גלגול המחילות של גלעד רטמן

                   גלגול המחילות של גלעד רטמן

 

במזימה סודית שנרקמה בחדרי-חדרים, אולי עמוק-עמוק במחילות תת-קרקעיות נסתרות מעין, נקשר קשר השתיקה בנושא תצוגת גלעד רטמן בביתן הישראלי שבביאנאלה בוונציה (אוצר: סרג'יו אדלשטיין). אם איני טועה, למָעֵט מאמר אחד ב"ערב-רב" האלקטרוני, אף לא טקסט ביקורתי מקצועי אחד פורסם אצלנו על התצוגה, הגם שלא חסכו מבקרינו וסוקרינו אינספור סימנים דיגיטאליים במאמריהם על הביאנאלה. על הכול כתבו, רק לא על אותו ביתן קטן הניצב (הוי, כמה סמלי) בצלו של הביתן האמריקאי. יהיו הסיבות לשתיקה אשר יהיו, טעם חמצמץ מבעבע מתוך הדממה הזו, אשר בה שום אלוה אינו מופיע, אלא רק שדון האי-פרגון.

 

ייאמר כבר בפתח הדברים (וגזר-הדין מוקרא, כזכור, כבר בפתח המושב; הנימוקים באים אחר כך): גם אם אין "הסדנה" (כזה הוא שם מיצב הווידיאו הרב-ערוצי של רטמן) עבודה מסעירה, ואפילו לא במונחי יצירת רטמן ל"דורותיה", סביבת הווידיאו התלת-קומתית שלו אינה נופלת ברמתה ממרבית התצוגות של ונציה, ואם להודות יותר על האמת, היא עולה על חלקן הגדול. חלל הביתן הישראלי עוטף אותך בדופק דרמטי ובגירויים חזותיים שאינם מרפים ממך במהלך שלוש הדקות ה"מנדטוריות" של "זמן-ביתן". את זאת אי אפשר לומר על 95 אחוזים ויותר של מוצגי הז'ארדיני וספיחיו. בהחלט תחושת אי-נחיתות ישראלית.

 

הסיפור של "הסדנה" פשוט והוא סוּפַר לא אחת: אי-שם בהרי ירושלים (ככל הנראה), יוצאת חבורת אמנים למסע אל עבר הז'ארדיני, תוך שעושה דרכה במעבה האדמה במנהרות, ניקבות, מחילות ושאר מעברים תת-קרקעיים, עד כי פורצת לביתן הישראלי מבעד חור שקדחה ברצפתו. עתה, הפך הביתן לסדנת פיסול, בה מעצבים האמנים בחימר את דיוקנאותיהם העצמיים, תוך שמשמיעים מיני נהמות, גניחות, נאקות, זעקות ושאר קולות "היוליים". המבקר בביתן צופה בתיעוד המסע התת-קרקעי, בפריצה, בחור הפעור ברצפה ובפסלי החימר, אף שומע את הקולות החייתיים, שמעובדים יחדיו בקומפוזיציה מוזיקלית.

 

טוב, על פניו, פרק נוסף בעניינו ההיסטורי של גלעד רטמן בפרימיטיביזם ברברי, המשך לחבורת היער השבטית הפראית שלו, שפגשנו ב- 2008 במוזיאון ישראל; המשך ישיר יותר לקהיליית הבוץ המבעבע מ- 2010; או לחבורת המסע המשייטת בווידיאו שהוצג ב"ברוורמן" ביוני-יולי 2013. אך, יותר מזה, מיצב הווידיאו הסביבתי של רטמן מאשר (מדעת או שלא-מדעת, בדיעבד או מראש) את הקו הרעיוני של מסימיליאנו ג'וני, אוצר-העל של הביאנאלה ה- 55: כי רטמן נוטל את היצירה האמנותית אל מרחבי "קוסמֵי האדמה" (אם להידרש לשם תערוכה חשובה שהוצגה ב- 1989 ב"פומפידו" וב"לה-ווילט" שבפאריז ואשר ניתן לראותה כסנונית ראשונה שבישרה את אביבו של מ.ג'וני בכל הקשור לפנייה אל השוליים העממיים-פולחניים-מיסטיים של העולם השלישי). שכן, רוטמן מציג בפנינו דימוי אלגורי מוקרן של עשייה יצירתית הבוקעת ממעבה האדמה, יצירה קדם-תרבותית לכאורה, ראשונית, אי-רציונאלית, כזו הפורצת "מבפנים" ככוח אטביסטי אל תוך עולם האמנות של הביאנאלה. אותם צלילים "היוליים" של אמני המסע (בהם, פסח סלבוסקי, מקרה מובהק של אמן "היולי") מאשרים מבע טרום-לשוני, חייתי, שהוא-הוא, כביכול, האנרגיה היוצרת של פסלי הדיוקן העצמי.

 

אלא, שה"לכאורה" וה"כביכול" הנקוטים לעיל הם-הם הקוצים שבאָליָה. כי, לצד הנרטיב הסובל מחוסר מורכבות, "הסדנה" אינה משתחררת ממימד ההתחפשות לברברי. המדיום המתוחכם של הווידיאו מגויס ל"הצגה" של סימול הניאו-ברבריזם (מונחה של נעמי אביב, כשם תערוכת וידיאו שאצרה ב- 2011-2010 ואשר בה הציג גם רטמן). אין בעבודה שום שמץ של קדם-תרבותיות, למעט ההדמיה של זו. "הסדנה" מסמנת את ההיולי, מבלי לומר עליו משהו משמעותי. חמור מזה: כשאתה רואה את פסלי הדיוקן הבנאליים, שנוצרו על ידי אותם "אנשי אדמה", אינך מבין מה הרבותא הגדולה שבמסלול האלטרנטיבי התת-קרקעי וה"אותנטי" שהתווה רטמן. ככלל, לעומת האפקט הדרמטי והמקצועי של ההקרנות הסובבות אותך בביתן החשוך, המסר התוכני מוגבל, אם לא מביך-משהו בפרימיטיביזם המאומץ והמדומה שלו.

 

קראתי, שערבול כל קולותיהם של אמני ה"סדנה" ליצירה מוזיקלית אחת בידי די.ג'יי, הפועל אף הוא בביתן הישראלי, שהערבול הזה אמור לסמן את התשוקה לחזור לביחד קדום, ובה בעת, את כישלונה של תשוקה זו. כאילו מוכיחה עבודת "הסדנה" את התפרקות ה"ביחד"  של קבוצת המסע אל האינדיבידואליות של מעשי הדיוקן העצמי. ובכן, קשה מאד לומר שזהו, אכן, המסר שמשדרת "הסדנה" של רטמן. שלא זו בלבד, שהמסע בלב האדמה עד וכולל הפריצה לביתן – הוא ששולט בנרטיב ובמשמעותו, אלא שאיני משוכנע שהעדריות החייתית לא התמידה גם בשלב פיסול הדיוקנאות העצמיים.

 

כמובן, שכל הביקורות הנ"ל קורסות מן הרגע בו נתייחס למיצב הווידיאו של "הסדנה" כ- comment אירוני של האמן, מעין מבט קורץ על הניאו-פרימיטיביזם של מ.ג'וני ודומיו. אלא, שאז נתקשה ליישב את העבודה הנוכחית עם עבודותיו הקודמות של רטמן, מה גם שלא ניוותר עם יותר מדי אמירה של ממש. אז, לא: הומור זה לא. ושמא, דווקא חוסר חוש ההומור העצמי הוא שמזנב בעבודה הזו?!

 

ואז, שתי אסוציאציות מתבקשות מתגלגלות לתודעת המבקר בביתן הישראלי: האחת היא "מנהרת הכותל". לאותה מנהרה, בה אתה זוכה לפסוע סמוך ל"קודש הקודשים" החרב, אתה נכנס סמוך ל"כותל המערבי" ויוצא בלב הרובע המוסלמי, ב"ויה דולורוסה". לא בדיוק מסע יצירתי מבטיח, כי אם מסע אל זיכרון חורבן, ולכל היותר, מסע שורשים לאומי. וכאילו ענה גלעד רטמן ל"מנהרת הכותל" הלאומית הזו ("סלע קיומנו", כהגדרת ב.נתניהו) במנהרה אוניברסאלית של אמנות.

 

האסוציאציה האחרת היא "מסע אל בטן האדמה", ספרו הנודע של ז'ול ורן מ- 1864. כזכור, סיפור בדיוני על סטודנט גרמני, אקסל, שביחד עם דודו, פרופ' לידנברוק, עורך מסע למעמקי האדמה, בהם מתגלים נופים קדומים מופלאים ויצורים פרה-היסטוריים מפלצתיים. הלידנברוקים נכנסו באיסלנד דרך לוע של הר-געש, גילו את מרחבי הפלא, חוו אינספור סכנות, וסופם שנפלטו בעור שיניהם מלוע הסטרומבולי שבאיטליה… הנה כי כן, גם הלידנברוקים הגיעו דרך בטן האדמה לאיטליה… אלא, שלא כלידנברוקים, חבורת המסע של "הסדנה" הרטמנית תגלה את ה"מופלא" רק בהגיעה לביאנאלה…

 

ואז אתה נזכר ברעיון היהודי של "גלגול המחילות": במדרש רבה על הפסוק (פרשה צ"ו) -"ולמה כל האבות תובעין ומחבבין קבורת ארץ ישראל?" – קראנו: "…שמֵתֵי ארץ ישראל חיים תחילה בימות המשיח […]. אמר רבי סימון: אם כן, הפסידו הצדיקים שהם קבורים בחוצה לארץ?! אלא מה הקב"ה עושה – עושה להן מחילות בארץ, ועושה אותן כמערות הללו, והן מתגלגלין ובאים, עד שהם מגיעין לארץ ישראל, והקב"ה נותן בהם רוח של חיים והן עומדין."

 

"גלגול המחילות" של חבורת רטמן מאשר מסע הפוך: מארץ ישראל לגולת ונציה. המסע התת-קרקעי לביאנאלה הוא מין ביאת-משיח אמנותית, מעין "אירוע נסי" בעבור האמן הצעיר (בן ה- 39). שלא כנשמות המתות המתגלגלות בייסוריהן במחילות עד לארץ ישראל בתקווה לקום לתחייה, ה"נשמות" של חבורת רטמן מתגלגלות לביאנאלה על מנת לזכות שם בחסד התחייה…

 

למותר לציין: כל האסוציאציות הללו הן קשקוש אחד גדול, תולדת המאמץ להטעין תוספת מטען משמעותי על עבודה בינונית – אף כי מושקעת ועשויה היטב.

 

                                                         (מאמר שלישי ואחרון על הביאנאלה בוונציה 2013)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: