ההולדה, הנצח והמוות

                         ההולדה, הנצח והמוות

 

אדם וחווה גורשו מגן-עדן בעוון חטא עץ-הדעת, ברם עיקר מעייניהם היה דווקא עץ-החיים. שהרי קראנו:

"…ויַשכֵן מקֶדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים. והאדם ידע את חוה אשתו ותלד את קין ותאמר קניתי איש את ה'." ("בראשית", ג', 24; ד', 1) סמיכות משמעותית: כיון שנחסמה הדרך לעץ החיים, משמע לחיי נצח, מולידים אדם וחוה ילדים (שהרי מיד, בהמשך לכתוב, קראנו: "ותוסף ללדת את אחיו את הבל…" (ד', 2). הולדת ילדים, אנו אומרים, היא הניסיון האנושי לשמר את טעם הפרי של עץ החיים, משמע להבטיח ולו רק שמץ של חיי נצח: זרענו יישא עמו את זכרֵנו. אם תרצו, "עץ היוחסין" המשפחתי הוא תחליף עץ-החיים. מכאן גם פשר הביטוי "קניתי איש את ה'": בראתי אדם מאלוהים; משמע, זכיתי לקורטוב מהאינסוף האלוהי. כאילו הוספנו פסיק בין "קניתי איש" לבין "את ה'".  לאשליה זו של אינסופיות עונה, כמובן, התנ"ך מיד בסיפור רצח הבל. המוות, נאמר לנו, הוא התשובה הקיומית לאותה נגיסה-לכאורה בפרי עץ-החיים שעה שאנו מביאים ילדים לעולם. המוות הוא ההתפכחות מאשליית חיי הנצח.

 

ואף על פי כן, להולדת הילדים נלווית בספר "בראשית" הסמיכות לַנצח האבוד של גן-עדן. הנה כי כן, גם בפעם הבאה שמצוינת לידה בתנ"ך, אנו קוראים על קין  – "ויֵשב בארץ נוד קדמת עדן. וידע קין את אשתו ותהר ותלד את חנוך..." (ד', 17-16). קין הנודד עשה, מסתבר, סיבוב גדול בנדודיו, ואלה החזירוהו כמעט לנקודת הפתיחה, ל"מקום הפשע" של הוריו, בסמוך לעדן. ודווקא שם, ולא במקרה, בחרו קין וזוגתו להביא לעולם את בנם, חנוך, ודווקא כאן בנו עיר. אם נתעקש התעקשות מדרשית, גם בצאצאי בנם לדורותיהם נאתר הדים רחוקים לערגת הנצח של האדם: עירד, בן חנוך, נושא בשמו את עיר-העד, עיר הנצח; מחויאל, בן עירד, נושא בשמו את חיי-האל; ואילו מתושאל, בן מחויאל, כבר נושא בשמו את התשובה הקיומית – מת-ושאל, בבחינת שאלת המוות כשאלת הקיום. וכמו משוואה שאין בלתה, מיד לאחר שורת הלידות הארוכה שמאז קין ועד תובל-קין ואחותו, נעמה, נשמע את למך שר לנשותיו את שיר המוות:

"כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי." (ד', 24)

 

והנה, מיד עם תום השיר, פעם נוספת, תשובת ההולדה:

"וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן ותקרא את שמו שֵת כי שָת לי אלוהית זרע אחר תחת הבל…" (ד', 25)

הזרע הוא מאלוהים, והמחזוריות היא נֶצח (ההולדה)-מוות, מוות-נצח (ההולדה) וחוזר חלילה. האם האמונה בחיי הנצח שבהולדה תסביר גם הזיקה הלשונית בין הזרע האנושי, זרע ההפריה, לבין זרע העץ, הזכור לנו מסיפור הבריאה:

"הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זֶרע על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זֶרע לכם יהיה לאכלה." (א', 29)

כמו מאזכר זרע ההולדה את זרע העץ, והעץ הוא עץ החיים, חיי הנצח. כמדומה, רק בעברית, זרע העץ וזרע הפריון האנושי חולקים אותה מילה.

 

באותו שלב קדום של דורות ראשונים, הרושם הוא, שעדיין בכוחה של הולדת הבנים לאחוז-משהו בנצח. העובדה היא, שהורים וילדיהם חיים באותה עת קדומה חיים ארוכים ביותר, מאות רבות בשנים, עד שמונה-מאות ותשע-מאות שנים ויותר. האנושי והאלוהי עודם בסמיכות. מה פלא שבני האלוהים מזדווגים עם בנות האדם ומולידים בנים ("המה הגיבורים אשר מעולם אנשי השם." – ד', 4): הפוטנציה המינית עודנה נושאת בקרבה תוחלת הגובלת באינסוף. כך עד ההחלטה המרה של אדון עולם:

"לא יָדון רוחי באדם לעולם בשַגַם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה." (ו', 3)

 

מכאן ואילך, הקשר בין הולדה לבין נצח נותר סמלי בלבד. מציאות חיי האדם תחומה במוות. מהו המבול אם לא הכחדת הזרע האנושי (סוגיית הכחדת בעלי החיים האחרים נותרת שאלה בלתי פתורה ומקוממת) בבחינת הכחדת היומרה להולדת הנצח, מעין מבוא להכחדת מגדל בבל – עוד יומרה אנושית לגעת באינסופי. הלידות הרבות שיבואו לאחר מכן ב"בראשית" יכשירו את הפרידה המשמעותית משער גן-עדן וההתרחקות ממנו. כי לא עוד בסמוך לעדן, ממזרח, שוכנים עתה בני האדם ובונים עיר, אלא – "ויהי בנסעם מקדם ומצאו בקעה בעמק שנער וישבו שם." (י"א, 1) ואף על פי כן, עדיין לא נרפא האדם מהכמיהה לגעת בשולי אדרתו של אלוהים, ולכן –  "ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים…" (י"א, 4). ועד מהרה, שוב, הגירוש (ההפצה).

 

אם אומנם צפון מסר בסמיכות פסוקים בתנ"ך, הרי שהמילים – "…ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ", שמקדימות את המילים "אלה תולדות שֵם…" (ומכאן ואילך, פירוט השושלת עד לאברהם) – אומרות לנו כך: לא עוד הולדה כהתדפקות על שערי גן-עדן או הרקיע האלוהי, כי אם הולדה "על פני כל הארץ", הולדה ארצית שערגת האינסוף מוטמעת בה רק באורח מופשט. אלא, שהולדה אחרת זו היא מבוא רב-חשיבות לסיפור הגדול יותר הממתין לנו בעשרה הפרקים הבאים – י"ב-כ"ב. כי עיקרון ההפצה "על פני כל הארץ" מכשיר את נדודיו של אברהם מאור-כשדים לכנען. כאן, בכנען, תתקיים הברית בין הבתרים, בה יבטיח הקב"ה לאברהם חסר הבנים ("הן לי לא נתת זרע…" – ט"ו, 3) את הבטחת הזרע האינסופי: "…הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם ויאמר לו כה יהיה זרעך." (ט"ו, 5)  רוצה לומר: ברית ההולדה והנצח, שנאסרה על בני האדם והומרה בגלות ובמוות, הוקנתה עתה לצאצאי אברהם, העם הנבחר. הֲקנייה  זו היא המרחפת מעל פרשת עקידת-יצחק, הצאצא היחיד שנושא בגופו את פוטנציאל נצח-ישראל ("ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה…" – י"ז, 21).

 

הנה היא משמעות ברית-המילה (שאותה מבצע אברהם בגופו, בבני ביתו ובישמעאל בנו מיד לאחר הבטחת זרעו): אותו אבר זכרי בדיוק, שממנו אמור לפרוץ זרע האינסוף האלוהי, נקטע בחלקו כסימן וזֵכר לסופיות האנושית.

 

הרקע הנ"ל עשוי להסביר כיצד זה, שבשורת הולדתו של יצחק באה מפי שמים, קרי – שלושה המלאכים. יצחק, הנושא בקיומו את זרע ההבטחה האלוהית, יובא לעולם בהתערבותו של אלוהים. אלוהים שותף לתהליך ההולדה. כל הפעמים הקודמות היו יוזמות אנושיות. למותר לציין, שכצפוי, יוזמת ההולדה האלוהית באה במקביל ליוזמת הכחדה אלוהית נוספת: "ויקומו משם האנשים (הם שלושה המלאכים, שזה עתה בישרו את בשורת הלידה הצפויה/ג.ע) וישקיפו על פני סדום…" (י"ח, 16). לידת יצחק = שואת סדום, הנה המשוואה המוכרת.

 

כאלה הם שני הקטבים הקיומיים הגדולים של האדם: ביקושו אחר האינסופי, ולו בדמות ההולדה, ומנגד, תודעת סופיותו, מותו. שני הקטבים הללו סותרים האחד את השני: אם אתה נידון למוות, הרי שאינסופיותך כוזבת, ואם יש בך מן האינסופי, מה פשר מותך? חיי אדם הם המאמץ לפלס את הדרך בין שני הקטבים הגורליים הללו, ודומה שמה שעשה התנ"ך בפרשת העקידה הוא להביא את השניים לכדי התנגשות. צו הקרבת הבן לאלוהים הוא המתת הבן (האב המקריב את בנו מבטל את הולדתו) תוך הקדשתו לאינסופי, ובה בעת, מות הבן שם קץ להבטחה האלוהית בנושא נצח הזרע האברהמי. מהפרדוקס הזה ישחררו רק נס ואמונה. וכך, אלוהים שהתערב בתהליך ההולדה של יצחק הוא גם מי שמתערב בתהליך מניעת מותו על הר המוריה, משמע בטרם יָפרֵה זה את זרעו.

 

זרע האינסוף העברי הוא נושא שהתנ"ך מרבה להידרש לו. אך, אפשר שפרק פ"ט ב"תהילים" הביאו לשיא:

"כָרַתי ברית לבחירי, נשבעתי לדוד עבדי: עד עולם אכין זרעך […] הוא יקראני אבי, אתה אלי וצור ישועתי. אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ. […] ושמתי לעַד זרעו וכיסאו כימי שמים. […] אחת נשבעתי בקדשי אם לדוד אֲכַזֵב. זרעו לעולם יהיה וכיסאו כַשֶמש נגדי." ("תהילים", פ"ט, 37-5)

 

עתה, יחסי דוד-אלוהים הם יחסי בן-אב, ומגנטיקה אלוהית זו נגזרת נצחיותו של זרע בית דוד, הוא עם ישראל. הציונות בנתה על זה: ב- 1902, כשרשם אפרים משה ליליין את איורו ל"בריאת בני האדם" של מוריס רוזנפלד, הוא עיצב את דוד המלך בדמות הרצל, המהלך עירום עם מלאכים בשדה פרחוני כשהוא פורט על הנבל שבידו. שָבנו לגן-עדן, אף כי טיפה מערבה מהגן הקודם.  

 

אלא, שהמשך הפסוקים ב"תהילים" פ"ט מזכירים לנו את המשוואה הזכורה. האידיאה של זרע הנצח של בית דוד אינה אלא, מסתבר, מבוא לקינת המשורר על אסונות שנפלו על העם ומאיימים להכריתו. "מי גבר יחיה ולא יראה מוות…" (פסוק 49), שואל-עונה המשורר החכם, איתן האזרחי, ומחזיר אותנו לפרופורציות האמיתיות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: