על חשיבות האמנות

                           על חשיבות האמנות

 

יש לנו סיבות טובות מאד להסכים על אי חשיבותה של האמנות. עשרות שנים אני בעסק הזה ואני אומר לכם בפיכחון גמור: על פניו, תחום נטול כל חשיבות. איני מתכוון, כמובן, לחשיבותה של האמנות לאמנים: בעבור אלה, האמנות היא טעם החיים. אני מתכוון – חשיבותה לנו, הציבור הרחב, החברה, האדם. לכאורה, שום חשיבות של ממש. ראו אותה מתגודדת בכוכיה הזניחים בשוליים הירודים של הערים, מוקצה מחמת מיאוס ממרבית זירות המדיה, חבולה מקיצוצי תקציבים, מודחת מתוכניות לימודים, נעדרת כל שמץ של השפעה על השיח הציבורי, מדברת עם עצמה בלשון משל עצמה, כחוֹלַת-רוח שהחברה הפקירה לגורלה.

 

– "חשיבות" האמנות; מה פירוש "חשיבות"?!

 

הצדק עמכם. חשיבות היא מושג יחסי: הן לכל דבר "חשיבות" כזו או אחרת, בזמן כזה או אחר, לאדם זה או אחר. כל דבר שבעולם הוא חשוב ולא חשוב באותה מידה. אלמנטארי. מבחינה זו, המאמר הזה מיותר מלכתחילה. אבל, לא: כי בין השקרים והצביעויות שהתָרבות קלעה אותנו לתוכה, לא נוכל להתכחש לסתירה בין זלזולה הגמור של החברה באמנות לבין אצטלה של חשיבות נאצלה שהיא עוטרת לאמנות: הנה כי כן, עוד כשנהגנו להביא ספרים כמתנות, היו אלה ספרי האמנות שעמדו בראש; אנחנו נוסעים לחו"ל ועומדים שעות בתור על מנת להציץ בציורים ב"אופיצי", ב"אורסיי" וכו'; אנחנו בונים מוזיאונים כהיכלות ומציפים אותם באדם; אנחנו מהללים את זיכרונן של אימפריות בזכות יצירות אמנות ששרדו מהן – פסלים, פסיפסים, מקדשים וכו'; משרדי ממשלה מתנָאים בפרסים ומלגות שמעניקים (עד כמה שמעניקים) ליוצרים; את דירות השרד של הנשיא וראש הממשלה מקפידים לגדוש בתפארת האמנות המקומית; וכשאלה מעניקים שי לראש מדינה אחר – תהייה זו יצירת אמנות (על פי רוב, קיטש מביך)…

 

פרדוקס. שהרי, בתוך תוכו או תוכה, השר או השרה בזים לאמן או לאמנית, בעצם – אדישים לו/לה לחלוטין, ולכל היותר, יקבלו אותם כדקוראטורים לעת מצוא. האם קראו השר או השרה אי פעם קטלוג על יצירת האמן או האמנית? כלום ליד מיטתם מונח ספר על שטרייכמן או אריה ארוך? אמרו אפוא: חשיבות עליונה של האמנות לצד דחיקתה המזלזלת כמיותרת לגמרי.

 

הסכיזופרניה הזו מטלטלת אותי כל חיי. עוד מספר ימים אחגוג גיל מופלג, מביש ממש, ועודני שסוע בין חשיבות האמנות לבין שפל עליבותה, שמקרינה בהכרח על עליבות עיסוקי, משמע חיי.

 

כן, טעמתי-גם-טעמתי מאשליית חשיבותה של האמנות: האמנתי פעם בייעודה המוסרי-פוליטי (סָכל שכמותי); קיבלתי את תעודתה של האמנות כשוללת, מערערת, מנערת את החברה מניוונה הרוחני (תמים שכמותי); ייחסתי לה תעצומות פילוסופיות נשגבות (רומנטיקון שכמותי). מכל אלה למדתי להתבגר, ולו בכאב. מסוג כל אותן התפכחויות רבות שהזמן מזָמֵן לכולנו.

 

אבל, ברגעי משבר, שעה שאני מסכין, במסכנותי, לשוליותה הבטֵלה של האמנות, לגירושה הגמור מ"עיקרון המציאות" (נחיתותה לעומת מעמד הסופר, לעומת הפופולאריות של המוזיקאי, ידוענותו של השחקן), אני מזכיר לעצמי: ראה, גדעון, הכיצד זה, שבתוך כל בית – ויהיה נחשל ביותר, מבנה נידח בערבות קרח צפוניות, או אוהל שכוח-אל במדבריות חול דרומיות – תימָצא-לה יצירת אמנות: ציור כלשהו, כלי נאה, שטיח משובב-עין, חפץ מאגי מעוצב וכו'? מה יש בה באמנות הזו – ותהא רמתה אשר תהא – שבני אדם אינם יכולים לחיות בלעדיה, ולו גם בקורטוב ולו גם בהיעדר דיאלוג רוחני מודע עמה? מדוע גם באחרון השבטים הפראיים, תשב לה אישה ותקלע סל נצרים אורנמנטי, תעצב תכשיט מעצם או מגלעין פרי, בעוד שכנה לבקתה עמל על פיסול מסכה? הכיצד זה, שגם בחברות דתיות האוסרות על צֶלֶם – עדיין, דיוקן מצויר של רב, או קליגרפיה נאה של פסוק מה"קוראן" וכו' תלויים על הקיר? ויותר מכל, מה נסיק מכך, שאת שיאי הרוחניות האנושית הקולקטיבית הלבישו חברות, במזרח ובמערב, בצפון ובדרום, בציורים ובתבליטים דתיים למכביר, במקדשי פאר, בפסלים מונומנטאליים וכו' (וזאת עוד בטרם התייחסנו לאורטוריות, קנטטות, מיסות וכיו"ב)? הנה כי כן, החֵל ברמה האנושית הפרוזאית ביותר – אדם בביתו מול ציור של ילד בוכה, וכלֵה ברמה האנושית-אלוהית העליונה – בקתדראלה, במקדש, בטקס הפגאני – אנשים אינם יכולים בלי אמנות. גם זו עובדה.

 

האמנות, אותה אמנות הנראית כה בלתי חשובה בעליל, חשובה אפוא מאין כמותה, וזאת ברובד ראשוני-בסיסי מאד של טבע האדם. מה שורש החשיבות הזו? התשובה כפולה: א. הצורך האנושי המהותי בסימולה של המציאות. ב. הכמיהה האנושית המהותית ליופי.

 

עוד ב- 1944 הורנו ארנסט קאסירר, ב" מסה על האדם", שבן האדם הוא חיה מסמלת. אני מבקש להרחיב: הלשון, הדת, המיתוס, האמנות, התרבות כולה, אינם אלא הפשטה של המציאות, תרגומה באחרותה המייצגת, בריאת בבואה רוחנית אנלוגית לה. בלשונו, האדם בורא עולם מקביל במילים, שהן, אם לא תמונות של המציאות, כי אז מוסכמות אנלוגיות לה (המילה "כיסא" כבבואה המייצגת וממירה את הדבר הקרוי "כיסא"); במיתוס, בורא האדם עולם בדיוני של כוחות אינסופיים או אֵלים, המהדהד את עולמו אך תוך הטענתו בעוצמות מטאפיזיות; בדת בראנו אלוהים בצלמנו והפקדנו בידיו את נשמתנו וגורלנו; באמנות אנחנו ממירים את היש בייצוגיו בדו-ממד ובתלת-ממד; וכיו"ב. זה האדם: יצור הנבדל מחיות בכושר הסימול האנלוגי של ממשותו. בספרות מגשים אדם כושר וצורך זה בניסוח סמלי-מילולי של הוויות חילופיות מופשטות; במוזיקה עושה זאת האדם עם צלילים החוברים להוויות אלטרנטיביות של חוויות רגשיות; בעיצוב בגדיו עושה זאת האדם באָשרו לעצמו תחליפי עור.

 

הקיום הכפול הזה – בממשות ובהדמייתה, בקונקרטי ובסמלי, בארצי וברוחני – הקיום הכפול הזה מאפשר לאדם את ההתמודדות עם מלתעות המציאות. יותר מכל, הקיום הכפול הזה פותח בפני האדם שערים אל ידיעת עצמו. רק האדם הוא חיה רפלקסיבית, חיה היודעת את עצמה. ורק האדם נדרש לבבואה הסמלית של היש ושל עצמו על מנת לבחון את עצמו. האוטופיזם של ההוויה האמנותית, הלשונית, המיתית הוא – יורשה לי הפיוט – כנפי המלאך אשר לאדם.

 

בעזרת הכנפיים הללו של התרבות גם יכול האדם להגביה עוף אל היופי. הנה הטיעון השני בזכות חשיבותה של האמנות: האמנות היא המנגנון התרבותי הבורא דפוסי יופי. ההבחנה ההיסטורית בין "אמנות יפה" לאמנות מסוג אחר (אמנות כאומנות פונקציונלית, או האמנות כאידיאה מושגית) מוליכה שולל: כל יצירת אמנות פורצת דרך, גם זו האנטי-אסתטית במוצהר, מעצבת דפוס יופי חדש, אחר. אפילו האמנות המושגית עיצבה דפוס יופי מסוים, גם כשהצהירה דה-אסתטיזציה. זהו אחד מתפקידיה העמוקים של האמנות: לייצר ולקדם דפוסי יופי, שיפעפעו מהאמנות אל רחבי התרבות החומרית כולה.

 

היופי הזה, שאיננו יכולים בלתו – שראשיתו אמנות וגלגוליו בהבחנת יופיו של נוף, שמלה יפה, גבר נאה, בית הדור, מכונית מרהיבה, ציור יפה – היופי הזה הוא הרבה יותר מאשר מתיקות חזותית, נועם מבט, הקבלה להנאה חושית גסטרונומית ואחרת. כי היופי הזה – איך אמר אפלטון ב"פיידרוס" – זוכר את הפסגות המטאפיזיות של הרמוניה עילאית מושלמת ומתענג על התזכורת, תהא עוצמתה ככל שתהא. כן, אפילו הגרב היפה היא הד עמום מאוד של אותה שלימות של תואָם עליון. כי גם זהו האדם: חיה העורגת ליופי רוחני נשגב, להבדיל מחיה הנוקטת נקיטה ביולוגית ביפֶה כשהיא צובעת נוצותיה.

 

אני שב לדירה, שם בשכונת העוני: רפרודוקציה של ציור נוף עלוב על הקיר עודנה מאשרת, ולו במזער ובקמצוץ, את אנושיות הדיירים: הצורך שלהם ברימום אסתטי, כמו גם הצורך שלהם בתרגום עולמם הריאלי לתחליף סמלי. בעבור דיירי הדירה, יופיו המסוים של ציור הנוף מזקק את הדיס-הרמוניות של הווייתם; הנוף המצויר ממיר את נופם הריאלי, ומבלי דעת, פותח בפניהם רווח דואלי בין קיומם הקונקרטי קשה-היום לבין קיום אוטופי. ברווח הזה – הקטן – נולדות הפנטזיות של הדיירים על אודות עצמם ועל החיים בכלל. ככל שנעטף האדם ביותר סימול אמנותי – בדימויים פלאסטיים, בצלילים, במילים וכו' – כן גדל הרווח בין היש לבין האוטופי וכן מתעשרת הרפלקסיה העצמית. זוהי התרבות וזה סוד ערכה.

 

כן, עד כדי כך אני מחשיב את האמנות, ובה בעת, איני מחשיבה מכל-וכול. למותר לציין: אף לא אדם אחד נושא עמו בתודעתו את חשיבותה של האמנות שעה שהוא חולף ליד חלון ראווה ומתבונן בנעליים יפות. אף לא אחד נושא עמו את חשיבות האמנות גם כשהוא מתמוגג מציור של ון-גוך – אם מהרפרודוקציה שבביתו ואם מהמקור שבמוזיאון באמסטרדם. לכן, ברור, קל לנו כל כך לזלזל באמנות, כיון שהיא (והיופי הנגזר ממנה) כה זמינים לנו, כה מובנים מאליהם. נקצץ כמה שנקצץ משיעורי האמנות בבתי הספר, נקטין כמה שנקטין את תקציבי האמנות – מה כבר יכול להיות?! האמנות כה נטמעה ביומיום שלו, התגלגלה לסגנונות עיצוב ולדפוסי יופי בשלטי הפרסומות, באופנה, בסלוני התסרוקות, בקליפים הטלוויזיוניים, בעיצובים המקיפים אותנו מכל עבר – שלכאורה, מה לנו לטרוח בטיפוחה. אכן, חשיבות האמנות כמקור היופי – זו איבדה לכאורה מתוקפה במהלך האסתטיזציה הגדולה של החברה בה אנו חיים. נסתדר בלי האמנות, אנו סבורים.

 

לא, אין זה מאמר בזכות תקציבי אמנות ותוכניות לימודים. זהו מאמר על דו-קוטביות מטלטלת ועל היכולת לחיות איתה מבלי לאבד את שפיות דעתך. מחד גיסא, הייאוש הגדול מזניחותו המעליבה של התחום ונחיתותו. מאידך גיסא, סחרור הגבהים שאתה נתקף בו לרגעים בזכות עיסוקך התרבותי הנעלה. מאניה-דפרסיה של ורטיגו וייאוש. נדנדת האמנות, איך מבריאים מזה?

 

אפשר, ששפיותך מותנית באיזון המתמיד בין שני הקטבים, ששניהם אמיתיים באותה מידה, גם אם האחד (זה המייאש) גלוי, זמין ונוכח הרבה יותר מהשני. רוצה לומר, ברגעי שפל, הזכֵר לעצמך את חשיבותה הנעלה של האמנות; ואילו ברגעי הסחרור, הזכֵר לעצמך עד כמה עלוב ונקלה הוא תחום עיסוקך. פרופורציות.

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: