האקוורליסטים של שנות האלפיים
הרשימה הזו היא תחליף לתערוכה, שחובה היה להציגה אצלנו במוזיאון מרכזי ואשר אין לי כוח נפשי להפיקה. אני מבקש להצביע על תופעה, שהיא אולי מגמה אמנותית שניתן לאבחנה באמנות הישראלית של המאה ה- 21. את התסמינים המוקדמים של התופעה איתרתי כבר בספרי, "אמנות מינורית" (2010) ואילו את אישושיה האחרונים קלטתי בשני מפגשים עקיפים עם עבודותיהם של רחל רבינוביץ' (ילידת 1956, בוגרת "בצלאל" 1982) ואלי קופלביץ' (יליד 1952, בוגר "בצלאל" 1982), שני אמנים שהם גם בני זוג מקיבוץ דפנה.
לאמנות הישראלית יש רומן מיוחד עם הציור בצבעי מים, עד כי, לא אחת, זוהו האקוורלים המקומיים מהמחצית הראשונה של המאה ה- 20, עם "ציור ארצישראלי". שכן, הנופים בצבעי מים, שציירו יוסף זריצקי, חיים גליקסברג, נחום גוטמן, שמשון הולצמן, מרדכי לבנון, ציונה תג'ר, מרדכי אבניאל, אביגדור סטימצקי וכו' – שורה ארוכה ומכובדת של ציירים מקומיים – כמו אישרו בשקיפותם את האור העז המקומי ואיזושהי רוחניות (שזוהתה בעיקר עם מקומות נשגבים כירושלים וצפת) וכמו אישרו בזריזותם וחופשיותם טמפרמנט ים-תיכוני. אפשר גם, שהליריות המפורסמת של ההפשטה הישראלית חייבת לא מעט לליריקה המוטמעת באקוורלים ההם, שהפופולאריות שלהם דעכה עם שקיעת ציור הנוף המקומי בכלל:
"האקוורל הארצישראלי והישראלי הפך מאמנות מוליכה וחלוצית לאמנות נידחת, כמעט פסולה. והרי מדובר במימצע (מדיום) שמרכזיותו, במרוצת עשרות שנים אינה מוטלת בספק […]. מה משך, אם כן, כמה מהבולטים באמני ארץ-ישראל דווקא אל השטח שהיה שולי […] – ואולי היה זה גם חלק מה'נרטיב הציוני' שלהם: נופי הארץ הפיקטורסקיים או המקודשים במגע מיידי ספונטאני. […] הניסיון להתמודד עם האור הארצישראלי. כי מהו אקוורל מסורתי אם לא אור וצבע."[1]
מדיום צבעי המים קרוב מאד ללבי. ב- 1985, בפרק הקרוי "מימי צבעי המים" בתוך ספרון נשכח לחלוטין בשם "המדיום האמנותי" (סתוית, תל אביב, עמ' 26-21) ניסיתי לרדת לעומק המטאפיזיקה של המדיום הזה, ומצאתי את עצמי דן בספר הטאו של לאו טסו ובאידיאל הרוחניות הפשוטה המבוטא בו, וגם נדרשתי לרומנטיקונים האנגליים של המאות ה- 19-18, על האינטואיציה הלירית והקומוניקציה המיסטית בין האמן והטבע, אותם ביטאו בציורי המים שלהם. תהיתי באותו פרק על מתיקות המים במדיום הנדון (האם נוכל לצייר אקוורל עם מי ים?), על זיקת המדיום לאוויר (אווריריותו של האקוורל), על עיקרון המהירות המזוהה עמו, ועוד. יותר מכל, פניתי אל "המים והחלומות", ספרו של גסטון באשלאר (פאריז, 1942) ודליתי ממנו את צלילותם ושלוותם של המים, שהם יסוד ההשתקפות והאידיאליזציה העצמית (נרקיסיזם); את מימי ההולדה והרחם לעומת מימי המוות (הנהר המוביל להאדס, או נחל מותה של אופליה, או מי הטביעה בים וכו'). באותה עת, סברתי כי –
"ברור, שהפסיכולוגיה של צבעי המים היא אידילית יותר. האקוורל, נאמר בעקבות הקטגוריות של באשלר, אומר […] ברית עם המים המתוקים – האגם, הנחלים
המפל. גם ציורי האקוורל בנושא הים לא יעמדו בסימן מיתוס הרע והמוות של הים. האקוורל רוגע, בולע כאם גדולה, מרגיע כמי-שפיר, אביבי, משובב ונאווה. הוא מזמין אותנו לחוויית ההיטהרות, הטבילה בשלולית, אשר, עכורה ככל שתהייה, הריהי בהירה ומתבהרת."[2]
לכל הרומנטיזציות הללו – המקומיות והאביביות – כמעט שלא נותר זכר בעולם האמנות. האקוורל החדש של שנות האלפיים תובע מחשבה שונה לחלוטין. הנה כי כן, לאחר עשרות שנים של כיבוש הבד והנייר בצבעי שמן, אקריליק, סופרלאק, צבעי זכוכית, קולאז'ים ומה לא, חוזרים ציירים ישראליים רבים, צעירים יותר וצעירים פחות, אל המדיום האינטימי ההוא, האקוורל, תוך שהם מנתקים אותו מהנוף והאור המקומיים ותוך שמטעינים אותו בעולמם הנפשי האישי, עתיר המסתורין והמועקה. מעתה, רגישות, שבירות, חרדה, נרדפות, פנטזיות של מין ומוות – הפכו ל"מים כבדים", בהם טובלים האמנים העכשוויים (איך נכתב על אלי קופלביץ': "הוא משייט כצוללן בדממת המעמקים, בודד במים הצלולים, קולט אותות עמומים מן החיים שרוחשים למעלה."[3]). האקוורלים שלהם צופים פנימה לנשמתם, בעודם צוללים בבדידותם אל בריכתם הקטנה, אל הפורמט הזעיר של "יומניהם" האילוסטרטיביים, שם על גבול האקספרסיוניזם והסוריאליזם. התמוססות, אמורפיות, רכות – מחברות עתה בין אפיוני המדיום לבין מצבי הנפש של האמנים. לאור הקורן מתוך שקיפות האקוורלים של שנות האלפיים אין דבר וחצי דבר עם השמש; שכמוהו כזרקור-תיאטרון פנימי שמפנים האמנים פנימה אל מדורים חשוכים.
