אמנות הוויכוח

                                אמנות הוויכוח

 

עלם חמודות הייתי כאשר התחלתי עָמֵל על עבודת הדוקטורט שלי באוניברסיטה העברית בהדרכת פרופ' עדי צמח. נושא הדיסרטציה שלי היה "הגדרת האמנות", ומדריכי כפה עלי מהפך לשוני-פילוסופי, שבמהלכו נאלצתי להפנות גבי למסורת ה"רכה" שממנה באתי (פרופ' בן-עמי שרפשטיין, אוניברסיטת תל אביב: ליברליות רב-תחומית ורב-תרבותית, שאינה בוחלת במטפורות, בפסיכולוגיזמים ובמונחים מטאפיזיים) ולהמירה בדבקות בחומרה הלוגית-לשונית האנאליטית. היה זה מהפך "דתי" לא קל שתבע גם החלפת "ארון הספרים". כי האסתטיקה האנאליטית זימנה לי אינספור מאמרים אנגלו-סָקסיים העוסקים בפירוק לוגי-לשוני של מושג האמנות ומושגים הנלווים לו. במסגרת התערותי זו החדשה, הגעתי למאמר בשם "Art as a Essentially Contested Concept". את המאמר – הרצאה שניתנה ב-12 במארס 1956 בפני חברי "החברה האריסטוטלית" בארה"ב – פרסם, חודש מאוחר יותר, פילוסוף אמריקאי בשם וואלטר ברייס גאלי (1998-1912) ב- Philosophical Quarterly (Vol. 6, no. 23, April 1956, pp. 97-114). כיון שלא  ידעתי אז מה פירוש "contested", פתחתי את "מילון אלקלעי" וקראתי: "התווכח, התנצח, הילחם, היאבק, התחרה…", שורת המונחים הייתה ארוכה למדי.

 

לא ממש תפסתי אז את עומק כוונתו של גאלי. קראתי אפוא שוב ושוב את מאמרו עד כי הבנתי, שלדעתו, קיימים מושגים שבמהותם הם ברי-התנצחות, כלומר מושגים שממהותם לעורר ויכוח, מבלי שניתן יהיה ליישב את הויכוח בשום דרך של אימות אמפירי, טיעון לוגי וכו'. אלה הם, טען גאלי, מושגים מופשטים ומורכבים, הטומנים בחובם שיפוט ערכי חיובי, מושגים דוגמת "אמנות", "דת", "מדע", "דמוקרטיה", "צדק חברתי" ועוד. זכור לי, שציינתי את מאמרו של גאלי בהערת שוליים בדיסרטציה, בבחינת אישוש לסרבנותו העקרונית-מהותית של מושג האמנות להגדרה.

 

עשרות שנים נקפו, שיערי הלבין והתדלדל, הזמן נתן בי סימניו בגוף ובנפש, אך בין מעלותיו הבשילה ההבנה לעומקה של טענת וואלטר גאלי. בכותבי "לעומקה", כוונתי, שלא זו בלבד שאני מבין את מאמרו ומסכים לו, אלא שלמדתי להרחיב את טיעונו ולייחס לו ערך תרבותי עליון. ואסביר:

 

המחשבה המודרנית הושתתה בשלהי המאה ה- 18 על ערכים אירופיים אידיאליסטיים ואוטופיים, "השכלתיים" ביסודם, שביקשו אחר "תמימות דעים אוניברסאלית". אידיאליות זו הנחתה את "נסיך ההשכלה", עמנואל קאנט" בביקושו אחר "שלום אוניברסאלי", ציווי מוסרי אוניברסאלי, מנגנון הכרה אוניברסאלי ו… נוסחה של שיפוט אסתטי אוניברסאלי ("ביקורת כוח השיפוט", 1790). האידיאל האנושי ה"השכלתי" הניח, אכן, אפשרותה של חברה מופתית בה יסכימו הכול על הטוב, הצודק, היפה, האמיתי. והנה, אבוי, חרף כל הנוסחאות הקאנטיות, אנשים עודם מתווכחים, רבים ביניהם, אפילו יוצאים למלחמות בהקשר למושגים הללו, וגאולה אין. אָמרו לנו הקאנטיאנים לדורותיהם: חשקה נפשכם בתמימות דעים? – התגברו על מזגים פסיכולוגיים המפרידים ביניכם! התגברו על אינטרסים שונים המפרידים ביניכם! התגברו על תכני ידע ועל רקעים תרבותיים שונים המפרידים ביניכם! ובקיצור – הקאנטיאנים המליצו לנו לא להיות אנו עצמנו, כי אם ישות ערטילאית נטולת צבע ואופי. לא, זה לא עבד. זה לעולם לא יעבוד. ומי צריך את זה.

 

וואלטר גאלי בא לומר להם ולנו: הירגעו, חברים, רדו מהסולם הבלתי אפשרי המוליך מריבוי הדעות, כאן על הארץ, אל אחדות הדעים השמימית (ואוסיף: זו המזכירה את מגדל בבל של השפה האחת). לא זו בלבד שאתם נידונים ליפול מן הסולם הזה, אלא שהמושגים, שעליהם אתם מתווכחים, הם במהותם מושגים שאין מנוס אלא להתווכח עליהם. לעד.

 

כל חיַי המקצועיים אני  טובל עד צוואר בוויכוחים הללו. אנחנו פוסלים מבקר אמנות X כאידיוט, אנחנו מתנשאים על טעמם של אחרים כנחות, ובעיקר – אנחנו עומדים מול יצירה ואיננו מסכימים בינינו אם היא "אמנות" או אם היא "קשקוש". פעמים רבות, אנחנו מבלבלים בין מושג האמנות למושג האמנות הטובה, ואם סברתי שאני מושיע את מושג האמנות מהבִּיצה של המושגים השנויים במחלוקת (בטענה, שאמנות היא כל דבר המוצג כאמנות מטעמן של "נסיבות הזמנה אמנותית"[1]), אין זאת אלא במחיר גבוה של מעגליות ושל ריקון מושג האמנות מכל מהות. אבל, כאמור, הויכוח עודנו לוהט כשהיה, גם אם – לעתים – דומה שרבים דווקא מסכימים ביניהם על יופיים של אישה, איש, בית נוף, בגד, שיר, אפילו על ערכם של ציור, מופע מוזיקלי וכו'.

 

אלא, שהחיים לימדוני לא רק להשלים עם הוויכוחים האסתטיים, אלא לראות בהם את לב-לבה וטעמה של התרבות. לא ההסכמה על ערכה של יצירה היא הערך התרבותי המבוקש, אלא דווקא אי-ההסכמה, הוויכוח, הצגת העמדות השונות, הצתתה של שיחה ערכית לוהטת. עושרה של תרבות ניכר, בין השאר, בשפע העניין הרב-משמעי שהיא מפיקה מתוך מוצריה. לא אפיק שום דבר מתמימות הדעים האסתטית איתך. הכרתי לא תאותגר, חיַי הרוחניים לא יועשרו. אך, מתוך אי-ההסכמה עמך ומתוך השיחה הערה והוויכוח, גם אֶדָרֵש לניסוח בהיר וחד של עמדותי וגם אפשר שאֶבָּנֵה. מנֵיה ובֵיה, ברור שנטשנו את האידיאל ה"השכלתי" של חברת מופת בה הכול מסכימים על הטוב והיפה. למדנו: "חברות אידיאליות" גבו מחיר גבוה מדי וחורבותיהן עודן סביבנו.

 

מה נעלה יותר: חברה הומוגנית, המגיבה במונוליטיות "צפון-קוריאנית" ליצירות אמנות, או שמא חברה תוססת, ססגונית, פתוחה לדעות שונות, שיפוטים שונים, להתנגשויות הכרתיות, אשר רק מתוכַן ובזכותן יתפתחו ערכים?! הרי לנו בסיס להסכמה. מכאן ואילך, ההסכמה שלא להסכים היא מפתח חווייתי מהמעלה הראשונה. המרחב האמנותי, אנו אומרים, הוא המרחב בו מתממשת חירות אינדיבידואלית, לא רק במו ההבעה החופשית של האמן, שלילתו מוסכמות אסתטיות קודמות וכו'; גם לא רק במו מה שקרא ז'אן פול סארטר "מפגש של חירויות" (האמנות כמפגש בין חירות האמן לחירות המתבונן); אלא גם במו סיעור המוחות וההפריה שבעמידה מול יצירת האמנות ואי ההסכמה ההדדית על ערכה, פרשנותה וכו'.

 

תרבות, אנו אומרים, היא מרחב אי ההסכמה על עניינים אי-מעשיים שברוח. את ההתנצחות האחרת בנושאי עניינים מעשיים שבחומר (שטחי מחיה, מקורות מים, אוצרות טבע בכלל וכו'), זו שמציתה מלחמות וגובה קורבנות – נותיר למרחבים האחרים. בוויכוח האסתטי אנו לומדים להסכין לאחרויות, בה במידה שמאוששים את אחרותנו, קרי – ייחודנו. אנחנו הופכים אנושיים יותר.

 

אך, לא נתחסד: המרחק בין ויכוח אסתטי לבין התנצחות פוגענית, ולפיכך אלימה, עלול להיות מרחק קטן. והרי אנחנו מכירים את התופעה הזו בעיקר מתחומי הזֶמר הפופולארי: חברת הזֶמר הים-תיכוני מול חברת סשה ארגוב. אמוציות אתניות, כבוד עצמי קולקטיבי, התנשאות, דיכוי היסטורי מתמשך, מתחי מזרח ומערב – כולם נבללים ב"ויכוח" על "הגברים בוכים בלילה" או על "הפרח בגני". זהבה בן מול יהודית רביץ. מלחמת עולם. ברם, כלום לא נכון להודות, שדווקא בזכות אימוץ העיקרון של ה- contested concepts – ניתן יהיה להתגבר על התוקפנות מהסוג הנדון? ולא משום הקלישאה החבוטה – "על טעם וריח אין להתווכח", כי אם להפך: על טעם וריח ראוי-גם-ראוי להתווכח ומבלי לשכוח לרגע, שהוויכוח הוא ממהות המושג – המוזיקה הטובה, למשל: תרבות המוזיקה רק תתעשר בזכות הוויכוח הזה (אם לא יחששו האשכנזים מהשמעת קולם, כמובן).

 

ומלחמות הדת? עתה, אנו כבר בטריטוריה של דיני נפשות ממש. לכאורה, עוד  essentially contested concept, אך גם מושג שהקיז (ומקיז) נהרות של דם לאורך ההיסטוריה. מסעות-צלב, ג'יהאדים – מחלוקות לחיים ולמוות.  וצדק חברתי? משה סילמן שרף עצמו למוות במסגרת הוויכוח. ודמוקרטיה? יאן פלאח שרף עצמו למוות בפראג במסגרת הוויכוח. הנה כי כן, אין לנו מנוס מהפרדת מושג האמנות משאר המושגים ה- essentially contested: בעוד מושג האמנות הוא מושג הדמייתי, שהוויכוח אודותיו אינו מדמם דם של ממש, המושגים ה- contested האחרים נוגעים בחיינו נגיעות קריטיות: בשם אמונתנו הדתית נחריב ונקטול; בשם אמונתנו בשוויון נעלה על באריקדות; בשם הדמוקרטיה נתייצב מול טנקים. מנגד, לא זכור לי מתי נשפכה טיפת דם אחת על מזבח ויכוחי האמנות, מתי יצאה מדינה למלחמה בהתבסס על חילוקי דעות אמנותיים. וכלום לא לכך רמז עמנואל קאנט, כאשר הקפיד לאבחן את השיפוט האסתטי כ"סמל מוסרי", משמע – לא שיפוט מוסרי ממש, אלא רק הד סמלי שלו?

 

אנו אומרים: האמנות היא המענה (רעוע ככל שהינו) לוויכוחים המדממים של ה- essentially contested concepts. מושג האמנות, על הוויכוח הנצחי המוטמע בו, מפרק בעקיפין את המתחים של מושגי ההתנצחות האחרים. המלצתנו: להפוך את הוויכוח על האמנות לאמנות הוויכוח. כי הוויכוח האמנותי מכשיר אותנו להיות בני אדם סובלניים יותר, פתוחים יותר, קשובים יותר, מכירים בזכותו של האחר. ככל שנתווכח יותר בענייני אמנות, נהייה אלימים פחות בוויכוחינו בתחומי דת, מוסר, צדק וכו' (אף כי ישנם ויכוחי מוסר וצדק שראוי שיהיו אלימים).      

 

 


[1] רעיון שצץ בי ב- 1969, במהלך לימודי באוניברסיטת "בראון", זמן קצר מאד בטרם פרסם האסתטיקון האמריקאי, ג'ורג' דיקי, את הרעיון, שנודע מאז כתפיסה פרפורמטיביסטית של האמנות. בהתאם, כאשר פגשתי באותה שנה בלונג-איילנד לראשונה את פרופ' עדי צמח ושטחתי בפניו את הרעיון, שנינו לא ידענו שהוא יפורסם בקרוב בארה"ב על ידי אדם אחר ויעשה לו כנפיים. ע.צמח אישר זאת בכתב והמכתב נמצא ברשותי. אני מציין זאת כנגד כל אותם מלעיזים שביקשו לקצץ בכנפי בהזדמנויות שונות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: