צוואתו של זאב רבן

                         צוואתו של זאב רבן

 

הציור "עומר כיאם" (צבעי מים על נייר, 49X60 ס"מ, אוסף גלריה "איוונטיק", ירושלים) הוא מעבודותיו האחרונות של זאב רבן (1970-1890). למתבונן בציור קשה שלא לאבחן בקו הרועד את מחלת הפרקינסון, ממנה סבל האמן יותר ויותר במהלך שנות ה- 60. סמוך לסוף אותו עשור, כשעיני החברה הישראלית כבר נשואות לניו-יורק, רבן עודנו המאהב הגדול של המזרח, ובמסורת האיור החביבה עליו עוד מאז 1923 ("שיר-השירים"), הוא פונה ל"מרובעים" של עומר כיאם, המשורר הפרסי הגדול שנפטר בשחר המאה ה- 12. שירים אלה ראו אור בעברית ב- 1952 בספרון זעיר (בתרגום ועריכת בנציון בנשלום, הוצאת "גזית", תל אביב), וזהו הקובץ ששימש את רבן כ- 15 שנים מאוחר יותר.

 

כפי שנראה להלן, רבן לא בא לאייר "מרובע" אחר "מרובע", כי אם בחר לסכם את כלל ה"מרובעים" בציור אחד. את שני אגפי המסגרת הפנימית של איורו עיצב האמן הירושלמי הוותיק, מגדולי אמני "בצלאל", בסימן סמליו המוכרים: צמחייה שופעת של כרם, תומר תמיר, אייל וטווסים (המצוירים כולם כוויטראז' זוהר וססגוני במבנה של תצורה מוסלמית. ציפוי צבעי המים בשקיפות בורקת של פוליאסטר מעצים את אפקט הוויטראז'. ולמען ההשוואה, ראו את הוויטראז'ים שעיצב רבן ב- 1927 לבניין ימק"א בירושלים ובהם מזווג עץ-התמר השופע עם אשכולות ענבים). אך, בקטעים העליון והתחתון של המסגרת כבר נענה רבן ישירות לשירי עומר כיאם, עת עימת שועל ואיל בשני הקצוות, ככתוב במרובע הפותח את המבחר העברי: "שועל ואיל ישכנו בעיי היכלו…". האמת היא, שיותר מ"עיים", משמע חורבות, צייר רבן בראש המסגרת של איורו פנורמה של עיר ערבית מוקפת חומה ורבת כיפות, שצריחי מסגדים בוקעים ממנה ובמרכזה גן גדול שעצי תמר מיתמרים ממנו. כך דמיין את בוכארה, העיר בה  חיבר המשורר (והמתמטיקאי, האסטרונום והפילוסוף) את עידית יצירתו. ציפור גדולה המרחפת במרכז המסגרת העליונה מהדהדת את שורות ה"מרובע" שכמעט ומסיים את המבחר, זו הציפור שבראש גג הארמון – "עתה עלֵי גגו יושבת לה ציפור,/ יושבת וקוראת: 'אַים? אַיָם? אַיָם?" הגוון האפור של הציפור (המנוגד לססגוניות הרבה של שאר הציור) מותיר במתבונן טעם מלנכולי, אולי אף מורבידי-משהו.

 

שקריאתה של הציפור מתייחסת לחיים הטובים שחולפים עם מוות (מעין memento mori). שהרי זהו נושא היסוד של שירת עומר כיאם, וכפי שאבקש להראות, זהו גם עיקר המסר של זאב רבן, ערב מותו. נכון לעכשיו, הוא מכניסנו באיורו אל מרחב דקורטיבי להפליא, מעוצב בסגנון המיניאטורה הפרסית (כראוי לשירה פרסית) ובמרכזו ציידים ערביים על סוסיהם: "הו, מה אהב לצוד חיות בַהְרָם החי!/ ואולם המוות צד את הצייד בַהְרָם." בתחתית איורו צייר רבן גן שושנים מגוּנָן להפליא – "יפה השושנה, תגמע טללי אביב./ בגן המלבלב הנערה מה תיף!". את הנערה, או מוטב, הנערות נגלה למרגלות שיחי השושנים, כשהן יושבות ומנגנות בכלי מיתר במחיצת צמד זכרים הלוגמים יין לצד כדי יין גדולים. המראה האידילי הזה הוא המוטיב הבסיסי והחוזר של ה"מרובעים": קריאה למיצוי החיים הטובים עלי אדמות בטרם ייקחך המוות: "גיל! צהל! אל תתפלפל/ תירוש אל תגנה! אל תבז לשיכור!". ועוד: "נערה חבקתך? אל תחקור! הֱיֶה שמח!"; או: "אם כן לא נכון לרחוק פה מנערה וחֵמֶר" (חמר=יין). בדרכו האידילית, זו המבקשת לייצג בפנינו גן-עדן (כך מאז "שיר השירים"), או "פרדיז" – המונח הפרסי לגן נעול – מציג בפנינו רבן את גרסתו המאוחרת לגן-עדן, ככתוב על ידי עומר כיאם: "בעֵדן – קום חבק בת-עדן!".

 

שתי דמויות אלגוריות, גדולות מעט יותר מהמיניאטוריות התחתונות, נשקפות אלינו משני עברי המשולש העליון (ה"גג", המאוכלס בעץ עבות ושופע ירק, אף פרי: רמז לעץ החיים?) של ה"פָּרָדיז": בצד אחד, הקַדָר; בצד השני, התוכן (אסטרונום). "מלאתי הרהורים בבית-יוצר אחד./ היוצר אבניו סבב, על מלאכתו שָקַד." עומר כיאם, ורבן בעקבותיו, מעמת את גלגל האבניים עם גלגל הרקיע במטרה לדון בעליבות גורל חיי אדם. שבמסורת המשל התנ"כי ("כחומר ביד היוצר"), גם המשורר הפרסי רואה את האדם כחומר רך שנלוש בידי הגורל: "ראיתי תמול בשוק קדר אחד./ על חמֶר לח הקיש, ליצור שָקַד./ החמֶר פיו פתח וכה אמר: 'אדם הייתי. חסדך עלי הַט!'". ומנגד – גלגל השחק", מוטיב חוזר לאורך ה"מרובעים": "גָלגָל הרקיע, עמָל אתה זורע./ עשות עוולה ורשעה אתה יודע." האסטרונום האלגורי של רבן הוא זה הצופה בגלגל השחק (והוא המייצג, הן את עומר כיאם, שהיה אסטרונום נודע, והן את חוכמת המדעים, המבוזה לאורך ה"מרובעים" לטובת תענוגות הגוף), רק כדי להגיע למסקנת עליבותו של האדם שבסימן גלגל האבניים: "אך את גלגל הרקיע אל נא תאשם!/ עלוב פי אלף מאנוש אותו גלגל."

 

זאב רבן יודע שימיו ספורים. איש לא הזמין ממנו איורים לשירת עומר כיאם, ואף על פי כן, בחר לצייר את הציור הנדון כמי שמבקש לבטא את אמונת חייו. האמן החולה והזקן (הסמוך לגבורות) נאחז בטוב החיים בציפורניו ומשקיף על גורל אדם במונחי חיוב ההנאות: "כי החיים חיש ייתַמו. לא נאריך ימים פה."

 

ציורו הנדון של רבן הוא אפוא מעין ציור-צוואה. בדומה לעומר כיאם, רבן דוחה את נחמות גן-העדן של העולם הבא ומבקש לאשר שמחות-חיים כאן ועכשיו. שירת היין המרדנית של המשורר הפרסי הופכת בידי רבן למעין תשובה למסר של קוהלת, שנואש מתענוגות הנעורים ("הבל הבלים") ולספר "איוב", שאותו עוד אייר ב- 1967. כי בציורו כמעט-האחרון אומר רבן "הן!" לחיים הטובים.

 

ואז צייר זאב רבן את מה שנראה  כציורו האחרון (הגם שמיוחס לו התאריך 1967), בו ייצג את עצמו שרוע בתוך קבר ומעליו האלגוריה של "חיי אדם" (גואש על נייר עם ציפוי פוליאסטר, 48.5X59.5 ס"מ, אוסף מוזיאון "ישיבה יוניברסיטי", ניו-יורק). הציור, עתיר הסמלים, מוקף משלושה צדדי במסגרת דמוית טלית, תזכורת לטלית העוטפת את גוויית המת, ובראש הציור הכתובת: "לזכר זאב בן רבקה רייזל ויחיאל וזוגתו מרים בת מזל ושמואל". אם כן, ציור לזכר עצמו ורעייתו, מרים לבית גליקסמן, שנפטרה ב- 1965.

 

בחלקו המרכזי התחתון של הציור, מעל לקבר והקבור, צייר רבן מלאך עתיר כנפיים מפוארות היושב על הארץ, שעון-חול בין-ברכיו (הזמן החולף…), ידו האחת מסמנת באצבע על הפה סימן שתיקה, בעוד היד האחרת יוצקת שמן לנר-נשמה שמימינו. משמאלו, באורח סימטרי, נר נשמה נוסף אך כבוי ומעלה עשן. מלאך-הזמן מסמן את אזלת הפה, אזלת הדיבור, אזלת המילים נוכח המוות (ועיין בספרה של בת-שבע אידה גולדמן, "זאב רבן: סימבוליסט עברי", מוזיאון תל אביב, 2001, עמ' 190, ובו הצבעה על מוטיב הדומייה בציור הסימבוליסטי האירופי). עין אלוהית קורנת קרניה מעל המלאך, הד לסמל העין המיסטית שרבן היה אמון עליה בתוקף חברותו במסדר "הבונים החופשיים". המלאך, הנרות, שעון החול והעין המיסטית נתונים כולם במבנה גותי-כלשהו המוקף בשפע שורשים החודרים מטה עד שעוטפים את הקבר מכל צדדיו. משורשים אלה בוקע מצד ימין פרח נבול (לידו יושבים בני זוג ישישים, שיערם לבן ומקל ביד הגבר) ומצד שמאל פרח מלבלב (לידו שרוע תינוק שזה אך נולד).

 

השורשים העוטפים את תא המלאך מקורם בעץ פרי שופע המעוצב בראש הציור (מתחת לכתובת הזיכרון) שגזעו מוסתר על ידי צמד אוהבים מחובקים. פעם נוספת, זאב רבן מזהה את האהבה עם גן-עדן ועם עץ החיים. מכאן ואילך, משני עברי הציור, פוגשת העין בדימויי ילדים משחקים, חיזור, משפחתיות וכו', בבחינת פרקים בחיי אדם. המון אדם המעוצב בשורה אופקית קשתית לרקע "עץ החיים" מסמל, מן הסתם את הריבוי האנושי, שעליו חלה האלגוריה המפורטת מתחת.

 

רבן מזהה, אם כן, את מהות החיים ואת טעם החיים עם האהבה, שהיא גם האחראית על הולדת הצאצאים. אנו שמים לב לעובדה, שרבן כלל לא התייחס בציורו לאמנות ולערכה בחיי אדם. ממרום גילו הוא משקיף על חייו ויודע שהאהבה (מסוג זו שהתקיימה בינו לבין רעיית המנוחה, מרים) היא היא בעבורו הערך העליון.

 

 

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: