קטגוריות
עשה לך תנ"ך

עיבורים קשים

                               עיבורים קשים

 

כמה אירוני, שהבטחת השפע הגנטי לאברהם מפי הקב"ה נענתה בנבחרת של אימהות-אומה, שחלקן עקרות, דוגמת שרה ורחל. לא מקרית הסמיכות בין הבטחת הזרע האינסופי לאברהם ב"ברית בין הבתרים" ("בראשית", ט"ו) לבין הפסוק "ושרי אשת אברם לא ילדה" (ט"ז, 1). אפילו רבקה, אנו מציינים לעצמנו, המעיטה ללדת (יעקב ועשו. והשוו, למשל, למילכה, אשת נחור, אחי אברהם, שילדה לו שמונה בנים ומי יודע כמה בנות (כ"ב, 23-20). מה היה גורלו של עם ישראל, אנו תוהים, אלמלא וולדנותה של לאה, האהובה בדרגה ב' של יעקב אבינו ("וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה." – כ"ט, 31)?

 

עודנו בסוגיית ההולדה התנ"כית. במהלך הברית השנייה שכָּרַת אלוהים עם אברהם הוא הבטיחו בן משָרָה (י"ז, 16-15, 19). אפילו את שם הבן הצפוי – "יצחק" – הבטיחו אלוהים באותו אירוע. וכיון שכך, מתבקשת השאלה: מה תפקידם של שלושה המלאכים, מבשרי הלידה, בפרק שלאחר מכן? מה צורך יש בהם?

 

אני נוטה להסכים עם ידידי, ד.ד., שבפניו שטחתי את השאלה ואשר ענה: תפקיד המלאכים לשכנע את שרה. אכן, בכל הקשור לנושא לידת הבן, את שרה צריך היה לשכנע באופן אישי. הבה נזכיר: עוד בפרק י"א, בטרם הגיע אברהם מאור-כשדים לכנען, נכתב: "ותהי שרי עקרה אין לה ולד." (י"א, 20) אברם-אברהם, היוצא לכנען, הוא גבר בן 76. סביר מאד להניח, שאברהם ושרה ניסו פעמים רבות להביא ילד לעולם, ולשווא. אני גם מניח, שלשרה נמאס מהניסיונות. מה גם, שבזקנתה, תשוקתה המינית פחתה, מן הסתם, אם לא כלתה. עכשיו, ערב ביקור המלאכים, אברהם הוא כבר בן 99. זה עתה מל את עצמו, אבר מינו פצוע, ובתנאי הרפואה וההיגיינה דאז, סביר שהפצע נרפא לאט, כולל דלקות וכאבים. ספק רב אם אברהם זקוק לזקפה בנתונים רפואיים אלה. בכלל, בשלב זה, לאחר כל השנים, יחסי מין בין אברהם ושרה "צולעים" מאד, אם בכלל קיימים. מה גם, שהכתוב מדגיש את אובדן הווסת של שרה (י"ח, 11), כך שאפשרות היריון היא ממנה והלאה. ויחסי מין למען יחסי מין? לשרה בת ה- 90 אין כוח למטרד הזה, ואילו לאברהם, במידה שכוחו במותניו, יש תחליפים – הגר וקטורה.

 

קטגוריות
עשה לך תנ"ך

ההולדה, הנצח והמוות

                         ההולדה, הנצח והמוות

 

אדם וחווה גורשו מגן-עדן בעוון חטא עץ-הדעת, ברם עיקר מעייניהם היה דווקא עץ-החיים. שהרי קראנו:

"…ויַשכֵן מקֶדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים. והאדם ידע את חוה אשתו ותלד את קין ותאמר קניתי איש את ה'." ("בראשית", ג', 24; ד', 1) סמיכות משמעותית: כיון שנחסמה הדרך לעץ החיים, משמע לחיי נצח, מולידים אדם וחוה ילדים (שהרי מיד, בהמשך לכתוב, קראנו: "ותוסף ללדת את אחיו את הבל…" (ד', 2). הולדת ילדים, אנו אומרים, היא הניסיון האנושי לשמר את טעם הפרי של עץ החיים, משמע להבטיח ולו רק שמץ של חיי נצח: זרענו יישא עמו את זכרֵנו. אם תרצו, "עץ היוחסין" המשפחתי הוא תחליף עץ-החיים. מכאן גם פשר הביטוי "קניתי איש את ה'": בראתי אדם מאלוהים; משמע, זכיתי לקורטוב מהאינסוף האלוהי. כאילו הוספנו פסיק בין "קניתי איש" לבין "את ה'".  לאשליה זו של אינסופיות עונה, כמובן, התנ"ך מיד בסיפור רצח הבל. המוות, נאמר לנו, הוא התשובה הקיומית לאותה נגיסה-לכאורה בפרי עץ-החיים שעה שאנו מביאים ילדים לעולם. המוות הוא ההתפכחות מאשליית חיי הנצח.

 

קטגוריות
אמנים נשכחים מודרניזם ישראלי

sic transit gloria mundi, או: הסיפור של אר-אל

sic transit gloria mundi      , או: סיפורו של אר-אל

 

במחצית שנות ה-  70 כתבתי ספר על תולדות הדרמה הישראלית ובו קרעתי לגזרים את יגאל מוסינזון. הייתי אז בחור צעיר, וכדרכם של צעירים, הייתי מלא את עצמי וחשתי גיבור גדול. יום אחד, כחודש לאחר הופעת הספר, צלצל הטלפון בביתי ועל הקו היה יגאל מוסינזון. "שמע, גדעון עפרת!", אמר לי, "האם אתה סבור שעוד מאה שנה יזכרו מי זה בכלל יגאל מוסינזון?! או שמא יזכרו מי זה בכלל גדעון עפרת?! אולי, אולי בקושי יזכרו אחד בשם מאו-טסה-טונג… אז, תרגיע בבקשה עם תרועות הגבורה שלך…". לא אשכח את השיחה הקצרה הזו עד יומי האחרון.

 

נזכרתי בשיחת הטלפון ההיא לפני יומיים, כאשר נמצאתי מפשפש בזכרו של אמן דגול, ששמו נמחק לחלוטין מהזיכרון הציבורי. פשפוש מסוג זה קורה לי מדי מספר שבועות, אלא שהפעם המקרה היה חריג. ומעשה שהיה כך היה:

 

באתי באיזשהו עניין לבית המכירות הירושלמי, "קדם". על קיר המבואה ראיתי כרזה צבעונית גדולה ויפיפייה: מעל למילה "אדמה", הכתובה באותיות קידוש לבנה, צוירה דמות סמי-קוביסטית האוחזת באבוקה ורצה לקראתנו בין תלמי שדה המעוצבים בפרספקטיבה אקספרסיוניסטית מועצמת. יופי של כרזה. בתחתיתה הופיעה החתימה: "אר-אל". "אולי יש לך מושג מיהו האר-אל הזה?", נשאלתי על ידי המנהל. "כמובן!", עניתי, תוך שאני נזכר בכמה וכמה איורים וכרזות עזות-מבע, דרמטיות מאד תמיד, שראיתי בעבר עם החתימה הזו. "תנסו ב'גוגל', לבטח תמצאו עליו חומר", הוספתי. למחרת, טלפן אלי המנהל והודיעני, שכל הניסיונות למצוא בדל-חומר על אותו אר-אל עלו בתוהו וביקש שאעשה משהו בנדון.

 

קטגוריות
הגיגים על האמנות פוסטמודרנה

בשביל מי היא האמנות?

                       בשביל מי היא האמנות?

 

עכשיו, יותר מתמיד, זהו הזמן לשאול: של מי, בעצם, היא האמנות? בשביל מי היא? מהי הטריטוריה האמיתית שלה? מיהו קהלה האמיתי? השאלות הללו, שביסודן הן אחת – האם האמנות היא של ובשביל "העם", למען כלל הציבור? – הפכו דחופות דווקא לנוכח הדגל שהניפה הביאנאלה ה- 55 בוונציה. ששָם, כפי שכבר דווח רבות (כולל ב"מחסן" זה), הוצאה האמנות מ"עולם האמנות" ומוקמה בשוליים ההזויים של ה"חיצוניים" – ה"אאוטסיידרים", אותם "לווייני אמנות" תימהוניים, הפטורים מהנורמות של "עולם האמנות".

 

הנה כי כן, מכשפה עממית מצויה, מסוג זה או אחר, המציירת לה קלפי גורל, אחת שלא בגרה שום אקדמיה לאמנות, לא פילסה דרכה מבעד לשורת תערוכות מבחן, לא סוננה במסננות הביקורת האמנותית, ויותר מכל, משוחררת מכל דין וחשבון לתולדות האמנות בעבר ובהווה, למושג האמנות ולשפות האמנות של הזמן והמקום, ובכן – המכשפה המציירת הזו כמוה ככל אותם "אמנים נאיביים" ואמני "ברוט" למיניהם: היצירתיות שלה מודרכת אך ורק על ידי "דחף פנימי", מצייתת אך ורק ל"עין שלישית", לחוש חזיוני, לאמת הפרטית המטאפיזית שלה. היא פטורה מההיסטוריה ומהקודקס ה"אֶתי" המקצועי של גילדת הציירים. מבחינתה, היא אינה "ציירת", כי אם יידעונית, בדיוק כשם שיוצרי המסכות בשבט האפריקאי או האוסטרלי אינם "פַסָלים", אלא עוזרי כהונה. המכשפה הזו מועמדת מהשורה הראשונה לתערוכת "ההיכל האנציקלופדי" שבז'ארדיני וב"ארסנלה".

 

מובנים לי, כמובן, געגועיה של האמנות אל האזורים התמימים הללו, אל מחוזות ה"אמת" האישית, הצרופה, אל מרחבים שלא טומאו בפיתויי המסחור, בכזבי השיווק והיח"צנות, בהבלי הכיבודים והאגו, שעולם האמנות כה מצטיין בהם, והיום יותר מתמיד. אך, השאלה הקשה היא, האם ניתן כיום – לאחר כל שהתחולל באמנות המודרנית והפוסט-מודרנית – לשוב אל מרחב התמימות הבלתי אמצעית, לחזור לגן-עדן? שאלה קשה, שהתשובה עליה תובעת אומץ לומר דברים שאינם "פוליטקלי קורקט".