האקוורליסטים של שנות האלפיים

                  האקוורליסטים של שנות האלפיים

 

הרשימה הזו היא תחליף לתערוכה, שחובה היה להציגה אצלנו במוזיאון מרכזי ואשר אין לי כוח נפשי להפיקה. אני מבקש להצביע על תופעה, שהיא אולי מגמה אמנותית שניתן לאבחנה באמנות הישראלית של המאה ה- 21. את התסמינים המוקדמים של התופעה איתרתי כבר בספרי, "אמנות מינורית" (2010) ואילו את אישושיה האחרונים קלטתי בשני מפגשים עקיפים עם עבודותיהם של רחל רבינוביץ' (ילידת 1956, בוגרת "בצלאל" 1982) ואלי קופלביץ' (יליד 1952, בוגר "בצלאל" 1982), שני אמנים שהם גם בני זוג מקיבוץ דפנה.

 

לאמנות הישראלית יש רומן מיוחד עם הציור בצבעי מים, עד כי, לא אחת, זוהו האקוורלים המקומיים מהמחצית הראשונה של המאה ה- 20, עם "ציור ארצישראלי". שכן, הנופים בצבעי מים, שציירו יוסף זריצקי, חיים גליקסברג, נחום גוטמן, שמשון הולצמן, מרדכי לבנון, ציונה תג'ר, מרדכי אבניאל, אביגדור סטימצקי וכו'  – שורה ארוכה ומכובדת של ציירים מקומיים – כמו אישרו בשקיפותם את האור העז המקומי ואיזושהי רוחניות (שזוהתה בעיקר עם מקומות נשגבים כירושלים וצפת) וכמו אישרו בזריזותם וחופשיותם טמפרמנט ים-תיכוני. אפשר גם, שהליריות המפורסמת של ההפשטה הישראלית חייבת לא מעט לליריקה המוטמעת באקוורלים ההם, שהפופולאריות שלהם דעכה עם שקיעת ציור הנוף המקומי בכלל:

"האקוורל הארצישראלי והישראלי הפך מאמנות מוליכה וחלוצית לאמנות נידחת, כמעט פסולה. והרי מדובר במימצע (מדיום) שמרכזיותו, במרוצת עשרות שנים אינה מוטלת בספק […]. מה משך, אם כן, כמה מהבולטים באמני ארץ-ישראל דווקא אל השטח שהיה שולי […] – ואולי היה זה גם חלק מה'נרטיב הציוני' שלהם: נופי הארץ הפיקטורסקיים או המקודשים במגע מיידי ספונטאני. […] הניסיון להתמודד עם האור הארצישראלי. כי מהו אקוורל מסורתי אם לא אור וצבע."[1]

 

מדיום צבעי המים קרוב מאד ללבי. ב- 1985, בפרק הקרוי "מימי צבעי המים" בתוך ספרון נשכח לחלוטין בשם "המדיום האמנותי" (סתוית, תל אביב, עמ' 26-21) ניסיתי לרדת לעומק המטאפיזיקה של המדיום הזה, ומצאתי את עצמי דן בספר הטאו של לאו טסו ובאידיאל הרוחניות הפשוטה המבוטא בו, וגם נדרשתי לרומנטיקונים האנגליים של המאות ה- 19-18, על האינטואיציה הלירית והקומוניקציה המיסטית בין האמן והטבע, אותם ביטאו בציורי המים שלהם. תהיתי באותו פרק על מתיקות המים במדיום הנדון (האם נוכל לצייר אקוורל עם מי ים?), על זיקת המדיום לאוויר (אווריריותו של האקוורל), על עיקרון המהירות המזוהה עמו, ועוד. יותר מכל, פניתי אל "המים והחלומות", ספרו של גסטון באשלאר (פאריז, 1942) ודליתי ממנו את צלילותם ושלוותם של המים, שהם יסוד ההשתקפות  והאידיאליזציה העצמית (נרקיסיזם); את מימי ההולדה והרחם לעומת מימי המוות (הנהר המוביל להאדס, או נחל מותה של אופליה, או מי הטביעה בים וכו'). באותה עת, סברתי כי –

"ברור, שהפסיכולוגיה של צבעי המים היא אידילית יותר. האקוורל, נאמר בעקבות הקטגוריות של באשלר, אומר […] ברית עם המים המתוקים – האגם, הנחלים

 המפל. גם ציורי האקוורל בנושא הים לא יעמדו בסימן מיתוס הרע והמוות של הים. האקוורל רוגע, בולע כאם גדולה, מרגיע כמי-שפיר, אביבי, משובב ונאווה. הוא מזמין אותנו לחוויית ההיטהרות, הטבילה בשלולית, אשר, עכורה ככל שתהייה, הריהי בהירה ומתבהרת."[2]

 

לכל הרומנטיזציות הללו – המקומיות והאביביות – כמעט שלא נותר זכר בעולם האמנות. האקוורל החדש של שנות האלפיים תובע מחשבה שונה לחלוטין. הנה כי כן, לאחר עשרות שנים של כיבוש הבד והנייר בצבעי שמן, אקריליק, סופרלאק, צבעי זכוכית, קולאז'ים ומה לא, חוזרים ציירים ישראליים רבים, צעירים יותר וצעירים פחות, אל המדיום האינטימי ההוא, האקוורל, תוך שהם מנתקים אותו מהנוף והאור המקומיים ותוך שמטעינים אותו בעולמם הנפשי האישי, עתיר המסתורין והמועקה. מעתה, רגישות, שבירות, חרדה, נרדפות, פנטזיות של מין ומוות – הפכו ל"מים כבדים", בהם טובלים האמנים העכשוויים (איך נכתב על אלי קופלביץ': "הוא משייט כצוללן בדממת המעמקים, בודד במים הצלולים, קולט אותות עמומים מן החיים שרוחשים למעלה."[3]). האקוורלים שלהם צופים פנימה לנשמתם, בעודם צוללים בבדידותם אל בריכתם הקטנה, אל הפורמט הזעיר של "יומניהם" האילוסטרטיביים, שם על גבול האקספרסיוניזם והסוריאליזם. התמוססות, אמורפיות, רכות – מחברות עתה בין אפיוני המדיום לבין מצבי הנפש של האמנים. לאור הקורן מתוך שקיפות האקוורלים של שנות האלפיים אין דבר וחצי דבר עם השמש; שכמוהו כזרקור-תיאטרון פנימי שמפנים האמנים פנימה אל מדורים חשוכים.

 

אני חוזר על הבחנות שהבאתי ב"אמנות מינורית" בעקבות הצבעה על הפופולאריות הישראלית של הציור הרפה, הדהוי, ה"חולני", המזערי, ובקיצור ה"מינורי":

"הסטאטוס האונטלוגי המהוה/מוקטן של הציור החדש מוצא אחד מביטוייו הבולטים בנקיטתם של ציירים צעירים לא מעטים במדיום האקוורל. לא אחת, מציגים ציירים אלה תצוגות צפופות של ניירות אינטימיים הנושאים עליהם דימויים שקופים ונזילים. […] לא נופים שטופי שמש מרתקים את הציירים הצעירים, אף לא מבט החוצה אל נופיה של ארץ חדשה ושובת-לב, כי אם מבט פנימה אל דמויות-רפאים, דמויות דחויות או סוטות, האובדות בבהירות חלולה וחסרת רחמים.

 "ראו, למשל, את ציוריו בצבעי מים של עמי פייצביץ, הצייר התל-אביבי שבגר את "בצלאל": עוד קודם ל- 2004, זמן תערוכתו – "צוות חדש" – בגלריה "טל אסתר" בתל-אביב, אימץ פייצביץ את טכניקת צבעי המים שבאמצעותם ייצג דימויים מיניים פרברטיים, שמאוחר יותר (ב- 2006) התקשרו למסורת הציור הארוטי היפני. אנאליות, אוראליות והפרשות, אורגיות וכו' אכלסו את ניירותיו אלה של פייצביץ, שעליהם התמוססו הדימויים האנושיים וכמו נמוגו, חרף כל היצריות הסוערת. [..] 

"האקוורלים של מרדכי רועי (יליד 1976, ובגר "מכון אבני") נראים כספק-בעלי-חיים חד-תאיים וספק בני-אדם, ייצוגים של יצורים היברידיים זעירים, שכאילו הוגדלו בזכוכית-מגדלת או במיקרוסקופ, או שצולמו בקרני רנטגן. אלה הם אקוורלים עתירי עדינות ושקיפויות, קומיים במבט ראשון ומאיימים במבט שני. דמויות אנונימיות עירומות, רשומות בדיו, צומחות מתוך ואל תוך כתמי צבעי-מים המתפקדים כישויות אורגניות (מכונפות ואחרות) ומתאחדות בביולוגיה ביזארית. חיות ארכאיות משתלבות במטמורפוזות הללו ותורמות את חלקן לחוויית האימה הממותקת. […] 

 "האקוורלים הקטנים של רחל קיני (בוגרת ה"מדרשה") נבנים באמצעות נגיעות מכחול שקופות ומהירות, מעמתות טבע ותרבות, חיות עם מלבנים העשויים לייצג "עיר", מייצגות (במספר ציורים) עוף המזין צללית-דמות מעל צללי עיר מופשטת (לדה והברבור? חטיפת גנימד? חלומו הפרוידיאני של דה-וינצ'י?), או צללי דמויות בלב סימני עיר שכתם שקוף מותז עליה, או זוג מזדווג מעל מבנה רב-מלבני וכו'. מכחולה הקליל של קייני יוצר פיגורות גרוטסקיות מופשטות-למחצה: סצנות סוריאליות קאמריות של חיות ובני-אדם בדרגות של נמסות, עם נטייה חוזרת לאלימות, למיניות תמוהה והתפרקות המשולבות בעידון ורוך של נגיעות המכחול ו/או בשמץ תמונות של אידיליה ותום (ציפורים מעופפות לרקע קרני שמש).

"בסמוך לשפה זו נמקם גם את ציוריה האקוורליים של מיכל בקי (ילידת 1962 ובוגרת "בצלאל" ב- 1988), ליטל דורצ'ין שמתיילדת בציוריה ומביאה את הפיגורטיביות האקספרסיוניסטית עד לגבול ההפשטה, או רות בן-יעקב (כקודמתה, בוגרת החוג לאמנות באוניברסיטת חיפה) ונוספים. כל אלו ממזגות בדרכן האישית ליריות רכה עם גרוטסקה תוקפנית ובוראות "מיניאטורות" של עולם פרטי הזוי ועגום. נוסיף עוד את ציורי האקוורל של סטפאן גולדרייך (יליד הארץ החי בבלגיה, שלמד ב- 2008 ב"בצלאל" במסגרת לימודי תואר שני): בתחילת 2010 הציג גולדרייך בגלריה "דולינגר" הדרום-תל-אביבית דפים קטנים של אקוורלים המייצגים בפרימיטיביזם ראשי אדם (מיעוטם ייצגו כף יד או עכביש גדול) – מעין מסיכות דמוניות/גרוטסקיות-ילדותיות המשלבות את המאיים עם הנלעג. ניירותיו ה"מינוריים" של גולדרייך מציגים דימויים מתפוגגים, עתירי שקיפויות ואמורפיות רכה.

"הרי לנו אפוא תמונת דור של ציירים (הרשימה ארוכה: יכַללו בה טל ירושלמי, אורית גריס ושאר בוגרי אקדמיות ישראליות מהשנים האחרונות) המבקשים אחר הנמס, הדוהה, הרפוי, המתפרק, החומק, המהוה, הזעיר, תשובה לעולם יציב, איתן, מוגדר ובעל גופניות מוצקה. לא אמנות של זקפה, כי אם אמנות של איבר מכווץ ומדולדל, ומכיוון מגדרי הפוך – אמנות המבכרת נשיות על פני זכריות. כך או אחרת, חושניות ארוטית נמהלת כאן ברפיסות או באי-פריון הגובלים במחלה ובמוות. בהכרח, אולי אף במוצהר: אמנות מינורית."

 

הבאתי את הציטוט העצמי הארוך הזה בבחינת מבוא רלוונטי לציורים בצבעי מים של אלי קופלביץ' ורחל רבינוביץ'.

בגלריה "הקיבוץ", בדף נלווה לתערוכתו של קופלביץ', שננעלה לפני כשבועיים-שלושה, מצאתי את המשפט הבא: "שיט, למי אכפת עוד מציור רגיש." היה זה הנימוק להחלטת האמן להציג בתערוכה רק צילומי סמארטפון של 80 האקוורלים שצייר, שאותם הכפיל באמצעים דיגיטאליים והדפיסם דיגיטאלית בגודל A4. ובכן, בתור אחד שעדיין אכפת לו מציור רגיש, התגעגעתי לאקוורלים המקוריים, ובפרט שהם נסובו על משקעי חוויותיו כחייל במלחמת יום הכיפורים – "זה חור ענקי בראש שנוצר בגיל 20 וממשיך בחיים משלו", כהגדרת הצייר. הציורים המשיכו חלק מעבודות שהוצגו ב – 2011 בתערוכה משותפת עם רחל רבינוביץ' במוזיאון באשדות-יעקב. בציורי המים של קופלביץ' באותה תערוכה חזרה דמות פרימיטיביסטית ומתיילדת של זכר – הד לעצמו כאנטי-גיבור – הנקלע אל מול דימויים, מבנים, מילים וכו', בהם הוא מופיע כסביל, מגוחך, חסר-אונים אם לא כקורבן נלעג של עולם אבסורדי. "מעין צ'פלין של האמנות", תיארה האוצרת, טלי תמיר, בקטלוג התערוכה. ואם לציורים נלווה חוט של הומור וגיחוך עצמי, ואף הביטוי Art is Happiness  נכתב באחד הציורים (הפילוסוף האמריקאי, ג'ורג' סנטיאנה, היה חותם על הכותרת הזו), ברור שיצירותיו של קופלביץ שידרו את ההפך הגמור. הנה כמה ציטוטים של האוצרת מתוך קטלוג התערוכה:

"האמנות שלו היא מלנכולית ואירונית באותה מידה". "האמנות אינה אלא זירה אבסורדית של מחוות תמוהות, פעילות זרה ומיותרת…". ג'סטות מוחלשות ונטולות דם. האמן הבודד, מעין רוח-רפאים…". "הקשר הציורי לעולם מבקש להיות רופף, מרפרף […] וכאילו לא מחייב."

 

המקרה של רחל רבינוביץ', לא זו בלבד שמאשר את מרבית הערכים הצורניים הנ"ל (אף כי ללא האירוניה וההומור), אלא שנוטל אותנו למחוזות נפש תהומיים של יצירה סמי-מיתולוגית, המשלבת בדרכה האקספרסיוניסטית והמסויטת יופי מעודן ביותר עם התאכזרות עצמית. לטעמי, ציורי הדיו והאקוורל של הציירת הזו הם עידית יצירתה, הנדרשת גם לא אחת לצבעי שמן. דמות נשית אנורקסית חוזרת ברבים מציוריה של רבינוביץ' והיא משתלבת בחיוורון ה"חולני" של הציורים. הגוף הנשלל הוא גם הגוף המתענג, אף גוף המקיים פעילות פורנוגרפית על גבול הפרברסיה, וזאת בזיקה גלויה לציור הארוטי הסיני (השוו לאקוורלים של עמי פייצביץ'). מרחב הזוי ואקזוטי של חיות, צמחים ואדם מפגיש אותנו באקוורלים הללו עם זוחלים וחרקים השזורים בדמות האישה ומתקיימים במציאות ספק-קסומה ספק-חרדתית. מחול ומחלה התאחדו כאן ביקום מפתה אך אסוני. רחל רבינוביץ':

"לאחר מלחמה ביולוגית, בני אדם קטועי גפיים הם יצורים היברידיים, שהסתגלו לנוזלים רעילים…"[4]

 

האקוורלים הללו של כל הציירים במאמר זה (ושל הנוספים הפועלים בשטח) תובעים ממני "מטאפיזיקה" אחרת של מדיום צבעי המים. האביב, אם לא פינה מקומו לסתו מלנכולי, הומר בציורים הללו באַל-זמן בדיוני, שאורו מלאכותי ואין בו ברכה לצמחים, חיות ואדם. לא עוד שמחת חיים הולצמנית וגוטמנית של נופי הכינרת, לא עוד תפרחות נוסח נופי שמואל חרובי, לא עוד המוזיקליות הריתמית המיניאטורית נוסח ירושלים של זריצקי, לא עוד השלווה והנועם נוסח צפת של גליקסברג, וכו'. האקוורלים החדשים של שנות האלפיים מאשרים חיים מדומים מתוך אַל-חיים. האֶרוס שבהם אינו פריוני. אווריריותם אינה זו של אין מיסטי אינסופי, כי אם של ריקנות נטולת טרנסצנדנציה. אלה הם אקוורלים של אובדן אישי – גופני ונפשי, ולעומת האקוורלים האופטימיים של ציירי ארץ ישראל הם סמוכים יותר לסיוט, גם אם הסיוט עליז לעתים. שלא כאקוורל הרומנטי האנגלי, אין האקוורליסטים החדשים אומרים "הן" לטבע "שם, בחוץ", כי אם בוראים פסוודו-ביולוגיה, פסוודו-פיזיונומיה ויצורים שלא היו ולא נבראו. הבדידות המבורכת, שאפיינה את האינטימיות בין האקוורליסט הרומנטי לבין הנוף, הפכה לבדידות מקוללת שהיא גזר דין קיומי.

 

ניאו-רומנטיקה אפלה, בסגנון ווליאם בלייק, מהודהדת ברבים מהאקוורלים החדשים. פרֵה-סוריאליזם נוסח אודילון רֶדון, סיוטי מפלצות נוסח אלפרד קובין  – אלה הם רק חלק מהרקע ההיסטורי העמוק של האקוורלים העכשוויים.

 

לא עוד מי אגמים ונחלים הם מימי האקוורל החדש, כי אם מי תהום שזוהמו, מי שפכים, לכל היותר – שלוליות חורף.

 

 

  


[1] נתן זך, "מי מפחד מאקוורלים?", "שישי, תקשורת/תרבות", 26.5.1995, עמ' 17. מצוטט על ידי מאירה פרי-להמן במבוא לספרה, "טובל במים, טובל באור – מאה שנות צבעי מים בישראל"" מוזיאון ישראל, ירושלים, 1998, עמ' 10.

[2] גדעון עפרת, "מימי צבעי המים", בתוך: "המדיום האמנותי", סתווית, תל אביב, 1985, עמ' 25-24. היום אני יודע שלא דייקתי: האקוורלים הסגריריים של נחום גוטמן משנות ה- 30 בנושאי הים טומנים בחובם מסר נוגה.

[3] טלי תמיר, "החלוקה החדשה", בית רמי ואורי נחושתן, אשדות יעקב מאוחד, 2011, עמ' 76.

[4] מתוך האתר של האמנית.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: