מה מכיר הקונוסר ומה לא

                       מה מכיר הקונוסֶר ומה לא

 

אודה: הסרט "ההצעה הטובה ביותר" קָסַם לי לא פחות משדחה אותי. הוא ריתק אותי כאלגוריה פילוסופית על אודות יחסי חיים ואמנות, אמת וזיוף, והוא דחה ודיכא אותי כסרט "עוקץ" מרושע. להלן אתייחס אך ורק לפן הראשון. אודה אף יותר: מצאתי בסרט לא מעט מעצמי, בבחינת אדם המעורב באמנות כתיאורטיקן וכאספן (לשעבר), מי שבעבורו האמנות היא, לא אחת, תחליף לחיים הממשיים.

 

וירג'יל אולדמן, גיבור הסרט "ההצעה הטובה ביותר", כמוהו כאחד מאותן שכיות חמדה עתיקות שבמכירתן הוא מתמחה. בבחינת "אובייקט אסתטי", וירג'יל מובחן מהחיים, מרוחק מהם מרחק אינסופי, סגור בתוך עצמו, קפוא במבעו, בחליפותיו היוקרתיות, בגוון שיערו הצבוע (המכחול היחיד שיודע וירג'יל הוא זה הצובע את שיערו)  ו…בכפפותיו. אכן, הכפפה מפרידה בין ידיו של וירג'יל לבין העולם, ולא לחינם, ארון-ויטרינה ענק מציג בביתו קולקציה אדירה של כפפות, מסודרות בסדר מופתי, מתוכן בוחר וירג'יל את כפפת יומו. מהלך הסרט הוא מהלך הסרת הכפפות, שיוסרו מידי וירג'יל רק עם נגיעתו בגופה הממשי של קלייר. שאז הוא גם פורש ממקצועו, משמע – פורש מתרבות לטובת החיים. לכאורה, כמובן, כפי שיודעים מכירי הסרט.

 

וירג'יל מנהל בית מכירות פומביות מוערך, "אולדמן", בעיר נטולת זהות. מעורבותו ביצירות המופתיות העתיקות יותר ופחות העוברות דרכו היא זו של "קונוסר" בעל שם ושל כרוז במהלך המכירה. גם ביצירות – ציורים, פסלים, רהיטים  שעונים, פמוטות, נברשות וכו' – אין הוא מעורב ממש. כי כל מהותו של וירג'יל היא תרבותיות עד תום, מה שפירושו ריחוק אסתטי, חיים מחוץ לחיים (האיש בוחל בפלאפונים, מכשירי הקשר), אף כי ב"סטייל" וברמה הגבוהה ביותר. ממש כמו היצירות העוברות תחת ידו (שבכפפה). גם כשהוא סועד (לבדו, כמובן) במסעדת פאר, המנה האחרונה שתוגש לו תהייה "רפרפת רנסנס". קלסיקה עד תום, המשתלבת היטב בשמו הקלאסי של הגיבור (וירגיליוס…) ואפילו בשם-משפחתו: "אדם זקן".  

 

כך, עדיין בדומה לכל אובייקט אסתטי, וירג'יל הוא יחידה אוטונומית המבודדת מכל השאר. מעולם לא ידע אישה, מעולם לא התרועע או חי עם נשים, וגם חוג מכריו מצטמצם לעיסוקו המקצועי וסופו שמתגלה כחבורת נוכלים. ואם נקרתה אישה על דרכו, לעולם לא יישיר מבטו לעיניה. אלא, שוירג'יל, בתוקף קיומו ה"אמנותי" ההדמייתי, התחליפי, ממיר את המגע החי עם האישה בחדר סודי, אשר לא במקרה מוצפן מאחורי ויטרינת הכפפות הגדולה. כאן מצופף וירג'יל על פני הקירות כולם "חומה" נוספת של דיוקנאות נשים – עשרות רבות של ציורים קלאסיים, רומנטיים, פרֵה-רפאליטיים (רוזֶטי), ריאליסטיים, אימפרסיוניסטיים, אפילו מודרניים (מודיליאני, סזאן), חלקם ידועים ביותר. האולם הסודי הזה הוא תחליף-הליבידו של וירג'יל. כאן הוא יושב וצופה לו לבדו בתמונות הנשים, מאשר אסתטיזציה טוטאלית של הארוס, קרי – הדחתו מגוף להכרה, ארוס מזוקק, טהור, אַל-זמני, אפלטוני. איך אומר לוירג'יל בילי, חברו הזייפן: "אני סַפָק הנשים שלך", ומתכוון לציורים שרכש בעבורו. "אהבתי את כולן והן החזירו לי אהבה", אומר וירג'יל על דיוקנאות הנשים שבאוספו הסודי. חדווה אסתטית ממירה כאן את האורגזמות שלא חווה. איש מלבדו לא ייכנס לאולם, שהרי האולם הזה הוא מעין תת-הכרה של היחיד. בהתאם, דיוקן אישה מהמאה ה- 16, ה"קבור" תחת שכבות שצבר הזמן ואשר אותו חושף וירג'יל בעזרת רסטוראטורית, הוא סמל לתהליך בצבוצו של היצר הקבור של וירג'יל הוא עצמו.

 

בבחינת קיום מת-חי בסטאטוס של "יצירת אמנות", חייו של וירג'יל מהולים בשקר. שהלא, כל יצירת אמנות היא תבנית מלאכותית של אי-אמת, גם אם היא נושאת מסר של אמת. בהתאם, הברית בין וירג'יל לבין בילי, היושב באולם המכירות ומשתתף-לכאורה כקניין נוסף, מושתתת על הולכת שולל, שתכליתה הרמת מחירים ו/או רכישת אובייקט בעבור האוסף הכמוס של וירג'יל. גם רמאויות קטנות, דוגמת דיוקן קלאסי רב-ערך הנרכש בעורמה כזיוף ובמחיר זול, או לקיחה בגניבה של חלקי "אוטומאטה" עתיקה מאוסף אחר – תורמות למסכת השקר המהולה בשלמות האסתטית-תרבותית של הקיום הוירג'ילי. 

 

לתוך המרחב המוגן הזה הקרוי וירג'יל פורצות שתי תמונות מראָה: האחת, הסתגרותה המקבילה של קלייר איבטסון, מעין "בעלת הארמון" של לאה גולדברג, יפיפייה צעירה שלכאורה נעלה את עצמה בחדרה מחמת אגורופוביה; והשנייה, בובת אוטומאטה עתיקה ומפורקת, בגובה אדם, ששחזורה במהלך הסרט בונה תעתיק קיומי של וירג'יל. נתחיל באוטומאטה: בובה זו, אובייקט עתיק-יומין מעשה ידי ז'אק ווקנסון, רב-אומן צרפתי מהמאה ה- 18, הוא רובוט מדַבֵר, שנודע בזמנו כמי שתמיד אומר את האמת. מעין בובת אוראקל. הבובה המפורקת הולכת ומשוחזרת נגד עינינו במהלך הסרט, וזאת במקביל לתהליך השתקמותו הנפשית של וירג'יל. ככל שמתקדם הסרט, לא זו בלבד שהבובה קורמת "עור וגידים" (גלגלי השיניים שלה משתלבים, וסופם שמכוסים ב"עור" שאינו אלא קרום גדוש באותיות ותווים – "אמנות"), ולא רק שהבובה מתחילה לנוע ואף לדבר, אלא שהיא מוחדרת בהדרגה אל ביתו-מבצרו של וירג'יל, עד כי נוכחת לבדה בחדר-האוצר הסודי. עתה, כשהיא מאכלסת את "תת-ההכרה" של הגיבור, היא פולטת: "תמיד יש משהו אותנטי בכל זיוף". יודגש: את האמת האוראקלית הזו משמיעה בובה, דמות מלאכותית, מתוך סליל הקלטה (המשמיע משפט שאמר פעם וירג'יל והוקלט בעורמה). המלאכותי הוא האמיתי; אין מנוס מהזיוף, שהוא ה"אותנטיות" האחת והיחידה. פוסט-מודרנה. "כל דבר ניתן לזייף", אומר בילי הזייפן לוירג'יל, ומתכוון גם לרגשות בכלל ולאהבה בפרט. ולא לחינם, בכך הופך בילי הזייפן ל"רֶזונר" של הסרט. הן זהו המסר: הזיוף גובר על האותנטי. וירג'יל, המומחה הבינלאומי הגדול להבחנות זיוף ממקור בתחומי האמנות, עיוור כמעט לחלוטין להבחנה בזיוף בחיים, עד כי נופל ברשת הזיוף שנפרשה סביבו.

 

ועתה לקלייר [קוראים שטרם ראו את הסרט ראוי שיפסחו על כל הקטע הנוכחי, לבל יחמיצו את סודו הפעולתי].  ישנה קלייר האמיתית וישנה קלייר המזויפת. קלייר האמיתית היא גמדה מכוערת בעלת כושר פנומנאלי לזיכרון. נאמר כבר עכשיו: את כוח זיכרונה מוכיחה קלייר באמצעות דיבור מכאני ואוטומאטי. כן, קלייר היא מין אוטומאטה. קלייר זו היא בעלת הווילה העתיקה, שתכולתה מוצעת למכירה לוירג'יל ואשר בה מסתתרת-לכאורה קלייר האחרת. קלייר הגמדה מתגוררת בדירה מול הווילה הנטושה שלה, מבלה ימיה בבית הקפה שמתחת לדירתה וצופה מחלונה על המתרחש בווילה ממול. בתור שכזאת, קלייר הגמדה היא העין ה"אלוהית" הצופָה והיא הזיכרון של הסרט.

 

קלייר האחרת היא צעירה יפת-תואר, שנעלה את עצמה מאחורי ציור-קיר עתיק, בחינת היופי והארוס הנחבאים בתוככי הציור. אם תרצו, קלייר היפה היא הנסיכה השוכנת בעומק הבריכה של ביאליק. היא סוד היופי הצפון בחביון היש ואשר רק אמנים בכוחם לדלותו. הסתגרותה, תולדה-לכאורה של חרדת החלל הציבורי, הופכת אותה לבבואתו של וירג'יל. עיסוקה (כביכול) בכתיבת רומנים בעילום-שם ממקם גם אותה בתחום האמנות והיופי כמובחנים מהחיים המעשיים. רזונה וחיוורונה של קלייר היפה כמו מאשרים הוויה שמחוץ לעולם. אלא, שהיופי הגנוז מתגלה לנו כיופי שהוא תרמית מאל"ף עד ת"ו. ובהיבט זה, הסרט מהווה ביקורת מרה על מושג היופי הקלאסי והרומנטי גם יחד. ברובד האמנות, הסרט ראשיתו עסקה מסחרית (הערכת חפצי אמנות לקראת מכירתם) וסופו עסקה מלוכלכת אחת גדולה. מיתוס האמנות קרס בפני המסחר באמנות.

 

כניסתו של וירג'יל לתוך מחבואה של קלייר, ובמקביל, כניסתה של קלייר לתוך ביתו (וחדר האוצָר) של וירג'יל הן התנגשות של שתי מראות. מה שאמור להיות תהליך הבראה הדדי מתגלה כאסון, אשר לא נסגירו כאן. וכלום יכולות שתי מראות שמשקפות זו את זו לאשר את החיים, או שמא הן נידונות לשיקוף תהום אינסופית, התהום בה ייפול גיבור הסרט.

 

ברם, בעומקו העמוק אף יותר, הסרט "ההצעה הטובה ביותר" הוא סרט על הזמן. הוא גדוש בעתיקות, הוא מתרחש בווילה עתיקה הניצבת נטושה בלב עיר מודרנית, ובעלת הדירה האמיתית – הגמדה – חולשת על הזמן: היא זוכרת הכול. היא "אלת-הזמן", אשר נֵכותה והיעדר יופייה עוטפים את הזמן בטעם מר. סידור שיערותיה ה"קפוא" (והשוו לשיער הצבוע של וירג'יל, המבקש להכחיש את הזמן) משלים אף הוא את אי-יכולתה לנוע (היא רתוקה לכיסא-נכים ובביתה הותקנה מעלית), בבחינת רמז על זמן שקפא מלכת. בהתאם, סיום הסרט בבית הקפה "לילה ויום" שבפראג הוא הרחבה משמעותית של מנגנון בובת-האוטומאט הזכורה לנו אל מנגנון הזמן בכלל. וירג'יל, ששכר דירה בפראג מול השעון המפורסם שבכיכר המרכזית (שעון עם בובות אוטומאטיות), מגיע אל בית הקפה, שאותו ציינה קלייר היפה באוזניו כזיכרון אחד של אושר בחייה. בית הקפה גדוש כולו גלגלי שיניים, הדומים לאלה שהרכיבו את בובת האוטומאטה, אלא שעתה הם מניעים שעונים למיניהם. אנו, שכבר הכרנו את קלייר הגמדה כמין אוטומאט של זיכרון, פוגשים עתה את האוטומאט הגדול של הזמן. מנגנוני המלאכותי והתחליפי הורחבו, הפכו לסביבה ומתגלים כמנגנוני זמן החיים, ואילו תנועתם היא תנועת האמת המרה שהזמן נושא עמו לקיום. וירג'יל, שהוכרע על ידי מנגנוני השקר של הבובה, הוא קורבן טראגי של מנגנוני שקר של המצב האנושי.

 

מכל הבחינות הללו, שם הסרט – The Best Offer – לא פחות משפירושו הוא "ההצעה הטובה ביותר", משמעותו האפשרית והאחרת היא – "הקורבן המֵרָבי".

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: