לכתוב את האמנות

                             לכתוב את האמנות

 

לא האמנות המושגית הולידה את החיבה לַטקסטים התיאורטיים בעולם האמנות, כשם שלא האמנות הפוסט-מודרנית המציאה את ההִתנָאות המילולית-פילוסופית-פאריזאית החביבה עלינו כל כך בעולם האמנות. כי דומה, שעצם רגע הולדת האמנות היה גם רגע הולדת הכתיבה על אמנות.

 

יחסים של "תן וקח" שררו מאז ומעולם בין האמנות לבין הכתיבה עליה. על פי רוב, והדבר טאוטולוגי כמעט, האמנות היא המקור שאין-בלתו לכתיבה על האמנות. מובן מאליו. אך, קרה גם לא אחת בהיסטוריה, שכתיבה על אמנות הקדימה את האמנות ואף בראה אותה: כתיבתו של עמנואל קאנט ב- 1790 על מושג היפה ("ביקורת כוח השיפוט") הטרימה ועודדה את האמנות כאוטונומיה אסתטית (הלא היא האמנות המודרנית מהמאה ה- 20). מושג "הנשגב" כחוויית טבע בכתבי קאנט ושילר הקדים את "הנשגב" האמנותי הרומנטי של קספר דוד פרידריך בכעשר-עשרים שנה. כתיבתו של קלייב בל האנגלי ב- 1914 על מושג האמנות (בספרו, "אמנות") קידמה את האמנות כצורה לשמה, גם אם כבר היו קומץ תקדימים מזה כשלוש-ארבע שנים. פעמים רבות, האמנות והכתיבה עליה נוצרות כמעט במקביל: קנדינסקי כתב את "על הרוחני באמנות" ב- 1912, באותם ימים בהם שקד על פיתוח המילון הרוחני של האמנות המופשטת. מארק רותקו וברנט ניומן כתבו ב- 1948 את "הנשגב הוא עכשיו" לרקע ההפשטה הטרנסצנדנטלית שיצרו באותם ימים ממש. ג'וזף קוסות כתב את "אמנות אחרי הפילוסופיה" ב- 1970, באותם ימים בהם שקד על עבודות האמנות המושגית המוקדמות שלו. האמנות והכתיבה עליה מזינות זו את זו.

 

אכן, אמנות וכתיבה על אמנות באו לעולם כתאומות סיאמיות: במצרים העתיקה, פפירוסים של אמנות הם גם פפירוסים טקסטואליים-הירוגליפיים. אמנות היא טקסט וטקסט הוא אמנות. במדבר סיני, אולי במאה ה- 14 לפנה"ס, פיסול כרובֵי ארון הקודש ושאר חפצי המשכן לוּוָה בתורת חוכמת-הלב של האמן בצלאל בן-אורי, כמפורט בספר "שמות". במאה ה- 5 לפנה"ס האמנות היוונית העתיקה לבלבה במקביל לעיונים במהות האמנות בדיאלוגים "המדינה" ו"איון" של אפלטון, ולאחר מכן,  במקביל לטקסטים על האמנות שכתב תלמידו, אריסטו, ב"מטאפיזיקה"  ו"פוליטיקה" מהמאה ה- 4 לפנה"ס. במאה ה- 1 לספירה הארכיטקטורה הרומית הולידה את "דה ארכיטקטורה" – חיבורו התיאורטי של ויטרוביוס. אמנות ימי הביניים אינה נפרדת מהטקסטים של פלוטינוס ואוגוסטינוס על אמנות. אמנות הרנסנס האיטלקי הולידה את הטקסטים הידועים של ג'ורג'ו ואסארי על תהילת האמנים הגדולים וחייהם, שלא לדבר על ספרו של אלברטי על הארכיטקטורה. לציור הברוקי של ניקולא פוסן ונוספים בתקופתו הקביל ספרו של ג'ובאני פייטרו בֶלורי, "חיי הציירים המודרניים, הפַסָלים והארכיטקטים" (1665-1660). מאוחר הרבה יותר, רגע הולדתו של האוונגרד, במחצית המאה ה- 19, הוא גם רגע הולדתם של טקסטים, תחילה כאוטופיות ולאחר מכן כמניפסטים לוהטים  וכביקורות אישיות, תוקפניות לעתים. הקטילות הלעגניות את ציורי האימפרסיוניסטים והקוביסטים עודן מצלצלות באוזנינו.

מרגע הולדת המוזיאונים וה"סאלונים" במאה ה- 18 נולדה גם כתיבת הביקורת של האמנות, תחילה בבחינת תיאור והסבר – דֶני דידרו, למשל. איני יכול להתאפק ולהימנע מלהשמיע באוזניכם מספר שורות מדברי דידרו בחיבורו הדיאלוגי – "הסאלון של 1776":

"דידרו: כלום אינך תשוש מהשיטוט לאורך הסלון העצום הזה? באשר לי, רגלי עומדות לקרוס. הבה נתקדם ל'גלריה אפולו' הריקה. נוכל לנוח בה ככל שנחפוץ ואני אספר לך על כמה רעיונות שעלו בי בקשר לשאלה בעלת חשיבות מסוימת.

גרים: ומהי שאלה חשובה זו?

דידרו: השפעת חיי המותרות על האמנויות היפות…"

איני יודע מדוע הדברים הללו נראים לי כה מוכרים. אבל, חרגנו מהנושא, סליחה.

 

 

אנו אומרים: אין אמנות בלי כתיבה על אמנות. לא מקרה הוא, שאפילו הולדת האמנות היהודית החדשה במרכז אירופה על רקע האמניצפיות של המאה ה- 19 באה בד בבד עם הולדת הכתיבה על האמנות (אף כי עדיין במונחי עם ולאומיות), כך במאמריו של צבי מאנה יליד ראדושקביץ, הלא הוא המצי"ר. אמנות ציונית, שבצבצה מאז הקונגרסים הציוניים הראשונים, זכתה מיד להד טקסטואלי של מרטין בובר. ומרגע שצצה אמנות מודרניסטית בארץ ישראל, קרי – תל אביב, במחצית שנות ה- 20, באו לעולם גם המבקרים הראשונים של האמנות הארצישראלית, יצחק כ"ץ, יוסף זריצקי ואחרים.

 

הנישואים הבעייתיים בין האמנות לבין הכתיבה על האמנות – נישואים הרוויים במתח מתמיד – אחראיים על אופי הכתיבה, צורתה ותוכנה, בבחינת הד לאופייה של האמנות בזמן הנתון. לא מקרה הוא, שכתיבה על האמנות המצרית העתיקה הוטמעה בטקסט מיתי-פולחני נוסח "ספר המתים", כפי שאין זה מקרה, שהכתיבה היוונית העתיקה על אמנות הייתה חלק אורגאני מכתיבה הגותית כללית של הפילוסופיה. שהרי האמנות הייתה באותה עת חלק בלתי נפרד מדיסציפלינות מעשיות ורוחניות אחרות, מרוקחות ונגרות ועד חינוך ומוסר – שהפילוסופיה דנה בכולם. לכן, כתיבה על האמנות הנוצרית בימי הביניים שולבה בסכולסטיקה מטאפיזית תיאולוגית. ואילו ברנסנס האיטלקי, כאשר מתבדלת האמנות היפה כשדה עצמאי, מופיעה גם הכתיבה העצמאית על האמנות והאמנים. ובהתאם, עם עליית הבורגנות והדמוקרטיזציה במאה ה- 18, כאשר האמנות וחללי האמנות נפתחים בפני הציבור הרחב – בא תורה של הכתיבה על האמנות בבחינת שֵירות לציבור. ואילו במודרנה, ערכי האוונגרד הפרסונאלי, האנטגוניסטי, האקטיביסטי, החדשני – אחראיים גם על כתיבה הרוויה, יותר ויותר, בערכים הללו, כפי שמוכָרים לנו לעתים עד עצם היום הזה. אני מדבר על תכנים וצורות המפעפעים מהאמנות אל הכתיבה עליה: הכתיבה בחרוזים של התיאורטיקן הניאו-קלאסי הצרפתי, בואָלו, הפנימה לתוכה את הפיוט המסוגנן של ז'אן ראסין. בעידן הציור הפורמליסטי המופשט, גם הכתיבה על האמנות נטתה לפורמליזם אל-אישי (מקרה רוזלינד קראוס, אולי). זו הפכה אישית – לרגעים אף אינטימית – בעידן הפוסט-מודרני השב אל "האדם". כזכור, הניו-ג'ורנליזם של המקומונים קידם סוג זה של כתיבה שבסימן האני.

 

אנו אומרים: הכתיבה על האמנות בזמן נתון יונקת צורות ותכנים מערכי ורוח האמנות של אותו זמן. מנֵיה ובֵיה, תפקודי הכתיבה האמנותית משתנים לאור אופני תפקודיה התרבותיים של האמנות בהיסטוריה: הכתיבה המיתית-דתית, הכתיבה הפילוסופית, הכתיבה התיאולוגית, הכתיבה הביוגרפית, הכתיבה הפרשנית, הכתיבה השיפוטית…

 

מה נאמר, לפיכך, על טקסט האמנות של שנות האלפיים? כיום, הפלורליזם ההטרוגני של המרחב האמנותי פתח את שדה הכתיבה בפני פלורליזם הטרוגני מקביל של כתיבה על אמנות, שהיא רבת פנים – לעתים פוליטית יותר, לעתים פילוסופית יותר, לעתים פיוטית יותר, לעתים יומנית-בלוגֶרית וכו'. בישראל, עשרות רבות בשנים של כתיבה על אמנות בחסד כתבי העת הספרותיים (כולל "גזית" ומפעלו המבורך של גבריאל טלפיר) והמוסף לספרות (מה שגרף סופרים ומשוררים לשמש כמבקרי אמנות, שלא לומר מה שכפה גחמות טעם, ריאקציוניות לעתים, של עורכי מוספים, וחמור מכל – הותרת ביקורת האמנות כסרח עודף דל-בשר בשולי הכתיבה על ספרות) – ובכן, המצב הבעייתי הזה נפטר בחלקו בזכות האלטרנטיבה הדיגיטאלית של הרשת, בזכות כתבי עת לאמנות, בזכות חברת השפע של הקטלוגים ובזכות ההשתחררות המבורכת של חלק מביקורת העיתונות מעניבת החנק של המוסף לספרות. את ספיחי הספרות תפגשו עדיין בעיקר בתחום הכתיבה של אנשי ספרות על ציירינו הריאליסטיים העכשוויים. הנה כי כן, אנשי ספרות בעל זכויות התייצבו/הוצבו משום-מה בראש המחנה הקרוי בפי "הציור ההסתכלותי", שמרביתו צמח על הקרקע ההרשברגית. עם כל הכבוד האמיתי שאני רוחש לכותבים הללו שמתחום הספרות, ספק אם תועלתם רבה לשיח האמנותי, לדיסקורס.

 

דיסקורס: הכתיבה על האמנות באה ממנו וחוזרת אליו. הדיסקורס – אותו סבך רחשים של בִכתָב ובעל-פה – הוא הנפש, הלוגוס, של עולם האמנות, ואין חיי אמנות בלעדיו. את הדיסקורס הזה מזינים כל חברי המועדון – אמנים, מרצים, מורים, אספנים, סוחרי אמנות, שוחרי אמנות, אך יותר מכל – כותבי האמנות. אם יצירות האמנות הן הספינות ועולם האמנות הוא הים, הרי שהכתיבה על אמנות היא הרוח שבמפרש והיא שמניעה קדימה את המשט. בה בעת, נודה: אין אלה ימי נחת לכתיבה על אמנות בישראל: היעדר כתב עת רציני לאמנות בדפוס; צמצום מרחב המחייה של ביקורת האמנות בעיתונות הישראלית (ובמדיה בכלל); מיעוט כותבים איכותיים על אמנות, תולדת השממה של הכשרת כתיבה על אמנות באקדמיות למיניהן. העובדה המצערת-יחסית היא, שנוכח השפע המבורך או הבלתי נסבל של אמנים, גלריות, אקדמיות, אוצרים ואוצרות – לא נתברכנו בשפע של כותבים, הגם שמעט הכותבים – וכמובן, שאיני כולל בהם את עצמי – איכותיים ברובם הרבה יותר מאלה שידענו בעבר. ולא אוכל שלא לציין את פטירתם המוקדמת מאד של שניים מחשובי כותבינו על אמנות – מרדכי עומר ואדם ברוך ז"ל – או את פרישתו של איתמר לוי יבדל"א, ועוד. השורות דולדלו.

 

לרקע כל האמור עד כה, שאלת הסימפוזיון הנוכחי – כיצד כותבים על אמנות? – אם כוונתה: כיצד יש לכתוב על אמנות? – ספק אם היא שאלה מתקבלת על הדעת בישראל של 2013. שהלא, תנופת החירות המודרניסטית, שלא לומר תסמונת הריבוי הפוסט-מודרני, אינן מתירות עוד הנחתו של קוד כתיבה אחד ראוי, בבחינה ראֵה-וקדֵש. בפאריז של המאה ה- 17, זו של האקדמיה הצנטרליסטית-מלכותית, יכול היה הכומר ד'וביניאק לכתוב את "Le pratique du théâtre" כקודקס הנחיות לכתיבת טרגדיה. שארל לֶה-ברוּן רשאי היה לכתוב מעין "מדריך" לציורי הבעות – "הרצאה על הבעת הרגשות" (1620 בקירוב). לא עוד. חוק הפלדה של האמנות הוא, כידוע, שאין חוקי ברזל ליצירת האמנות ואין חוקי ברזל (אף לא עופרת או עפרת…) לכתיבה על האמנות. כיום, ייכַתבו טקסטים על אמנות בכל מיני אופנים וצורות, השמים הם הגבול. את משנתי דלהלן אני מבסס אפוא אך ורק על המקרה הפרטי שלי, מין תערובת של ניסיון אישי, מזג אישי מגונה וחזון אישי. אם תרצו, רסיס אבן נוסף בפסיפס הגדול של "איך כותבים על אמנות".

 

אני מבקש להציע דפוס כתיבה על אמנות, שהוא – ואומַר זאת במלוא הפאתוס האופייני – כתיבה מהחיים, מאמת קיומו של הכותב, כתיבה מהאותנטי, וסליחה על המונח האובסוליט הזה. אף אפליג ואומר: הכתיבה על אמנות בבחינת יצירת אמנות היא עצמה, כזו שמושאיה הם יצירות אמנות. זוהי, לפיכך, הצעה לכתיבה מעורבת, מלשון involved, המופרָה על ידי התרבות (כלומר, כתיבה המשרישה את האמנות בתרבות הזמן והמקום, כמו גם בתרבות הזמנים והמקומות) – הספרות, השירה, הפילוסופיה, הקולנוע וכו'. זוהי הצעה, שמא נאמר – תביעה, לכתיבה מעורבת הזוכרת בה-בעת גם את תולדות האמנות הישראלית ובונה גשרי הלוך-וחזור בין היסטוריה זו לבין מושא הכתיבה. זוהי הצעה, שמא נאמר – תביעה, ואולי אף נעיז ונאמר – עדות, לכתיבה על אמנות מתוך תחושת שליחות, מחויבות ואהבה – עוד אובסוליט מוקצה מחמת סנטימנטאליות שפג זמנה. אביא אפוא את הקרשצ'נדו לשיא ואכריז: כתיבה פרומֶתֵאית.

 

כתיבה פרומתאית 2013 פירושה, קודם כל, כתיבה מתוך ייאוש עמוק. ייאוש ממצבה של האמנות העכשווית בכלל ובפרט. ייאוש אינו סותר את האהבה. רק מאהב נכזב יכול להתייאש מרה. מבקר ישראלי ידוע לוקה באהבת יתר, ולפיכך קשה עלַי כתיבתו. מנגד, כיצד לא יתייאש הכותב המותש משיטוטיו במגא-קניון של האמנות העכשווית, כל-בו השאריות, בין אינספור המוצרים שנותרו ממחסני האתמול ונמכרים עתה כבמכירת חיסול וסוף-עונה?! לכתוב על אמנות מתוך ייאוש הוא "כתיבה בדם", כמאמרו של זרתוסטרא.

 

לכתוב על אמנות בבחינת יצירת אמנות פירושו, קודם כל, תמיכה בהתנסות אישית של הכותב כאמן, ולו גם אמן מוגבל. מורה לגיאומטריה אינו צריך להיות משולש, נכון, אך רק יועיל לו, לכותב על האמנות, לטעום את טעם היצירה. הביטוי השחוק – "מבקר הוא אמן מתוסכל" – ראוי לניסוח הפוך: אדרבה, הבו לנו כותבים על אמנות שהם אמנים שמצאו בכתיבה כר נכון יותר ליצירתם. התנסות בקו ובצבע, בחומר, במדיומים, בפורמטים וכו' – לזו חשיבות-לאין-ערוך בכתיבה על אמנות "מקרוב", "מבפנים", מתוך האמנות ולא רק על האמנות. כן, לא עוד לכתוב על אמנות, כי אם לכתוב את האמנות. בכתיבה שכזו יוסרו מחסומי התחושות והרגש. שום חשש מפאתוס של אמת, מסנטימנט, מהסוג שכה איימו ואולי עדיין מאיימים על כמה מטובי כותבינו בעבר ובהווה. כן, הבו לנו כתיבה פרומתאית על אמנות. די לנו בכתיבה העצירותית.

 

כי הכתיבה האותנטית על אמנות היא "זינוק" אמוני – קירקגוריאני כמעט – אל חשכת היצירה, זינוק עם כל האגו, אף כי ללא יוהרה (שאותנטיות, כדברי הוגיה הגדולים, היא גם העוז לביטול עצמי!). כתיבה אותנטית על אמנות היא כתיבה בלָשון של אמת, משמע – לא בִלשון ז'רגון ולא בִלשון פוזה – אם אתם מבינים את רמיזותי. כתיבה בלָשון אותנטית היא זו המשוחררת מחרצובות הכתיבה האופנתית, החניפה, המזויפת, כתיבה ההופכת את הקריאה למפגש חי עם שני אמנים – מושא הכתיבה והכותב. שהלא, כל כתיבה על אמנות – ממאמר פרשני בקטלוג ובכתב-עת ועד לביקורת עיתונות מודפסת או אלקטרונית – היא גם כתיבה על עצמך. כתיבה "שקופה", הנעדרת את דמות הכותב, היא גם פיקציה וגם מוגבלת. ולמותר לציין: לחילופין, כתיבה נרקיסיסטית היא פֶגָע-רע. נאמר כך: האני והלא-אני הם הכותב וצלו בטקסט המבוקש על האמנות.

 

ועוד על שפת הכתיבה: כתיבה על אמנות היא אמנות תרגומן של צורות, חומרים וחוויות – למילים. בטרם היות הכותב פרשן אינטלגנטי או מבריק, אולי אף פילוסוף, הוא מתרגם. הכושר הווירטואוזי לנסח במילים את שאינו ניתן לניסוח (לֵך תנסח במילים את היפעלותם של צבע, של הנחת מכחול, של צורה משורבטת וכו') – הכושר הזה הוא אתגר שמעטים הכותבים שעומדים בו בכבוד. לעתים, עם זאת, ולא נזכיר את השם המפורש – כישרון נדיר לתרגום שכזה הוא עיקר הישגו של הכותב, מה שאין בו די, כמובן.

 

מדבַר ה"הן" הנ"ל יובן ה"לאו": כתיבה פסולה על אמנות היא כתיבת כוח, אמצעי לביטוי כוחניות הכותב, חיסול חשבונות מקומוני ו/או אשרור סמכותו האדמו"רית של הכותב (שכאמור, כתיבה אותנטית היא זו המושתתת על פרדוקס האישור העצמי והביטול העצמי); כתיבה פסולה על אמנות היא כתיבה בשֵירות אָגֶ'נדה. אג'נדה (להבדיל מאידיאולוגיה שהכותב דוגל בה, ולפיכך, אין לו מנוס כי אם לבטאה) – היא מערך אידיאי א-פריורי נוקשה הנכפה על היצירה ויהי-מה. אידיאולוגיה ואותנטיות, נוסיף, עשויות להצטלב, בהחלט, אך רק בנסיבות הולמות. כתיבה פסולה על אמנות היא כתיבה "מטעם", ניגוד לטוהר היושרה של הכותב. יושרה זו, שהיא תנאי יסוד לאותנטיות, תבטיח את אומץ לבו של הכותב על אמנות, תחזק את עמידתו מול מערכות כוח, אך גם תדע להיזהר בכבודו של האמן שיצירתו נדונה בכתיבה. שכתיבה על אמנות עניינה "דיני נפשות", והכותב האותנטי, האמון על מבעו החופשי, יקפיד לכבד גם את חירותו של האחר, האמן, כפי שיידע לשוב ולהזכיר לעצמו מי הוא ומה הוא בסך הכול. כתיבה על אמנות גם תימָנע ככל האפשר מחָזוּת אקדמית- יבשושית, "מדעית" לכאורה, כזו הטובעת באפראט מָלאֵה, הגם שתגזור על עצמה להיות חקרנית ומדויקת. עם כל הכבוד למתודיקה ה"מדעית", שהולידה טקסטים אדירי חשיבות של חוקרים דוגמת ארנסט גומבריך, מאיר שאפירו ואחרים, הכתיבה המבוקשת על האמנות תכיר בזכותה, לעתים יתרונה, של הכתיבה האחרת, שאינה בוחלת במטאפורה, באסוציאציה, במולטי-דיסצפלינריות ובחוסר עקביות מתודית. כתיבה יצירתית.

 

למי פונה הכותב על אמנות? קהלו הוא קהל "עולם האמנות". הוא יודע, שהאמנות בכלל ואמנות זמננו בפרט, נידונו ל"עולם האמנות", ולכן יימָנע הכותב ממצג-השווא של הפנייה לציבור הרחב. האמנות, שהייתה בעבר הרחוק נחלת הכול (ובמחשבה נוספת: האומנם?), הפכה ב- 150 השנים האחרונות, בעוונותיה, לנחלת מיעוט, הלא הוא "עולם האמנות". האמנות אומנם פתוחה לכול, אך מבוקשת ומובנת באמת על ידי המיעוט. כתיבה עיתונאית פופולארית, כזו שערבבה אמנים וידוענים, אמנים ופוליטיקאים וכדו' – עשתה אולי לפופולאריות של העיתון והעיתונאי, אך הרבה פחות מכן להעמקת הבנת האמנות. לכן, הכותב על אמנות גם לא "ייחנך" בכתיבתו, לא ישמש כמורה לתלמידים, והגם שיימָנַע מכתיבה "מעל לראשי" קוראיו, רף כתיבתו ישמור על גובה (מוצנע) של יֶדע אמנותי, היסטורי ותיאורטי. הרף הגבוה הזה לא יבלום את המשך נסיקתו של הכותב הפרומתאי, שלא יחשוש מאתגרי רוח מהסוג המטאפיזי ואפילו הרליגיוזי, פתטיים ורומנטיים ככל שייראו. כי, מבחינתו, כאן אוויר הפסגות של הכתיבה האמנותית הגדולה, ואפשר שכאן מבחנה הגדול באמת של יצירת האמנות, זו שרק בנדיר מעיזה לשאוף לקִרבָּה את האוויר הצלול הזה.

 

האם לא כאן אתגרו העילאי של הכותב על האמנות – לעלות בסולם הכתיבה מדרגת מבקר היצירה הפרטיקולארית לדרגת הפרשן וההוגה הכללי יותר, ומדרגת הפרשן לטפס לדרגת איש הרוח כמצפון התרבות של הזמן והמקום?![1] נאמר כך: כל מבקר אמנות נושא בצקלונו את שרביט איש הרוח. השאלה היא רק גודלו של השרביט והאם יהין מבקר האמנות לשלוף אותו בסמכותיות אך גם בענווה. שהרי ממלכתו של בעל השרביט שלנו זעירה ומוגבלת; ולא עוד תאשר החברה בת-זמננו מינֵי גֵיתֶה או לֶסינג, אפילו לא שררה תרבותית נוסח חיים גמזו עליו השלום. לא, תל אביב אינה וימר, ואפילו לא פאריז 1968, נזכיר למספר כותבים מנפנפי שרביט וחובשי כתר-נייר.

 

בה בעת, זהו תור הזהב של הכתיבה על אמנות. יותר מתמיד, כך נדמה, הטקסט דולק אחר האמנות. עולם המסמנים של היצירה נתון למרותו של מרחב המסמנים המילוליים. מסמן על מסמן. למעלה מזה, יותר ויותר נראה הטקסט כמי שתופס את מקומה של עבודת האמנות. זו האחרונה הפכה תלויה בו כאוויר לנשימה, ובעשורים האחרונים, נדמה לא אחת, שהטקסט מרתק יותר מהעבודה, לעתים חשוב ממנה, ולא תמיד ברור מיהו המסמן ומיהו המסומן. כתב ארתור דאנטו ב- 1986:

"להתייחס לדבר-מה כאל יצירת אמנות פירושו להניח שהוא מועמד לסטרוקטורה של פרשנות."[2]

חמש שנים קודם לכן, כתב:

"לראות דבר-מה בכלל כאמנות תובע לא פחות מאשר זה: אווירה של תיאוריה אמנותית. אמנות היא מין דבר שתלוי לקיומו בתיאוריות."[3]

אגב, מוכר לי חובב הגיגים אסתטיים קטן הרבה יותר, המתגורר אי שם במזרח התיכון, שפרסם דברים דומים לאלה עוד ב- 1976. בכל אופן, פרשנות ותיאוריה של אמנות אומרות טקסטים, עוד ועוד טקסטים המקיימים אמנות ונופחים בה נפש-חיים.

 

אנחנו חיים בתקופה בה האמנות נקברת תחת הררי טקסטים על האמנות, טקסטים עיוניים הנוטים אל הפילוסופיה. אם הכתיבה על אמנות ראשיתה ההיסטורית – כך ראינו – בפילוסופיה הכללית, כי אז הטקסט העכשווי מבקש לשוב אל הפילוסופיה בתיווכם של פילוסופים, רצוי – כמובן – מהחוג הצרפתי. לא לחינם, עליית הגל הגדול והחשוב של אסכולת הפילוסופיה של פאריז נשאה על הגל שורה של גולשים תיאורטיקנים ישראליים (אוצרים, מרצים וכותבים), כשם ששקיעתו של הגל בשנים האחרונות (גם אם רבים המתעקשים שלא להכיר בכך) מסמנת דהייה של התיאורטיקנים הללו בכל הקשור לנוכחותם הפעילה בזירת האמנות הישראלית. שמות שמורים במערכת.

 

אך, מעמדו של הטקסט על האמנות עודנו רם ונישא והוא מאיים להגיע לאותה נקודת שיא של הדמיה בורחֵאסית, בה מפת האימפריה זהה לגודלה של האימפריה. אני תוהה מה אומרת תופעה זו על האימפריה, כלומר על מצבה של האמנות העכשווית, אף כי איני משוכנע אם יש לשפוט תופעה זו לשלילה.

 

 

 

 

 

 

 


[1] גדעון עפרת, "מטאפיזיקה עכשיו", "קו", מס' 7-6, יוני 1984, עמ' 88-77.

[2] Arthur Danto, The Philisiphical Disenfranchisement of Art, Columbia University Press, New-York, 1986, p.78.  

[3] Arthur Danto, The Transfiguration of the Commonplace, Harvard University Press, Cambridge, Mass., 1981, p.135.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: