השניים מאותו החדר

                         השניים מאותו החדר

 

אלה הם ה"מקס ומוריץ" של האמנות הארצישראלית, צמד-חמד, תאומים סיאמיים: זאב רבן (1970-1890) ומאיר גור-אריה (1951-1891). שני ה"בצלאלים" החשובים האלה ייסדו ב- 1923, תחילה את "דפוס גרפיקה" (1929-1923), ולאחר מכן, את "בית עבודה לאמנות אינדוסטריאלית", שפעל עד שנת 1948 (בחצר האחורית של בתי "בצלאל").

 

מה לא יצרו השניים האלה בסדנתם המשותפת – כרזות, תוויות מסחריות, מודעות פרסומת, ריקועי נחושת, איורים לספרים, תעודות למוסדות שונים, עבודות דקורטיביות (גילופי אבן, פסלי אבן, מנורות נחושת) לבניין ימק"א בירושלים (1931) וכו' וכו'. ניתן לקבוע, שרבן וגור-אריה הניחו את היסודות המוקדמים לעיצוב הארצישראלי, וזאת קודם בואם של עולי גרמניה, שקידמו ומיסדו כאן גרפיקה מקצועית ומודרנית.

 

במקרים רבים, לא חתמו השניים על עבודות הסדנה והסתפקו בחותמת "בית עבודה לאמנות אינדוסטריאלית". כאילו ראו עצמם יותר כבעלי מלאכה מאשר כאמנים (הגם שלשניהם היו בהחלט יומרות אמנותיות, ועל עבודות רבות חתמו את שמם). איתרע מזלו הטוב של רבן, ושמו יצא לתהילה יותר משֵם חברו. סביר, שאיוריו האידיליים-אוריינטליסטיים שבו את לב הציבור הארצישראלי, ולו בזכות הפופולאריות של "שיר-השירים" (גרסה ראשונה, 1923) ועשר גלויות נופי הארץ (1930). אמנם, סדרת 19 הצלליות "החלוצים" (1924) של גור-אריה ידעה אף היא הצלחה רבה. אלא שזו – בשחור לבן בלבד – התקשתה להתחרות בקסם הססגוני והדקורטיבי של איורי רבן (צלליות שעיצב גור-אריה לפי "שיר-השירים" לא פורסמו מעולם כיון שלא נמצא להם מו"ל).

 

וכך קרה, שתהילתו של מאיר גור-אריה דהתה לעומת זו של חברו, ולימים – לאחר תערוכות רבן במוזיאון של "ישיבה יוניברסיטי" בניו-יורק (1983-1982, באצירת המחבר) ובמוזיאון תל אביב (2001, באצירת בת-שבע אידה גולדמן), למדנו להוקיר ולזהות את סגנונו של רבן, אך ספק אם עשינו זאת לגבי גור-אריה.

 

בשנת 1981 – לאחר עשרות שנים של הדרת "בצלאל" מהאמנות הישראלית והשפלתו – ערכה גלריה "דבל" בעין-כרם תערוכות יחיד חלוציות, הן לזאב רבן והן למאיר גור-אריה. היה זה למעלה משנה בטרם נפתחה במוזיאון ישראל תערוכת "בצלאל של שץ", שזרקה אור חדש על היוצרים ה"בצלאליים" ובהם השניים הנדונים. עתה, יוחסו לזאב רבן הרבה מאד עיצובים של לוחות ריקועים, תליונים, חנוכיות, נרות זיכרון וכו'; פחות מכן, לגור-אריה, שנתפס, על פי רוב, כמין כפיל של רבן. ועדיין, עד עצם היום הזה, טרם נערכה תערוכה מקפת כלשהי לגור-אריה, כזו שתבחן לעומק את היקף מפעלו, תרומתו ושפתו האמנותית.

 

בקיצור, הגיע הזמן לבצע את ניתוח ההפרדה של התאומים, ולהעניק למאיר גור-אריה את זכויותיו האבודות לצד אלו של זאב רבן.

 

אלא, שאין זה פשוט כלל וכלל. כי סריקת עבודתו של גור-אריה לרוחבה העצום – והאיש היה ורסאטילי ופורה לא פחות מרבן – מפגישה אותנו עם אינספור עבודות (ציורים קטנים בצבעי שמן, רישומים, תחריטים, אקוורלים, תבליטים וכו') שאינן חורגות מריאליזם אקדמי ו/או מטיפול "בצלאלי" שגרתי בצורה (האקלקטית) ובתוכן (הטיפוסים המזרחיים, הנושאים התנ"כיים, הפסטוראלות הציוניות, מתפללים ליד הכותל, וכיו"ב). כמעט שלא ניתן להבחין בייחודו של גור-אריה בעבודות הרבות הללו. ברם, הרחבת חוג מבטנו אל כלל יצירתו העניפה של גור-אריה – אל האותיות העבריות שעיצב (ושלא פורסמו), אל צלליותיו הרבות (כולל אלו של דמויות והווי ארצישראליים וגם אלו המאיירות את ספר "בראשית"), אל גלויות הטיפוסים, הכרזות, עבודות המתכת, השנהב, העץ, ההדפסות על קטיפה ועץ-זית, תבליטי הטרקוטה שיצר בעבור בית המלאכה "מנורה" (בו עבד גם זאב רבן) וכו' וכו' – התרחבות שכזו תאשר-גם-תאשר את שפתו האישית והאחרת של האמן.

 

מאיר גור-אריה נולד כמאיר הורודצקי בעיר בוברויסק שברוסיה הלבנה והגיע לארץ ישראל ב- 1909 והוא בן 18. ב- 1911 בגר את "בצלאל" (אביו, יעקב גור-אריה, ושני אחיו – ישראל ושושנה גור-אריה, למדו אף הם במוסד), ומיד החל מלמד כאן ציור וחיטוב בשן. למעשה, מאיר גור-אריה ניהל ב"בצלאל" את מחלקות חיטוב-האבן, השנהב והקמע מאז ועד לסגירת המוסד ב- 1929. על היקף תרומתו של גור-אריה ועל אופייה עמדתי בכרך הראשון של ספרי, "על הארץ" (ירון גולן, תל אביב, 1993, עמ' 482-461).

 

זאב רבן נולד כזאב רביצקי בעיר לודז' שבפולין, למד בין 1910-1904 אמנות בלודז', מינכן, פאריז ובריסל, וב- 1912 עלה ארצה. כאן החל עובד ב"בצלאל" כמורה בשיעורי הערב, וב- 1914 מונה כאש המחלקה למקשת-נחושת. מכאן ואילך, יצר רבן במדיומים רבים, סיפק עיצובים לבתי מלאכה ירושלמיים שונים, עד שהחל לפעול ביחד עם מ.גור-אריה. על ההיקף העצום של יצירתו כתבה בת-שבע אידה גולדמן בספרה, "זאב רבן: סימבוליסט עברי", מוזיאון תל אביב, 2001.

 

אם כן, השניים הם כמעט בני אותו גיל, שניהם החלו מלמדים ב"בצלאל" כמעט באותה שנה ושניהם מאופיינים בוורסטאליות שופעת ובהספק יצירתי אדיר. מה, בסופו של דבר, מבחין ביניהם?

 

ובכן, מאיר גור-אריה מתאפיין, קודם כל, במה שאין בו. דהיינו, באותם אפיונים "רבניים" שלא נאתרם במרבית יצירתו: הרבה פחות ארוס, הרבה פחות אידיאליזציה, הרבה פחות גותיקה בעיצוב הדמויות, הרבה פחות יוגנדשטיליות, הרבה פחות אוטופיזם גן-עדני, כמעט ללא אורנמנטיקה וכמעט ללא מיניאטוריות פרסית. על דרך החיוב, נדגיש שני היבטים, של צורה ושל תוכן, שגור-אריה התמחה בהם: האחד, הצלליות (רבן לא נגע בטכניקה זו, ככל הידוע). השני, זיקתו העזה של גור-אריה לדיוקנאות (רבן מיעט מאד באלה).

 

בספרה על זאב רבן, סיכמה ב.א.גולדמן את הבדלי הסגנון בין שני האמנים:

"… היו הבדלי סגנון בין השניים. גור-אריה היה אמן של תמונות-שמן וצייר מחונן של דיוקנאות. הוא לא היה שותף לחיבתו של רבן לתיאורי דמויות ונוף מסוגננים. דמויותיו האגדיות של גור-אריה, פרי דמיונו, היו לא פעם מגושמות. רבן, לעומת זאת, למד פיסול ואף לימד אנטומיה ב'בצלאל'; דמויותיו המוארכות, ברוח האסתטיקה הסימבוליסטית, התאפיינה בהקפדה יתרה על פרופורציה. כך גרסתו של גור-אריה לשמשון הגיבור והארי, 1913 בקירוב, המתבססת על ציור מאת רבן, נבדלת בבירור מפרשנותו של רבן עצמו לנושא. גם משיחות המכחול של השניים נבדלו זו מזו. רבן היה אמן של צבעי-מים. הוא צייר בשתי ידיו, והיה בונה שכבות על-גבי שכבות של טפיחות-מכחול ליצירת קווי המתאר של הגוף. […] גור-אריה, לעומתו, נהג להתוות תחילה את הצורה, ורק אז מילא אותה צבע במשיחות-מכחול ארוכות. באשר לסגנון הקו, גור-אריה נטה לאַר-דֶקו ולזוויות ישרות, כפי שניכר באיוריו לכרזות. רבן, כנגד זאת, נהה כל-כולו אחר הקו הזורם והמסולסל של האַר-נובו."[1]

 

במאמר מ- 1992 בשם "הקלאזוניזם של מאיר גור-אריה", מיקמתי את שפת האמן קודם ל"אר דקו", כאשר הדגשתי את נטיית האמן לשפה כמו-סימבוליסטית ממגמה צרפתית מסוימת משלהי המאה ה- 19:

"…שפה הסמוכה להדפס-עץ צבעוני ובסינתטיזם קלאזוניסטי פוסט-יפני. סגנון זה פירושו, כידוע, קונטורים שחורים עבים ומשטחי צבע אחידים ונטולי פרטים ועומק. ללא שום קשר למקור הסימבוליסטי של הסגנון, גילו איוריו של גור-אריה גם נטייה חוזרת לזוויתיות הקו..."[2]

 

באותו מאמר גם ציינתי את המעצב, אריך גולדברג, שפעל ב"בצלאל" בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה, כמקור השפעה על גור-אריה בכל הקשור לקלסיציזם הקפוא, התנוחה הפשוטה והנוקשות היחסית של העיצוב.[3] כנראה, לזאת כיוונה ב.א.גולדמן בהצביעה על המגושמות היחסית בעיצובי גור-אריה.

 

זהו. מבחינתי, תם ניתוח הפרדת התאומים. יצירת מאיר גור-אריה בחדר-התאוששות. רק תערוכה מוזיאלית מקפת, מלווה בספר מחקר בנושא אמנותו של מאיר גור-אריה, רק היא תעמיד יצירה זו על רגליה.


[1] בת-שבע אידה גולדמן, "זאב רבן: סימבוליסט עברי", מוזיאון תל אביב, 2001, עמ' 73-69.

[2] גדעון עפרת, "הקלאזוניזם של מאיר גור-אריה, "על הארץ", כרך א', ירון גולן, תל אביב, 1993, עמ' 472.

[3] שם, עמ' 477.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: