הם ברושים (כפי שאכן הם נראים), או שמא הם ארזים, כפי שהציע יצחק איינהורן, אספן היודאיקה האגדי? שבבחינת "ארזים", הרי הם מסמלים את ארזי הלבנון, העצים שסיפק חירם, מלך צור, למלך שלמה לצורך בניית המקדש. ובמילים אחרות, הבנת הברושים כארזים תמכה בהבנת האיקונה של "מקום המקדש" כתזכורת לחורבן הבית והכמיהה היהודית לבנייתו מחדש.

 

הוויכוח לא הוכרע והוא נותר בבחינת אפשרות פרשנית. עתה, אני מבקש להציע פתרון לשאלת דו-משמעותם של העצים הנדונים, וזאת בהסתמך על ספר "זכריה", פרק י"א, פסוק 2:

"…הֵילֵל ברוש כי נפל ארז…"

פרשני המקרא לדורותיהם, מאז רש"י, רד"ק וכו', נטו לפרש את הפסוק במונחי נפילת מלכים, או שרי ישראל, וחלקם הסתפקו בהבנת הפסוק במונחי נבואת זעם על דינה של הארץ לשממה. ברם, הזיקה בין הברוש הבוכה ("הֵילֵל ברוש") לבין נפילת הארז תובעת מאיתנו הבנת האיקונה של "מקום המקדש" ככזו שמציגה בפנינו את הברושים כמתייפחים בראש הכותל המערבי על חורבן בית המקדש של ארזי הלבנון.

 

פרשנות שכזו באור "זכריה" תשלים את הבנת האיקונה של "מקום המקדש" כתשובה לציורים הפנוראמיים הצלייניים של הר-הבית מראש הר-הזיתים. שכן, אלה הסתמכו גם הם על ספר "זכריה", אף כי על פסוק אחר – פרק ד', פסוק 4 – בו נכתב אודות בוא המשיח דרך הר-הזיתים:

"ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים אשר על פני ירושלים, מקדם, ונבקע הר הזיתים מחציו מזרחה…"

 

ספר "זכריה" הוא, כזכור, המקור היהודי-נוצרי הגדול של מושג המשיח, בבחינת "עני ורוכב על חמור" (פרק ט', פסוק 9). אך, מכאן ואילך, נחלקו יהודים ונוצרים בפרשנותם ל"זכריה" בכל הקשור לייצוג החזותי של ירושלים: הציירים הנוצרים הדגישו את ההגעה המשיחית ממזרח, ואילו האומנים היהודיים הדגישו את האבל על חורבן הבית, תוך שמתבוננים ממערב (מכיוון הרובע היהודי) אל "כותל הדמעות" ומחברים את הברוש האָבֵל עם הארז שנפל.


[1] ראה, למשל, באתר הנוכחי, "המחסן של גדעון עפרת", המאמר: "עלייתה ונפילתה של ירושלים".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: