בשביל מי היא האמנות?

                       בשביל מי היא האמנות?

 

עכשיו, יותר מתמיד, זהו הזמן לשאול: של מי, בעצם, היא האמנות? בשביל מי היא? מהי הטריטוריה האמיתית שלה? מיהו קהלה האמיתי? השאלות הללו, שביסודן הן אחת – האם האמנות היא של ובשביל "העם", למען כלל הציבור? – הפכו דחופות דווקא לנוכח הדגל שהניפה הביאנאלה ה- 55 בוונציה. ששָם, כפי שכבר דווח רבות (כולל ב"מחסן" זה), הוצאה האמנות מ"עולם האמנות" ומוקמה בשוליים ההזויים של ה"חיצוניים" – ה"אאוטסיידרים", אותם "לווייני אמנות" תימהוניים, הפטורים מהנורמות של "עולם האמנות".

 

הנה כי כן, מכשפה עממית מצויה, מסוג זה או אחר, המציירת לה קלפי גורל, אחת שלא בגרה שום אקדמיה לאמנות, לא פילסה דרכה מבעד לשורת תערוכות מבחן, לא סוננה במסננות הביקורת האמנותית, ויותר מכל, משוחררת מכל דין וחשבון לתולדות האמנות בעבר ובהווה, למושג האמנות ולשפות האמנות של הזמן והמקום, ובכן – המכשפה המציירת הזו כמוה ככל אותם "אמנים נאיביים" ואמני "ברוט" למיניהם: היצירתיות שלה מודרכת אך ורק על ידי "דחף פנימי", מצייתת אך ורק ל"עין שלישית", לחוש חזיוני, לאמת הפרטית המטאפיזית שלה. היא פטורה מההיסטוריה ומהקודקס ה"אֶתי" המקצועי של גילדת הציירים. מבחינתה, היא אינה "ציירת", כי אם יידעונית, בדיוק כשם שיוצרי המסכות בשבט האפריקאי או האוסטרלי אינם "פַסָלים", אלא עוזרי כהונה. המכשפה הזו מועמדת מהשורה הראשונה לתערוכת "ההיכל האנציקלופדי" שבז'ארדיני וב"ארסנלה".

 

מובנים לי, כמובן, געגועיה של האמנות אל האזורים התמימים הללו, אל מחוזות ה"אמת" האישית, הצרופה, אל מרחבים שלא טומאו בפיתויי המסחור, בכזבי השיווק והיח"צנות, בהבלי הכיבודים והאגו, שעולם האמנות כה מצטיין בהם, והיום יותר מתמיד. אך, השאלה הקשה היא, האם ניתן כיום – לאחר כל שהתחולל באמנות המודרנית והפוסט-מודרנית – לשוב אל מרחב התמימות הבלתי אמצעית, לחזור לגן-עדן? שאלה קשה, שהתשובה עליה תובעת אומץ לומר דברים שאינם "פוליטקלי קורקט".

 

ב- 1984 הוצגה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק תערוכה רבת הדים בנושא הפרימיטיביזם באמנות המאה ה- 20 (אוצר: וויליאם רובין). כאן הוצגו אינספור מסכות אפריקאיות לצד פסלי פולחן שבטיים נוספים. לכאורה, הרי לנו המבוא הקדום לאקט של מאסימיליאנו ג'וני בכיוון ה"עממי" האחר והמורכב יותר. אך, לא: שהרי וויליאם רובין ביקש להציג את העבודות העממיות השבטיות רק כהשראה לפיתוח שפות המודרניזם של אמני מפתח דוגמת גוגן, פיקאסו, מאטיס, ג'אקומטי, ברנקוזי וכיו"ב. האמנות בתערוכת "פרימיטיביזם" לא הודחה מ"עולם האמנות", אלא זה האחרון עיכל לתוכו, למרכז, ערכים צורניים מה"אאוטסיידרים" של אפריקה, אוקיאניה וכו'. בביאנאלה הנוכחית בוונציה אין שום כוונה לטוות חוטים סגנוניים בין עבודותיהם של ה"אחרים" לבין עבודות הנוצרות בסטודיות לאמנות של ה"מקצועיים". הכוונה רדיקאלית הרבה יותר: לפרוש מהמרכז ולהתמקם בשוליים. האומנם יכולה האמנות להרשות לעצמה את הלוקסוס הזה של התמימות?

 

השאלה בדבר האפשרות לחזור ל"גן-עדן" חלה לא רק על האמנים, אלא גם על הציבור הצופה באמנות ואָמור לתקשר עמה: האם "עין תמימה" אפשרית באמנות בכלל ובאמנות זמננו בפרט? האם ה"עם", שלא קרא את ה"ז'ורנאלים" לאמנות עכשווית ו/או שלא שמע הרצאות על אמנות עכשווית – האם ה"עם" הזה הוא ציבור רלוונטי לאמנות העכשווית?

 

אמן הוא מי שקיבל על עצמו להיות חבר בקהיליית עולם האמנות. זהותו כאמן נדרשת לגושפנקה גלויה או סמויה של כוהני הקהילייה הזו (אוצרים מובילים, אמנים מובילים, מבקרי אמנות נחשבים, אספנים מוערכים) ואת כל חייו המקצועיים קידם במוסדות הקהילייה ובכפוף לערכיה. יהיה אינדיבידואליסט ככל שיהיה,הוא כפוף ל"תקנות משרד הפנים" של עולם האמנות. בין ה"תקנות" הללו (ובעצם, עסקינן ב"חוק יסוד") נמצאת התביעה לאחריות לשונית-אמנותית, שפירושה מודעותו של האמן לשיג-ושיח שהוא מנהל ביצירתו עם שפות האמנות לדורותיהן, כמדיומים וכמסרים גם יחד, ובמילים אחרות – דיאלוג מודע עם תולדות האמנות. כן, אפילו ון-גוך ה"משוגע" היה מודע לחלוטין לשפה הפואנטיליסטית שנקט בה בפאריז ב- 1885 ושאותה המיר באַרל בהטחות המכחול הפוסט-אימפרסיוניסטיות של 1888. כי, כשאמן מעולם האמנות יוצר יצירה הוא מחויב – במוקדם או במאוחר – לעמוד ב"חקירת הנגד" של הצופה-המבקר הבקי והמעורב ולנמק את בחירתו הלשונית. אם יאמר: "לא מעניין אותי; לא אכפת לי; אני עושה את שלי!" – יבולע לו, אלא אם כן, בגאוניותו כי רבה, הצליח לאתגר מבלי-דעת את שפות האמנות. כל זה נאמר על מנת לאשרר את ניסוחו הזכור לטובה של ג'וזף קוסות ב- 1971: "Art is a comment about art". כך ב"עולם האמנות".

 

האמן העממי, האמן הנאיבי, אמן ה"ברוט", חולה הרוח המצייר וכו' – כל אלה פטורים מחובת ה- comment הנ"ל. צרכניו של האמנים מסוגים אלה, צרכני ה"אאוטסיידרים" לסוגיהם – פטורים אף הם מהמודעות הנדונה. אין הם נתבעים לכל אותם "כאב ראש" ועבודת-פרך של לימוד שפת האמן, לימוד שפות תולדות האמנות, הכרת שפות האמנות העכשווית, שיפוט לשוני של היצירה בהקשר ההיסטורי והרעיוני – שום דבר. הם מתבוננים, הם נהנים (או לא), לעתים אף ישתמשו ביצירה לצרכיהם (כקישוט, כחפץ טקסי, כמפה מיסטית, כמפה פסיכולוגית וכו'). הם ה"עם".

 

לצופה מעולם האמנות אין את המותרות הללו. המודרנה, האוונגרד בראשה, דנו אותו להכרח בתיווך המתיש של טקסטים משעממים ושל קורסים טרחניים בדרך לתקשור עם היצירה העכשווית, גם כשהיא פיגורטיבית או ריאליסטית, דהיינו קלה-לכאורה לפענוח. אך לא: אין קיצורי דרך בעולם האמנות; הדרכים תמיד מפותלות ומפרכות, תמיד תובעניות. זוהי ה"מַכָה" של האמנות המודרנית, אך בה גם סוד עומקה, תחכומה, מורכבותה של החוויה האמנותית. על המשוכה הזו לא עוד ניתן לדלג.

 

אמת, לפנים, מאות שנים בעבר, הייתה אמנות אחרת והתקיימה ברית שונה בתכלית בין האמנות לבין הציבור. אז, האמנות נוצרה בשביל הציבור הרחב (גם כשנוצרה לטובת חצר המלך, לפטרון וכדו'), והציבור הרחב הגיב לה. הייתה זו אמנות של השבט למען השבט. עדיין ברנסנס האיטלקי, ציוריו הדתיים של ג'וטו במנזר סקרובניי בפדובה, ציורי מיכלאנג'לו בקאפלה הסיסיטינית שבוותיקן, "הסעודה האחרונה" של ליאונרדו במנזר שבמילאנו – אלה ודומיהם נוצרו מראש כמושאי תקשורת "המונית" (נוצרית, במקרים הנדונים), וההמון שיחר לפתחיהם ו"שוחח" עמם שיחה ידידותית. האמנות הייתה אז של כולם, בשביל כולם.

 

לא עוד. אי-אז, במחצית המאה ה- 19, נבקע הבקע: האמנות הפקיעה את עצמה מההמון, הגדירה עצמה כמובילה וכמתקנת, והחלה מתגדרת בתוככי עצמה כאזוטריה ליודעי ח"ן, תוך שהפנתה גב מזלזל ל"זעיר-בורגנים" ולהמון בכלל. הסיפור הזכור של האוונגרד. לרגע קט, היה נדמה לנו, סביב 1980, שהנה אנו מתקוממים, דורכים על קבר האוונגרד ומשיבים לאמנות את מעמדה הציבורי האבוד. אך, לא כך: גם השיבה הפוסט-מודרנית אל הציור הפיגורטיבי, ה"ספרותי" וכו' – לא חילצה את האמנות מבידודה. האקדמיות לאמנות המשיכו לנפק אמנים היוצרים מוצרים תובעי-תיווך, והפעם כבר תיווך פילוסופי-צרפתי, שיעזור השם.

 

הרעיון של "אמנות לעם" יפה, כמובן, איך לא. אלא, עם יד על הלב, האם וכיצד יתקשרו תושבי יישובי הספָר ו"ישראל השנייה" (ונפסיק עם ההתחסדויות) עם אוונגרד ו"טראנס-אוונגרד? מחוץ לעולם האמנות, שגם בתוכו החיים קשים, מה יגידו שרבוטי רפי לביא, האקספרסיוניזם התוקפני של תומרקין, ההפשטות הפעולתיות של משה קופפרמן, המינימליזם של מיכאל גרוס, או ה"פאסטיש" הפלורליסטי של יאיר גרבוז לצופים שלא צמחו בגלריות ובמוזיאונים של תל אביב, הרצלייה, ניו-יורק ולונדון? ושלא תבינו אותי לא נכון: איני מייחס שום יתרון רוחני לציבור הבקי על פני הציבור הבלתי בקי. אני רק מדבר על שליטה לשונית כתנאי אלמנטארי לתקשורת ועל אלה שיכולים להרשות לעצמם את ה"ברליץ".

 

אני חוזר לביאנאלה בוונציה 2013. מפגישים אותנו שם עם אמנות בלתי מתוּוָכת של יוצרים "תמימים". האמת המרה היא, שגם בוונציה אנחנו נאלצים לבלות זמן רב מול טקסטים כתנאי להבנת העבודות, ובעיקר – הֶקשרן. אבל, השאלה הגדולה המתבקשת היא זו: האם אנחנו מוכנים להשליך לפח עת "עולם האמנות" על סך תביעותיו? האם אנחנו מוכנים לוותר על תפיסה אוצרותית מעניינת של אמן ואוצר; לוותר על אחריות של אמן לבחירתו במדיום, בסגנון ואף בתוכן? האם אנחנו מוכנים לוותר על ציפיותינו המוסריות-חברתיות מהאמנות, לוותר על מקוריותו וייחודיותו של התחביר האמנותי המוצג לעינינו, על חריפות המסר שלו? האם אנחנו מוכנים לוותר על תביעת הזיקה בין יצירת האמנות לבין התרבות שמתוכה נולדה (דהיינו, זיקתה ל"רוח הזמן")?

 

חוששני שהתשובה על כל השאלות הללו היא "לא!". ולכן, איני חש בנוח עם בשורת הביאנאלה ה- 55 בוונציה. ואם להיות ישר אף יותר, איני מוצא עניין של ממש ביצירות המוצגות בה, חביבות ומקסימות ככל שתהיינה. אני משוכנע, שהאמנות ו"עולם האמנות" הם תאומים סיאמיים שאין לנתקם. אני משוכנע, שהמוזיאונים הם יותר בתי ספר מאשר בתי תענוגות. כוונתי, שיותר ממוסדות המספקים הנאות חושיות, המוזיאונים הם מקום בו באים צופים על מנת להתבונן, לחשוב, להתנגד, להתווכח, להתעצבן, ללמוד, להפנים, להשלים, להשתנות. המוזיאונים פתוחים בפני כולם, כן, אך לא כולם מוכנים ו/או בנויים נפשית וכלכלית לחוות את המהלכים הללו, שהם מהלכי יסוד תמידיים של עולם האמנות.

 

אין מנוס: האמנות נידונה לאקסקלוסיביות של מיעוט. שום התנשאות: המיעוט הזה ניחן ביתרון אחד בלבד – הוא בקי בשפה. כל אדם רשאי להצטרף למועדון הזה. אין תנאי קבלה. הבעיה היא, שלעניים אין זמן להגיע למועדון.

 

 

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: