גיל ביאנאלה

                              גיל הביאנאלה

 

ה"טרֶנד" ברור: לחזור מהביאנאלה ה- 55 בוונציה ולהכריז ברבים בעיניים נוצצות: "הפעם, חברים, הפעם, שלא כבפעמים האחרונות, ממש מעניין!". איך נכתב על הביאנאלה באחד הפרסומים: "מרשימה, מרתקת, מפתיעה…". אז, יסלחו לי כל הצוהלים והחוגגים על קלקול חגם, אבל האמת המרה (שלי) היא, שגם הביאנאלה הזו, כקודמותיה, מתישה, מתסכלת, מרביתה חסרת עניין, לרגעים ממש מעצבנת, לרגעים אחרים מרתקת, וככלל – מאכזבת. לפחות, בהתחשב במאמץ הגופני התובעני, שלא לומר ההוצאה הכספית העצומה.

 

הרטוריקה של ההתלהבות המדומה או האמיתית מהביאנאלה הזו נוטה להתמקד בתערוכת "ההיכל האנציקלופדי", שאצר מַסימיליאנו ג'וני בביתן האיטלקי המרכזי וב"ארסנלה". מה שעושים רבים מהמדווחים הנלהבים-מלהיבים הוא למכור לנו נרטיב פיקטיבי, מין מצג-שווא, על סמך חמש-שש תצוגות נבחרות, וזאת בשעה שהתערוכה הנדונה היא מערכת בלתי נדלית ומורכבת ביותר של המוני מיני-תצוגות, התובעות כל אחת ואחת, קריאה פרטנית ומפרכת של טקסט קירוני מוצלל ואשר מצטרפות יחד (לתפיסתי) למסר האוצרותי הבא: "לי, מ.ג'וני, אין שום עניין וכוונה להציג לכם את שמתרחש בגלריות ובמוזיאונים. פשוט, נשבר לי מכל אלה. אצלי לא תקבלו אפוא את מנת הכוכבים, המותגים, מושאי המסחר ויחסי הציבור. אני נוטש אפוא, תודה לאל, את עולם האמנות שלכם ויוצא לי אל שוליו ההזויים, אלה שלמדתם להכיר בעשוריים האחרונים תחת השם 'אווטסיידר ארט'. אני אציג לכם כל מיני תימהונים, חובבים, מתַקשרים, מיסטיקונים, מאיירים שוליים, מכיירים בלתי מזיקים; אני אציג לכם ציורים אנתרופוסופיים של רודולף שטיינר, ציורים ארכיטיפיים-פסיכואנליטיים של קרל יונג, ציורים של חולי רוח, של עיוורים, של כל מיני פסיכים, אובססיביים, סרבני חוק, אספנים ביזאריים, וכו'. אני אציג לכם את כל אלה, כי אצלם אני עוד מאתר את הביקוש אחר הרוח, את התמימות ואת האותנטיות, שאתם – שם בעולם האמנות – איבדתם."

 

אודה על האמת: שמסימיליאנו ג'וני (שהייתה לי הזכות לפגשו בביתי, לפני מספר שנים, ולשאול לדעתו על האמנות הבינלאומית הצעירה בשנות האלפיים. הבחור החביב הסכים אתי שהמצב קשה מנשוא), ובכן – שג'וני זה הוא אוצר מבריק לכל הדעות – על כך אין חולק. הרעיון האוצרותי שלו מעניין, בהחלט מעניין, אפילו "מדליק". ברם, האם העבודות מעניינות? הרבה, הרבה פחות. ובפרט, משתפסת את הפרינציפ ואתה מתחיל לחלוף ביעף בין האמנות (ככל שעייפותך מתירה לך). אך, יותר מכל, מה שהתצוגה הזו של ג'וני אומרת לך הוא דבר מדכא למדי: האמנות, אותה עשייה שופעת במרכזים למיניהם, חדלה לעניין, איבדה עוקצה. אוצרים ברמתו של ג'וני (ואחרים…) קָצו בה, הותירו אותה לכמה מבקרי אמנות מוכי התפעלויות כרוניות, ו… לצעירים שזו היא להם הביאנאלה הראשונה או השנייה. כן, יש דבר כזה כמו "גיל ביאנאלה".

 

כשאתה קולט את המסר הסמוי הזה של הביאנאלה ה- 55, אתה מתחיל לחוות גם לא מעט מהביתנים הלאומיים בז'ארדיני וברחבי העיר כמי שמאוששים את התזה. וכך, אם צרפת, למשל, בחרה להציג שלוש וריאציות דוקומנטריות של ביצועים מוזיקליים ליצירה של מוריס ראוול, ויהיו הווריאציות הללו מעניינות ככל שיהיו (ואין הן מרתקות מדי), הרושם הוא שמלאי האמנות החזותית העכשווית של צרפת דולדל משהו. ואם דרום-קוריאה בחרה להכניס אותנו – big deal – לחדר חשוך ואטום לחלוטין (לא בטרם חתמנו על טופס המשחרר מאחריות מפני תביעות של קלאוסטרופובים), הרי שמשהו רקוב בממלכת סיאול (לו, לפחות, בחרו להציג את עבודתו של רומי אחיטוב שלנו, החי ויוצר שם). אתם מבינים: זהו, נגמרו בקוריאה כל הרעיונות החזותיים החומריים והמושגיים; כל שנותר הוא לעמוד דקה בחושך. אידיוטי זה לא מילה. ואל תגידו – "הרחבת מושג האמנות", או "התחברות לאני הפנימי", וכיו"ב. והביתן הרוסי? גם לרוסים נגמר, מן הסתם: נשים בלבד מורשות להיכנס לחלל התצוגה (לא לפני שהשאילו להן מטריה) ואז מומטר עליהן ממרומים מטר של מטבעות. הבנת את זה ברוך? תגידו: ביקורת החברה הקפיטליסטית; תגידו: וריאציה בת זמננו על מיתוס גשם הזהב שהמטיר זאוס על דנאה ("דנאה" הוא אמנם שם העבודה); תגידו: אקט פמיניסטי (דיכוי הגבר). כל מה שתגידו לא יציל את ההתחכמות הזו מעליבותה. או, קחו את גרמניה, את המעצמה התרבותית הזו, שעדיין ב- 1993 הדהימה בתצוגה מהממת של הנס האקה (שניתץ את רצפת השיש של הביתן ה"פאשיסטי" ורק אותיות השם Germania הבהיקו מנגד בברק "מרצדסי"), וראו להיכן היא נפלה עשרים שנה מאוחר יותר: היא התחלפה בביתנים עם צרפת והסתפקה בהזמנת ארבעה אמנים מארצות שונות – סיני, דרום-אפריקאי, הודי וגרמני. הטיעון הגלובליסטי המוצהר של האוצרת אינו משחרר אותך מהתחושה שלגרמניה פשוט לא היה מה להציע (שלא לדבר על כך, שארבע התצוגות רחוקות מלהיות מרעישות, כולל זו של אַי ווֵיווֵי – סביבה חללית המורכבת מאינספור דרגשים).

 

אני חוזר ל"היכל האנציקלופדי": לא תמיד אתה מצליח לעקוב אחר ההיגיון האוצרותי של מסימיליאנו ג'וני: יצירות לא "מקצועיות", פרימיטיביזם עממי, עיסוק אובססיבי הזוי, יצירתיות תראפויטית, אמנות פולחנית וכו' – את כל זה הבנת. אבל, מה עושים פה באמצע פישלי ווייס השוויצריים עם ההומור והאירוניה הסרקסטיים שלהם בהקשר לחפצי ממורביליה עממיים? ומה עושה פה רוזמרי טרוקל הגרמניה עם דוגמית מתערוכתה הזכורה מה"סרפנטיין" הלונדוני – לקט הטרוגני של מושאים נוסח "קבינה-דה-קוריוזיטה"? כלום לא תפס ג'וני את ההבדל התהומי בין העשייה התמימה של נבחרתו הגדולה לבין העשייה המתוחכמת של השלישייה האחרונה? ומה עומד מאחורי בחירת האוצר להציג מחדש את ה"קילומטר" המפורסם של ולטר דה מריה מ- 1979 (מיצב 20 צינורות המצטרפים יחד באורכם לכדי קילומטר)? לו, לפחות, היה בוחר ב"קילומטר" האחר של דה מריה מ- 1977 – צינורות שחדרו יחדיו לעומק קילומטר בתוך האדמה. והראש המסתובב במהופך על צירו לצלילי זמזום דבורים – עבודת וידיאו של ברוס נאומן, שנראתה כבר לפני עשרות שנים ב"דוקומנטה" שבקאסל? והפסל ההיפר-ריאליסטי של דוויין האנסון מ- 1983? לא, לא תמיד נראית אצירתו של ג'וני עקבית ובהירה. הוסיפו לכל זה את הנטייה של לא מעט עבודות להטפות אקולוגיות אופנתיות; או את התיעוד העצמי שתיעד דיטר רות הזקן – לשעבר, אמן אוונגרד גרמני חשוב – את אחרית חייו באינספור מסכי וידיאו – והרי לכם רק קומץ מהמוצגים שמותירים בך סימני שאלה. מה גם שחלק מהמוצגים ממש גרועים: סביבת אופ-ארט של דקורציה אלמנטרית (עבודה של אוטו פין הגרמני); כמה ציורים בינוניים להפליא; צילומים בוטאניים משעממים (שאפילו הצגתם בהקשר לקולוניאליות לא גואלת אותם מהשעמום. שהרי כבר שבענו מרעיון המחקרים בתחומי הפלורה והפאונה כמכשיר קולוניאליסטי); ועוד ועוד.

 

אבל, כאמור, ישנם גם רגעי נחת. אולם של פסלים גולמיים, פרימיטיביים ועצומי מידות, שפיסל הנס יוזפסון השוויצרי-רוסי (2012-1920); או סירת מפרש פורטוגלית שמפליגה לה לאטה מהמעגן של הארסנלה ועליה תזמורת כלי נשיפה המשמיעה קטע קלאסי מקסים; או פסלי חיות אגדיות פסוודו-מיתולוגיות שפיסל בחימר שיניצ'י סאוואדה, היפני הצעיר (יליד 1987); או הביתן ההולנדי, שמפתיע עם שילוב מקורי של פיסול פיגורטיבי בחימר ביחד עם רהיטי עץ ושאר קונסטרוקציות עץ, עבודות של מארק מנדרס; או ציורים ניאו-רומנטיים עזים של טייארי דה קורדייה, הצרפתי (יליד 1954). יש, יש כמה רגעים של נחת בביאנאלה בוונציה.

 

אבל, שורה תחתונה: הביאנאלה ה- 55 אינה מצמיחה כנפיים. נאמר כך: לי היא לא הצמיחה כנפיים. מי שקורא אותה לעומקה יבין שהיא אף מקצצת את מעט הכנפיים שעוד נותרו על כתפינו השחוחות. אולי עניין של גיל. גיל ביאנאלה.

 

אבל, כמובן, תמיד נשארת ונציה המופלאה, אותה זקנה מפורכסת, שלעולם לא תחדל לספק את תאוותינו. ואם לא בז'ארדיני ו"בארסנלה", כי אז בקפה "פלוריאן" שבכיכר סן-מרקו, לצלילי תזמורת המנעימה קיטש ועם כוס קמפארי ביד.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: