עיבורים קשים

                               עיבורים קשים

 

כמה אירוני, שהבטחת השפע הגנטי לאברהם מפי הקב"ה נענתה בנבחרת של אימהות-אומה, שחלקן עקרות, דוגמת שרה ורחל. לא מקרית הסמיכות בין הבטחת הזרע האינסופי לאברהם ב"ברית בין הבתרים" ("בראשית", ט"ו) לבין הפסוק "ושרי אשת אברם לא ילדה" (ט"ז, 1). אפילו רבקה, אנו מציינים לעצמנו, המעיטה ללדת (יעקב ועשו. והשוו, למשל, למילכה, אשת נחור, אחי אברהם, שילדה לו שמונה בנים ומי יודע כמה בנות (כ"ב, 23-20). מה היה גורלו של עם ישראל, אנו תוהים, אלמלא וולדנותה של לאה, האהובה בדרגה ב' של יעקב אבינו ("וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה." – כ"ט, 31)?

 

עודנו בסוגיית ההולדה התנ"כית. במהלך הברית השנייה שכָּרַת אלוהים עם אברהם הוא הבטיחו בן משָרָה (י"ז, 16-15, 19). אפילו את שם הבן הצפוי – "יצחק" – הבטיחו אלוהים באותו אירוע. וכיון שכך, מתבקשת השאלה: מה תפקידם של שלושה המלאכים, מבשרי הלידה, בפרק שלאחר מכן? מה צורך יש בהם?

 

אני נוטה להסכים עם ידידי, ד.ד., שבפניו שטחתי את השאלה ואשר ענה: תפקיד המלאכים לשכנע את שרה. אכן, בכל הקשור לנושא לידת הבן, את שרה צריך היה לשכנע באופן אישי. הבה נזכיר: עוד בפרק י"א, בטרם הגיע אברהם מאור-כשדים לכנען, נכתב: "ותהי שרי עקרה אין לה ולד." (י"א, 20) אברם-אברהם, היוצא לכנען, הוא גבר בן 76. סביר מאד להניח, שאברהם ושרה ניסו פעמים רבות להביא ילד לעולם, ולשווא. אני גם מניח, שלשרה נמאס מהניסיונות. מה גם, שבזקנתה, תשוקתה המינית פחתה, מן הסתם, אם לא כלתה. עכשיו, ערב ביקור המלאכים, אברהם הוא כבר בן 99. זה עתה מל את עצמו, אבר מינו פצוע, ובתנאי הרפואה וההיגיינה דאז, סביר שהפצע נרפא לאט, כולל דלקות וכאבים. ספק רב אם אברהם זקוק לזקפה בנתונים רפואיים אלה. בכלל, בשלב זה, לאחר כל השנים, יחסי מין בין אברהם ושרה "צולעים" מאד, אם בכלל קיימים. מה גם, שהכתוב מדגיש את אובדן הווסת של שרה (י"ח, 11), כך שאפשרות היריון היא ממנה והלאה. ויחסי מין למען יחסי מין? לשרה בת ה- 90 אין כוח למטרד הזה, ואילו לאברהם, במידה שכוחו במותניו, יש תחליפים – הגר וקטורה.

 

מכאן, שהצחוק שצוחק אברהם למשמע הבטחת הבן מאלוהים ("ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו: הלבֵן מאה שנה ייוולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד?" – י"ז, 17) שונה מהצחוק שצוחקת שרה למשמע ההבטחה מפי המלאכים ("ותצחק שרה בקרבה לאמור: אחרי בלותי הייתה לי עדנה ואדוני זקן." – י"ח, 12). מבחינתה, גם גילו המופלג של בעלה מוציאו מכלל חשבון מיני.  

 

בה בעת, מבחינת הקורא בתנ"ך, כוח פריונו של אברהם אינו מוטל בספק. שלאברהם ילדים רבים משתי שפחותיו: בנוסף לישמעאל, הבן האחד מהגר המצרית, אברהם הוא אב לקבוצה נרחבת של צאצאים שילדה לו קטורה ("דברי הימים א'", א, 32). בין אלה, נמצא את מדיין, שממנו יצמח העם המדייני, אויבו המר של עם ישראל. אנחנו גם זוכרים, שמישמעאל יצמחו הישמעאלים, הלא הם בני ערב, לימים – אויבי ישראל אף הם. ועוד אנו מציינים לעצמנו, שגם מבן-אחיו של אברהם, לוט, ייוולדו אבות עמי מואב ובני-עמון, מהקשים שבאויבי ישראל. אכן, מקור הזרע שהוליד את העם הנבחר הוא גם זה שהוליד את המתנכלים לנבחרותו. ואם שכחנו, מזרע עשו ייוולד עמלק ("דברי הימים א'", א', 36-35). אמרו אפוא: הדיאלקטיקה של הזרע, או: שרירותה של הבחירה האלוהית בצאצא זה ולא אחר.

 

לידות הן עניין מסובך בתנ"ך. לקשיי הרחם של שרה ורחל יצטרפו מחדלי הרחם הזמניים של נשות אבימלך ("בראשית", כ', 18), וחמור מזה, תרגילי הפריון הנועזים, שלא לומר המהממים, של בנות לוט, המפרות את עצמן מאביהן (י"ט, 30). מהממים? אומנם כן: לוט עודנו שרוי בהלם השואה הוולקנית שהחריבה את עירו; לא פחות מכן, עודנו בעיצומו של אבל כבד על אובדן רעייתו (אף אפשר שבכוחו לראות את נציב המלח מפתח המערה בה הוא מסתתר סמוך לצועַר). היינו רוצים להניח, שגם שתי בנותיו נתונות בהלם ובאבל, אך לא: הן משקות יין את אביהן הזקן ("אבינו זקן" – י"ט, 31), ובשיכרונו, אונסות אותו לעת ליל. המניע – "ונחַיה מאבינו זרע" – רחוק מלשכנע. הן, מדובר בצעירות, שעתידן לפניהן ואין להן שום סיבה להניח היעדרם של זכרים פוריים במקומות אחרים בכנען ומעֵבר לה, ולו גם רחוקים (אגב, דודם, אברהם, על עבדיו, אינו כה רחוק, והטיעון – "ואיש אין בארץ לבוא עלינו" אינו תופס, גם אם ענני העשן עולים מסדום ומכסים את עין השמש). הדרך האחת והיחידה להבין את ההיסטריה של בנות לוט היא לראותן בהקשר הפריצות המינית של אנשי סדום, שבמחיצתם גדלו. כך או אחרת, הבנים שתלדנה מאביהן – מואב (הצעה: "מאָב"…) ובן-עמי ("בן-עם -מי"…) – יולידו, כאמור לעיל, שושלות של שונאי ישראל ("לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'." – "דברים", כ"ג, 4). נחזור ונאמר: הדיאלקטיקה של הזרע (על דרך הניגוד, השוו לחטא המשגל של יהודה ותמר אשת ער, שהוליד לימים את דוד מלך ישראל).

 

סוגיית העיבור היא מהכאובות שבתנ"ך. הסתירה המרה בין האהבה לאישה לבין עקרותה היא מוטיב חוזר: "…כי את חנה אהב (אלקנה/ג.ע) וה' סגר את רחמה […] ותבכה ולא תאכל." ("שמואל א'", א', 8-5) "שְאול ועוצר רחם" נכתב ב"משלי" (ל', 16) תוך השוואת הרחם הסגור לתופת; ומנגד: "ויברכך […] ברכות שדיים ורחם.", מברך יעקב את יוסף. וכשאנו זוכרים את משמעות המילה "רחם" כ"קבר" ("אמי קברי ורחמה הרת עולם" – "ירמיהו", כ', 17) – ברי לנו עד כמה תהומי מושג הרחם. לא לחינם, עצירת רחם ופתיחתה הן משמים. הן כתוב: "ויעש ה' לשרה כאשר דיבר. ותהר ותלד שרה…" ("בראשית", כ"א, 1). אלוהים מפרֵה את שרה. במונחים קדם-נוצריים, יצחק הוא בן אברהם ובן אלוהים. באשר לאם הקדושה, שרה, זו עדיין לא השתחררה מהצחוק: "צחוק עשה לי אלוהים; כל השומע יצחק לי." (כ"א, 6) כידוע, צחוק הוא לא עניין של מה בכך, ובתנ"ך כרוך הצחוק במעשה מיני: אבימלך, מלך גרר, רואה את "יצחק מצחק את רבקה אשתו." (כ"ו, 8)  ואילו אשת פוטיפר מאשימה את יוסף בניסיון אונס ואומרת: "בא אלי העבד העברי אשר הבאת לצחק בי." (ל"ט, 17)

 

יש אפוא צחוקים שעניינם מין, וישנם צחוקים שעניינם אין-מין. בין צחוק אחד לצחוק שני שוכנות טרגדיות.

 

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: