פיסול וגטטיבי

                                פיסול וגטטיבי

הכרתי את דוריס ארקין בתור פטרונית נדיבה של אמנות (בית ספר לפיסול, "בסיס") ושל אמנים (הפסל והקרמיקאי, משה שק ז"ל, לדוגמא), ולכן לא תליתי תקוות גבוהות במיוחד לקראת ביקורי בתערוכת הפסלים שלה בבית האמנים בתל אביב. כמה שטעיתי. דוריס ארקין היא פסלת טובה מאד, מקורית וחזקה. אודה: לא אהבתי את הפסל המתחכם הנחבא בחדרון שבקצה האולם – תיבת ברזל הטורפת דפי אוטוביוגרפיות ופולטת אותם גרוסים לערימה שלמרגלותיה. "סמלי" מדי, אף מעט פשטני. ברם, הפסלים שלאורך האולם – אותם גיבובי "זרדים"  מברזל, החוברים לישות כדורית, מסוג החרולים היבשים המתכדרים ברוח לאורך הכבישים, או שמתפרשים התפרשות "ריזומית" כחלקת שדה – ניחנים בכל מה שפיסול טוב זקוק לו.

ואז נזכרתי בפַסל הנשכח, אברהם רפאל (1989-1937), שנפטר בגיל 52  בקיבוץ מנרה, כשהוא מותיר אחריו עיזבון פיסולי מעולה, שנותר כברזל שאין לו הופכין. כלום מכירה דוריס ארקין את הפסלים הקוצניים של א.רפאל, שהם "קרובי משפחה" של פסליה? כך או אחרת, מצאתי את עצמי מהרהר בפיסול צמחייתי בכלל ובפסלי רפאל בפרט.

מדי ביקור שלי במשכן לאמנות בעין-חרוד, אני מקפיד להעיף מבט אל פסל קוצני חלוד של אברהם רפאל, המוצב מבויש, כמעט מוזנח, באחד משבילי המוזיאון, ואני תמה כיצד מניחים לאיכות וייחודיות שכזו לדהות באבדון וכיצד זה שלאחר תערוכת הזיכרון לרפאל במוזיאון תל אביב, מאי 1980, לא ערכו במוזיאונים שלנו כל תערוכה נוספת לפַסל המעולה הזה, ביחד עם ספר רציני. אברהם רפאל נולד בירושלים, אך חי מרבית חייו במנרה והוכר, לכל היותר, כאחד מהפַסלים של התנועה הקיבוצית. הוא השתתף בתערוכות קבוצתיות של אמני הקיבוץ במשכן בעין-חרוד (1971), בגלריה "הקיבוץ" (1973) ועוד. אם בפסליו המוקדמים, היה א.רפאל נתון מדי להשפעת הפסלים המופשטים של דב פייגין, איש "אופקים חדשים", הרי שפסליו הבשלים כבר היו מקוריים לחלוטין. אתם צריכים לקרוא מה כתבו עליו הצייר מיכאל גרוס והפסל יחיאל שמי (שניהם עליהם השלום) כדי להבין שאינני מבלבל לכם את המוח. בחוברת לזכר א.רפאל כתב גרוס:

"הייתה באברם הכנה עצומה להיהפך לאמן מעולה, היה בו את הכוח הנפשי לכך, היה בו כשרון גדול, מתת שמים. […]  שדות הברזל  – יש בהם עוצמה וזרימה של הטבע, ומצד שני הן משדרות התכווצויות אישיות וכואבות ביותר. קוצי הברזל  –  כל קוץ בפסליו הוא נפרד וייחודי בכאבו, בתוך משטח הקוצים קיימים כמה וכמה רבדים- קוצים נחים, קוצים דוקרים, קוצים פוגעים, קוצים זורמים…  היה בו עושר נפשי גדול ומורכב מאד. כדורי הברזל  –  המעולות שבעבודותיו, הן כעין מוסיקה גבוהה,  המבוטאת בדרך הפיסול הייחודי."

יחיאל שמי כתב במכתב הספד:

"אברם היה איטי ודיקן. השקיע אנרגיה עצומה במחשבות על האיך והמה. התפוקה הייתה קטנה. יצר שדות אין סופיים של קוצי ברזל. ועוד ועוד קוצי ברזל. הלחים קוץ לקוץ. עבד כמו נמלה חרוצה, יצר שדות הנעים כאילו ברוח. הייתה איזו תנועה בשדות שלו

כמו אדווה במים ואוושה שקטה. גבר יפה, עיניים שורפות, עם תאווה עצומה לחיים, זה היה לפני שנים. שדות הקוצים והכדורים, כדורי הברזל המדויקים, השקופים, המולחמים ממאות גופי ברזל השווים בצורתם ובגודלם. בחוש, ואולי במודע, התקשרה עבודתו עם האקומולציה באמנות. שברים קטנים רבים היוצרים מהות שלמה חדשה."

אני מתבונן בצילומי הפסלים החלודים של אברהם רפאל והתפעלותי גוברת מעבודה לעבודה: המוני קוצי ברזל קצרים מולחמים זה אל זה וזה לצד זה ובוראים ענפים יבשים או גופים וגטטיביים אחרים – לעתים דמויי פרח ברקן עגול, לעתים דמויי חלקת שדה מלבנית (המשולבת ב"גריד" שבמסורת תפסנות-בטון), לעתים דמויי תפרחת קקטוסים אקזוטית, לעתים דמויי פרי קוצני או בלוט או אצטרובל, ועוד. צפיפות, סבך, דוקרנות – אלה הם עיקר ערכי הפיסול בברזל של אברהם רפאל, שתמיד ממוזגת בהם תודעה גיאומטרית של צורות יסוד, כמו גם קליטה חרישית של הרוח הנושבת ב"צמחים", משמע תפיסת ה"אוויר" האופף את ה"קוצים", שהם בעצם – לפי עדותו של האמן – שיבולים יבשים. בחוברת הזיכרון, שראתה אור בקיבוץ מנרה, אני קורא את דברי אברהם רפאל על יצירתו:

"מתוך צפיפות החומר יוצאים קוצים החותכים באוויר. אני חושב שהקוצים האלה זה השימוש שנראה לי בעבודה בברזל. זה מה שמתאפשר מהחומר הזה. אין שום קשר בין הפסלים שלי לקוצים שנתברכנו בהם בארץ, למרות שאני מאד אוהב את הקוצים והברקנים הצומחים בצידי הדרכים. פסלי "שדות"  – בהתחלה אתה עשויי לא להבין איפה השדות, הלא הפסלים מזכירים מיטות של "פאקירים". אני רואה משהו מלא תנועה, חלל, אוויר אכזרי, דוקר ומקסים.  התנועה של הברזל המתפזר והקוצים הזקופים, מקורם בשיבולים הזקופות ובשיבולים המתנועעות ברוח, שראיתי בחפצי-בה בעודי ילד. אני חושב שהפסלים שלי קשים מדי, עצובים, דוקרים את העין."

כוחם של פסלי אברהם רפאל היה ביכולתם לתרגם את הנופים הצמחיים, את השדות מוכי השמש והחום, של הארץ עם מבע אנושי כאוב, שדוקרנותו היא מגננה "דורבנית" על ייסורים פנימיים. רפאל הצליח היכן שפסל גרמני ידוע, גינטר אוקר (Ucker, יליד 1930), מי שנודע בפסלי הברזל המסמריים שלו, לא הצליח: הוא חיבר בין ההפשטה לממשות הקונקרטית הסביבתית והפנימית-רוחנית גם יחד. מבחינה זו, אברהם רפאל הוא לפיסול הישראלי מה שלאופולד קראקוור הוא לרישום: שניהם אמני הקוצים הארצישראליים כמטאפורה טראגית.

בשלב זה, כשאני רואה את פסלי הברזל של דוריס ארקין כממשיכי מורשתו של אברהם רפאל, אני מתחיל לחשוב על פיסול וגטטיבי: תולדות הפיסול בכלל, כולל זה המודרני והפוסט-מודרני, לימדו, שמדיום הפיסול קשור בטבורו לגוף האדם, ולכל היותר, לחיות. גדולי הפיסול בעולם ובארץ התמחו בייצוג פיגורות ודיוקנאות (פרוטומות), לעתים על סוס, ואילו פַסלים מודרניים (דוגמת יצחק דנציגר ויחיאל שמי שלנו בשנות ה- 50) התמחו גם בפסלי חיות, ציפורים וכו'. יעקב דורצ'ין מפסל "מלאכים", ציפור, קופים, דגים וכו', אך לא צמחים. נדיר ביותר לפגוש פַסל המעצב דימוי צמחי. חריג ישראלי הוא יחיאל שמי ממחצית שנות ה- 60, שפסלי הפלדה שלו מרתכים יחד קרעי אניות וכו' על מנת ליצור אובייקט מונומנטאלי דמוי עלי כרוב (או להבות). חריג אחר הוא אולי דוד פלומבו, אשר נודע אף הוא באותו עשור ב"ענפים" המחודדים, שקדמו לקוצים של רפאל.

והנה, בתחום הציור, לעומת זאת, נרבה לפגוש ייצוגים וגטטיביים: ציורי יער, עצים בודדים, פרחים, שדות וכיו"ב. שאלה מעניינת: מדוע הציור אימץ לחיקו את הצומח (בנוסף על אימוצו את דמות האדם, החיה וכל השאר) ואילו הפיסול נמנע בדרך כלל מהצומח?

התשובה קשורה במרחב החזותי הרחב אף יותר של הציור: ייצוג הנוף. הפיסול מייצג נוף רק בנדיר ("מבני הנוף" של דנציגר, הדיונות בפסלי דני קרוון). תנו לפיסול גוף – עצמות "הנרי-מוריות", פיגורות "מיכלאנג'ליות" או "רודאניות", פרים "פיקאסויים" וכו' – והפיסול יחוש בבית. כל זאת, משום שמדיום הפיסול הוא מדיום גופני: הוא מאתגר את הגוף האנושי באמצעות גופי האבן, העץ, הברזל. מדיום הציור פחות גופני מהפיסול, וניתן לומר שהעין-יד של הצייר פחות מחוברת לשלד ולשרירים שלו, מה שאין לומר על העין-יד של הפסל. בכוח העין של הצייר לקלוט מתוך רחק אסתטי מרחבי נוף ולהיתפס בהם לדינאמיקות של עצי חורש (סזאן), להרמוניות של שדה פרחים (קלוד מונא), לפרחים בקנקן (ואן-גוך). עין הפסל שבויה יותר במאסות, בגרביטציה (בפיסול הקלאסי) ובשלילתה (בפיסול המודרני).

אלא, שההבחנות הללו יחסיות בלבד, וכפי שראינו, הן נפרצו לא אחת בידי פַסָלים חריגים. אלה הם אמני הפיסול הווגטטיבי. יצחק דנציגר, בערוב ימיו, 1975, שתל חורשת אלונים בבחינת "פיסול" אנדרטה; תולי באומן הציג בתחילת שנות ה- 80 עציצים גדולים עם שיחי צבר; דני קרוון שתל באותם עשורים ולאחר מכן עצי זית (או שהציגם עקורים ותלויים במהופך). גם תומרקין הגיב בשנות ה- 80 לעצי הזית בפיסול סביבתי רב-חומרי. וכמובן, מנשה קדישמן בתגזירי הברזל שלו (החלודים או הצבועים) שמאז סוף שנות ה- 70, ובהם תגזירי פוזיטיב ונגאטיב של עצים. כל אלה ונוספים נמנים על החוג הרחב (והמורכב יותר באמצעיו) של הפיסול הווגטטיבי הישראלי והמזרח-תיכוני.הגרעין הקשה של פיסול זה – "פיסול נטו" במונחיו של י.שמי –  מיוצג על ידי אברהם רפאל ועל ידי ממשיכתו מדעת או שלא מדעת.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: