Archive for נובמבר 26th, 2013

נובמבר 26, 2013

אמנות לא הכרחית

                            אמנות לא הכרחית

 

האמנות הזו כל כך לא הכרחית, בכלל בלתי הכרחית, עד כי מתבקשת השאלה: לשם מה בכלל ליצור אותה ולהציגה?! אני פותח בשאלה הקטלנית הזו, שהיא גם תשובה, כיון שביקרתי בתערוכת "טובין" במוזיאון בת-ים (אוצרים: יהושע סימון וליז חג'ג'), שעות ספורות לאחר קריאת מאמר הביקורת של גליה יהב ב"הארץ" (25.11.2013).

 

"טובין" היא תערוכה קבוצתית צעירה של חפצים (במקבץ או ביחיד, בחלל או בווידיאו), שניתן להקיש ממנה על מצבה של האמנות ב- 2013. מבחינתי, אשרור מדכא למה שכיניתי ב- 2010: "אמנות מינורית":

"…עתה, דומה שמבקשים אמנים צעירים רבים להתעטף בארכיטיפ הפוך בתכלית של האמן המתכנס-מצטנע בעולמו האישי הזערורי, מתגדר ברגישות ופגיעות גופניות-נפשיות, עת שפתו האמנותית אף היא חיווריינית ודהויה. […] הסטאטוס האונטולוגי המהוה/מוקטן של הציור החדש […], דור של ציירים המבקשים אחר הנמס, הדוהה, הרפוי, המתפרק, החומק, המהוה, הזעיר, תשובה לעולם יציב, איתן, מוגדר ובעל גופניות מוצקה. לא אמנות של זקפה, כי אם אמנות של איבר מכווץ ומדולדל…"[1]

 

בשנת 1958, התבונן דוד בן-גוריון בציור מופשט ענק של יוסף זריצקי, "עוצמה", ומלמל: "אפשר עם ואפשר בלי." או שמלמל הבל אלמותי דומה. המלמול הזה לא מש מפי ב"גוגנהיים" הבת-ימי, אותו מוזיאון עגול החוסה בצלו של מגדל-מים. האמת, תערוכת "טובין" לא הפתיעה אותי. אם לדייק: לצערי, לא הופתעתי. לא הופתעתי עד דיכאון. שהלא התערוכה הזו פוסעת בנתיב העניין האמנותי בחוסר העניין, בשולי, במופחת, במשעמם, זה המוכר לנו לעייפה עוד מאז תערוכת "מראית אין" (שאצרה שרית שפירא במוזיאון ישראל, 2000, ועמדה בסימן נופי שוליים החומקים מהמבט, "אתרי משנה", "טווח של אילמות", "אלמנטים תלושים הנעים מהקצה", "השעמום של השגרה", "חזות סתמית של התקן", "עקבות חיוורים", "אתרים המיטיבים להיתאר על דרך השלילה".[2]). גליה יהב מזכירה בביקורתה הנ"ל את תערוכת "Unmonumental", שהוצגה ב- 2007 ב"מוזיאון החדש" בניו-יורק. זיכרון רלוונטי לא פחות הוא תערוכת הפיסול שאצרה רותי דירקטור ב- 2009 – "מה רוצה פיסול?" – 29 אמנים צעירים שהציגו בגלריה של "בצלאל" (לימודי המשך, תל אביב). אך, הנה: מה שנראה אז כתערוכה רעננה, מתגלה עתה כרפרפת מרפרפת,שאין שום מנה עיקרית לפניה או אחריה. אני נזכר גם בתערוכת צעירים בבית סרז' תירוש ביפו, 2012, ובה הוצגו עבודות אשר החביאו עצמן אל הכלים וכמו ביטלו את עצמן בשפתן הזניחה-מקטינה-רעועה. והייתה באותה שנה גם תערוכת "אורוזקו היה פה" (שוב, הגלריה של "בצלאל" בסלמה 60), בה מיקמה דירקטור את גבריאל אורוזקו המכסיקני כדמות מכרעת במסלול ישראלי עכשווי, שראשיתו ה"רדי-מייד" של מרסל דושאן וגלגולו המאוחר באנטי-נוכחות של המושאים המוצגים.

 

read more »