אגדת המושגים האסתטיים?

                     אגדת המושגים האסתטיים?

 

במסגרת הנוסטלגיה שנתקפתי בה לחזור אל עוגמת הנפש של האסתטיקה האנאליטית, לא יכולתי שלא לשוב ולעלעל באחד המאמרים היותר בולטים ומדוברים בדיסציפלינה זו, והוא מאמרו של פרנק נואל סיבלי, "מושגים אסתטיים". סיבלי (1996-1923), פילוסוף אנגלי, פרסם את מאמרו ב- 1959 ב"Philosophical Review" (Vol. LXVIII, no. 4, pp. 421-450), ומאז, פורסם המאמר באסופות רבות. זהו המאמר הנודע ביותר של סיבלי, מאמר חייו, ומרבים לצטטו.

 

טענתו של פרנק סיבלי פשוטה: ישנם "מושגים אסתטיים" וישנם "מושגים בלתי אסתטיים". צבע כחול, או אדום וכיו"ב המאובחנים בציור; דימויים בציור – בתים, עצים, דמות וכיו"ב;  – אלה, טוען הפילוסוף, הם "מושגים לא אסתטיים". לאלה נוכל להוסיף: מידות הציור, אפיון מרכיביו הצורניים כזוויתיים, או שטוחים, או גליים וכו', משקל הפסל, חומרי הציור או הפסל, ועוד. כנגד כל אלה, ישנם מושגים מסוג אחר, אומר לנו סיבלי: היות היצירה מאוזנת, או המתח שהיא מעוררת, או אמון וטלטול-נפש שהיא גורמת, וכיו"ב; אלה ודומיהם, טוען הפילוסוף, הם "מושגים אסתטיים". כי, בעוד המושגים מהסוג הראשון דורשים לאבחונם רק חושים תקינים וכושר שכלי תקין, המושגים מהסוג השני תובעים מאיתנו הפעלת חוש טעם.

 

סיבלי יודע, שלעתים תכופות, אנו נוטים לבסס מושג אסתטי בהסתמך על מושגים לא אסתטיים (אנו אומרים: "הציור עדין בזכות גווני הפסטל שלו וקוויו המתעגלים."). אך, טענת היסוד של סיבלי לאורך מאמרו היא, ש-

"…אין בנמצא שום תכונות לא-אסתטיות שבכוחן לתפקד בשום נסיבות שהן, כתנאים לוגיים מספיקים ליישומם של מונחים אסתטיים. במובן זה, מושגים אסתטיים אינם כלל תלויי תנאים."[1]

 

כיצד אפוא ניתן להשתמש במושגים אסתטיים אם אין שום דרך להתנותם? תשובת סיבלי: אנו פשוט רואים (או שאיננו רואים) באורח בלתי אמצעי אם דבר-מה הוא עדין, מאוזן, חינני וכו'.

 

היום, כשאני כבר משוחרר מאימת האסתטיקה האנאליטית, אני נוטה להטיל ספק בהרבה מהבחנותיה. יותר ויותר למדתי, שמגרעתם הגדולה של אסתטיקונים ופילוסופים של אמנות היא, שאין הם מעורים דיים באמנות בכלל ובאמנות העכשווית בפרט. ולא נזכיר שמות. קורה אפוא, שגם אם לא ניחנת במוח פילוסופי מבריק במיוחד, די בהיכרותך האינטימית עם הזירה האמנותית בכדי שתסבור, שהפילוסוף המבריק פשוט טועה ומטעה. ואפשר שדוגמא לכך היא מאמרו של פרנק סיבלי.

 

כי התנסותי במהלכים האמנותיים של עשרות השנים האחרונות די בה, כמדומני, על מנת לטעון, שההבחנה בין "מושגים אסתטיים" לבין "מושגים לא אסתטיים" אינה תופסת לוגית, בה במידה שמושתתת על התמצאות אמנותית שמרנית ואלמנטארית. בהתאם, להלן אבקש לומר, שהפרדת המושגים האסתטיים מהמושגים הלא-אסתטיים כמוה כהפרדת צורה מתוכֵן – הפרדה פיקטיבית ובלתי מעשית.

 

מילה על יחסי צורה ותוכן: חרף כל שמקובל היה על הפורמליסטים השונים של המאה ה- 20, האומנם בכוחנו להבחין בין צורת-דג לבין מושג הדג (כפי שהציע וסילי קנדינסקי, למשל)? כלום יכולים אנו להפריד בין צורת ספר לבין המושג "ספר", או בין צורת נעל והמושג "נעל", או בין צורת סולם והמושג "סולם", ובעצם – בין הצורות והתכנים של כלל המושגים האמפיריים? שהלא דומה, שהמושגים הללו כוללים במו הגדרתם (קרי: תוכנם) את צורתם. נכון הוא, שציון צורת עיגול, למשל, אינו מניח, מנֵיה ובֵיה, צלחת או סהר, או פיצה, או אנטנת לוויין. רוצה לומר: כל עוד מדובר בצורות יסוד פשוטות, אפשר שההבחנה בין צורה ותוכן אכן תופסת בחלקה (שבמקביל למקרה העיגול, גם צורת מלבן, למשל, תחול על מושגים שונים כמו ספר, בניין, דף, אריח וכו'). ברם, כשעסקינן בצורות מורכבות של מושגים, ההבחנה אינה מן האפשר: צורת איש (רגליים, גוף, ידיים, ראש) אומרת איש; צורת פיל אומרת פיל; צורת חולצה אומרת חולצה. לך תפריד.

 

כמדומה, היו אלה כבר אפלטון ואריסטו שלא הפרידו בין צורה לתוכן כאשר נקטו במילה "צורה" כמייצגת את מהותם של דברים. וראו, לדוגמא, את אריסטו מונה ב"פיזיקה" שלו את "הסיבה הצורנית" כאחת מארבע הסיבות להיותו של דבר מה שהינו, תוך שמבין במילה "צורה" את מהותו של הדבר, זו הלובשת חומר במהלך התהוות הדבר הספיציפי מ"בכוח" ל"בפועל".

 

עד כאן באשר לברית הבלתי ניתנת לניתוק שבין צורה לבין תוכן. מכאן ואילך, בחזרה לסיבלי ולהבחנה בין "מושגים אסתטיים" לבין "מושגים לא אסתטיים".

 

כאשר אני ניצב מול בד ענק של איב קליין, המכוסה כל-כולו בצבע כחול-קובאלט ("כחול איב קליין") והמרוח באורח אחיד וללא כל סימני מכחול, ברי לי שאיני יכול לעשות הבחנה בין צבעו של הציור בפורמאט המסוים ("מושגים לא אסתטיים") לבין, נאמר, המסתורין הקסום שלו ("מושג אסתטי"). כי במו מושג הכחול-קובאלט שבפורמאט הזה גם המסתורין הקסום הנלווה לו. הנה כי כן, איב קליין גרם לי לאבחן, ממנו והלאה, את הכחול-קובלט כמאגי ומופלא. או, טלו "מושג לא אסתטי" כמו משקלו של פסל: במקרה פסלי ה"באֵר" של יעקב דורצ'ין – גושי פסולת-פלדה גדולים, שמשקלם עצום ורב (עד כי לא ניתן היה להציגם בתוך בניין מוזיאון תל אביב, מחשש פן תקרוס הרצפה לתוך המרתפים) – למשקל יש גם משקל אסתטי (לו היו הפסלים עשויים מחומר קל יותר, קל-קר למשל, ואפילו נראו בדיוק אותו דבר, האפקט האסתטי שלהם היה אחר לגמרי). במקרה דנן, העוצמה החומרית (מושג אסתטי) הבוקעת מהגוש האטום קשורה קשר הדוק גם למשקלו. וכך, אם, נניח, המשקל 100 טון כשלעצמו אינו "מושג אסתטי" (כאשר הוא מוחַל על מטען פוספטים של ספינת משא), הוא בהחלט בעל ערך אסתטי כשהוא מוחל על פסל בתערוכה.

 

או, טלו "עבודת אדמה" של רוברט סמיתסון, למשל: האם אין גלום במו גודלה העצום של העבודה – מרחבי טבע אדירים – ערך אסתטי? ואצלנו, כאשר עזרא אוריון פעל ב- 1985 לשיגורו של סלע מהנגב למאדים – האם אין המרחק של שנות אור מרכיב חווייתי-אסתטי בפעולה? אתם שמים לב: עצם ההקשר האמנותי של המושא גורם לגיוסם של "מושגים לא אסתטיים" למרחב "המושגים האסתטיים".

 

אנו אומרים: כשם שלא ניתן לנתק צורה (מורכבת) מתוכן, כך לא ניתן לנתק "מושג אסתטי" מ"מושג לא-אסתטי" כאשר מדובר באמנות. האם לידיעה, שציורו של משה גרשוני משנות ה- 80 צויר במצב של כריעת האמן על ארבע (לכאורה, "מושג לא אסתטי") אין משמעות חווייתית-אסתטית מיוחדת? או, הידיעה שציור "פעולה" של הציירת סמדר אליאסף נוצר בתהליך של מריחת צבע באמצעות בגד ששלפה מסל-הכביסה? ברור: המושג "בגד" הוא מושג "לא אסתטי", ואילו המושג (נניח) "מרגש" הוא "מושג אסתטי"; אך טענתי היא שאין להפריד בין שני המושגים כשעסקינן באמנות.

 

בעצם, אני מבקש לטעון יותר מזה: שבאמנות, כל מושג לא אסתטי עשוי לתפקד – במוקדם או במאוחר – כמושג אסתטי! מקרה בולט הוא מושג הגודל: הפילוסוף האנגלי, ג'וזף אָדיסון (1719-1672), כלל את "הגדול" ואת "החדש" בין מרכיבי התענוגות החושניים הראשוניים של החוויה האסתטית (אף מחוץ להקשר האמנותי!), משמע ראה בהם מושגים אסתטיים. מה שהיה "מושג לא אסתטי" ("גדול") הפך "מושג אסתטי". הצייר וההוגה האנגלי, איש המאה ה- 18, וויליאם הוגארת, אבחן את הקו המתפתל המורכב משני קימורים מנוגדים (צורת S) כ"קו יופי", קו שניתן לאתרו בטבע  בצמחייה ובאברים אורגניים מסוימים. שאלה: האם, בעקבות הוגארת, ומאוחר יותר, אמני "זרם הנעורים" –  צורת הקו המתפתל הזה היא "מושג אסתטי" או "מושג לא אסתטי"? וכאשר אמני "הנשגב" הרומנטיים ספחו את הים הסוער (וויליאם טרנר) או את המדבר (ה"אוריינטליסטים") לאינוונטר הציורי שלהם – האם לא הפכו דימויים אלה מ"מושגים לא אסתטיים" ל"מושגים אסתטיים", אשר במו המחשבה עליהם – ובעיקר בהקשר האמנותי, כאמור – מוטמעת התפעמות "נשגבת"? או, ניקח את הצבע הלבן: לכאורה, "מושג לא אסתטי" בדומה לכל אבחון של צבע אחר. ואולם, לאחר שקאזימיר מאלביץ', רוברט ריימן ואחרים יצרו את ציורי הלבן-על-לבן – הוטען הצבע במטען חווייתי אסתטי (שלווה, רוחניות, טוהר – – -) עד כי כמעט הפך זהה עמו. האם לא כך פועלים צווי האופנה, כאשר כל עונה בוחרת לה את הצבע שלה בבחינת הצבע האסתטי המועדף? ראו מה קרה ל"שמלה הסגולה"… או, המושג "שטוח": "מושג לא אסתטי" שהפך (בהקשר האמנותי-חזותי) ל"מושג אסתטי" בעקבות פועלם האמנותי של מונדריאן ושאר ציירי ה"די-סטייל" ההולנדיים. הדוגמאות רבות.

 

האמנות מרחיבה ללא הרף את גבולות החוויה האסתטית, והיא מחלחלת את ערכיה לתוך התרבות בצורות העיצוב למיניהן. בהתרחבותה זו גורפת האמנות "מושגים לא אסתטיים" למרחב "המושגים האסתטיים". "אור ירח" הוא "מושג לא אסתטי" שהוטען בתחושות אסתטיות בעקבות יצירות רומנטיות בשירה, במוזיקה ובציור. כך קרה, שמושגים הפכו "אסתטיים" ו"לא אסתטיים" גם יחד, מבלי היכולת להפרידם, שעה שנוכסו כערך אמנותי: "אחדות", "סדר", "חופש", "בלתי-אמצעיות", "מינימאליות", "ריבוי" וכו'. בעיקרון, לא נוכל לתחום את גבולות ההתרחבות הזו, המושרשת במו החירות האמנותית האינסופית. טיטניום הוא חומר מתכתי ששימש לבניית מטוסים; אך מרגע שפרנק גֶרי החל מצפה בניינים בטיטניום, הוטען "המושג הלא אסתטי" הזה במשקע חווייתי אסתטי (כשהוא מקושר לארכיטקטורה). זה קרה, קודם לכן, ל"מושג לא אסתטי" כמו הבטון בזכות לה-קורבואזייה וממשיכי ה"ברוטאליזם" בארכיטקטורה; זה קרה לברזל החלוד בזכות פַסלים כריצ'רד סרא עד יחיאל שמי ואחרים. בעקבותיהם, ראיתָ מושא אמנותי מ"ברזל חלוד", ובאחת, חשת במתיקות האסתטית הנלווית. וזיווג הפלדה והזכוכית בעקבות גורדי השחקים הניו-יורקיים?

 

האם הבחנתו של פרנק סיבלי היא אומנם אחיזת עיני ההכרה? אני נוטה להותיר את ביקורתי עם סימן שאלה לטובת מוחות חריפים משֶלי.

 

מה שמביאני הישר אל מאמרו של טד כהן, "אסתטי/לא אסתטי ומושג הטעם: ביקורת עמדת סיבלי". טד כהן הוא פילוסוף אנליטי מאוניברסיטת שיקאגו, שב- 1973 פרסם את המאמר ב"Theoria" (Vol. XXXIX, pp. 113-152). לא היה זה מאמר הביקורת הראשון נגד סיבלי: עשור קודם לכן, פרסם ה.ר.שווייצר (H.R.Schwyzer) תגובה שוללת ("'המושגים האסתטיים' של סיבלי") ב- "Philosophical Review" (Vol. 72, no.1, January 1973). ב- 1976 פרסם עדי צמח הירושלמי ביקורת על מאמרו הנדון של סיבלי בספרו, "מבוא לאסתטיקה". בפרק הקרוי "פרדיקטים אסתטיים" הסכים צמח עם סיבלי, שלא ניתן לבצע רדוקציה של מושגים אסתטיים למושגים לא-אסתטיים, "אבל דבר זה אינו אומר, שאי אפשר להגדיר תכונות אסתטיות בעזרת דיסיונקציה (קשר לוגי של או-או/ג.ע) של תכונות לא-אסתטיות שתהייה מספיקה לייחוסה של התכונה האסתטית המוגדרת."[2] מכאן ואילך, הרחיק צמח לכיוונים אחרים.

 

אך, מאמרו של כהן היה חריף ורדיקאלי יותר מכל הקודמים והמאוחרים. "זוהי התפלספות שברצוני לערער עליה (to discredit)", הכריז[3], ומספר עמודים לאחר מכן הוסיף: "אין הוא מציג שום טיעון".[4] כי, לדעת טד כהן, סיבלי הציע את הבחנתו בין שני סוגי המושגים, אך לא הסמיך אותה על כל ארגומנטציה. שמבחינת כהן, עצם ההבחנה בין שני המושגים היא פיקציה.

 

כזכור, לפי סיבלי, הבחנת "מושג אסתטי" מ"מושג לא אסתטי" תיעשה באמצעות הצורך להפעיל חוש טעם, שהיא פעילות השונה, לדעתו, מהבחנה הכרתית רגילה בעין או באוזן. אלא, שטד כהן אינו נכון לקבל את עיקרון השוני הזה. שלדעתו, די בכושר הבחנה רגיל לחלוטין על מנת להבחין אם קו הוא "חינני" (graceful) אם לאו. אין בנמצא, טוען כהן, שום קבוצה של מושגים (מסוג ה"אסתטיים" של סיבלי) התובעת מאיתנו כושר הבחנה החורג מהכושר ההכרתי הרגיל. כהן, שאיתר מסורת פילוסופית אנגלית בשורש עמדתו של סיבלי, שב עד דיוויד יום ועד מושג הטעם שלו על מנת לשלול את האידיאה של חוש הטעם בבחינת חוש עצמאי, הנבדל מפעילות הכרתית-חושית רגילה. לצד כהן תמצאו באסתטיקה האנליטית שורה שלמה של הוגים המערערים על מושגים דוגמת "חוש טעם", "חוויה אסתטית" וכו' בבחינת מושגים עצמאיים.

 

מאמרו של טד כהן ארוך וקשה, עתיר בנוסחאות לוגיות, שכולן באות לתמוך בבביקורתו הנ"ל. המאמר גם כתוב בביטחון עצמי רב. אז כיצד זה, שחרף כל הערעורים הרב-כיווניים, מאמרו של פרנק סיבלי לא נעלם מעל פני האדמה? מדוע הוא שב וחוזר באסופות יוקרתיות של הגיגים אסתטיים-אנליטיים[5]? עודני עם סימני השאלה. 


[1] Frank N. Sibley, "Aesthetic Concepts", in Problems in Aesthetics (ed. M. Weitz), Macmillan Company, London, 1970, p.829.

[2] עדי צמח, "מבוא לאסתטיקה", המכון לפואטיקה ולסמיוטיקה, תל אביב, 1976, עמ' 214.

[3] Ted Cohen, "Aesthetic/non-Aesthetic and the Concept of Taste: a Critique of Sibley's Position", "Aesthetics – A Critical Anthology", eds. George Dickie & Richard J. Sclafani, St. Martin's Press, New-York, 1977, p.838

[4] שם, עמ' 842.

[5]  ראו לדוגמא:Aesthetics – A Critical Anthology, eds. George Dickie & Richard J. Sclafani, St. Martin's Press, New-York, 1977.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: