עוד 2 פרקי אל-אהבה

עוד 2 פרקי אל-אהבה

 

[שני הפרקים שלהלן מתווספים לשישה "פרקי אל-אהבה" המופיעים ב"מחסן" הנוכחי בקטגוריה של "פילוסופיה" והם מהווים חלק מספר גנוז בנושא האהבה]

 

ז. האם אהב אדם את חווה?

 

התשובה המצערת והאומרת דרשני היא "לא". כלומר, לא זו בלבד שהמילה "אהבה" ו/או הפעל "אהב" אינם נזכרים כלל בסיפורי אדם וחווה, אלא שבחינת יחסי בני הזוג הראשון מעלה, לכל היותר, קשר מיני העטוף בהטלת אשמה (כזכור, אדם מאשים את חווה בחטא אכילת פרי העץ האסור) ושליטה ("והוא ימשול בך"). עוד נחזור לבחינת היחסים הללו. אך, קודם לכן, נציין, שמושג האהבה מופיע בתנ"ך, קודם כל, בהקשר ליחסי הורים וילדיהם, ורק לאחר מכן, ליחסי גבר ואישה. שכן, הפעם ראשונה שמופיע בתנ"ך הפעל "אהב" היא בהקשר לאהבת אברהם את בנו, יצחק, וזאת בסיפור העקידה: "קח את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק…" ("בראשית", כב', 2). רק לאחר מכן, מצוינת אהבת יצחק לרבקה: "ויקח את רבקה ותהי לו לאישה ויאהבה…" (כ"ד, 67). לקורא בספר "בראשית" נוצר הרושם, שאהבה פנים-משפחתית קודמת לאהבה רומנטית. פרק כ"ה, פסוק 28 אף מגדיל לצרף שתי אהבות גם יחד, אהבת אב ואהבת אם: "ויאהב יצחק את עשו…" לצד "ורבקה אוהבת את יעקב."

 

פרשת האהבה הרומנטית הגדולה הראשונה בהיסטוריה היא, כמובן, זו של אהבת יעקב, רחל ולאה. כאן נפרשים, לראשונה בהיסטוריה, חבלי האהבה וכוחה העז, זו שעליה ייאמר ב"שיר השירים": "כי עזה כמוות אהבה" ("שיר השירים", ח, 6).

 

"ויאהב יעקב את רחל" ("בראשית" כ"ט, 18). הדוד הרועה אוהב את בת אחיו היפה, רועה אף היא. מעולם לא נכתב שהנערה אהבה את דודה. כך או אחרת, במשך 14 שנים תמימות  – משך תפארת עלומיו – עָבַד יעקב בשרותו של לבן על מנת לזכות בבתו, אותה כה אהב (הגם שאנו תמהים הכיצד זה שלא הבחין, שם בלילה, שלא רחל היא זו השוכבת ביצועו אלא לאה…). כה עזה אהבת הדוד לבת אחיו, עד כי שבע השנים הראשונות של עבודת הפרך במרעה נדמים לו "כימים אחדים באהבתו אותה" (כ"ט, 20). ומה שעוד מלמד אותנו הכתוב בפרשה זו הוא, להבחין בין אהבה לבין יחסי מין. שכן, לאורך כל אותה תקופה, יעקב אינו חדל לשגל ולהפרות גם את לאה, את זלפה ואת בלהה, אשר אותן לא זיכה התנ"ך בפעל האהבה. אפשר, שהאחד והיחיד שמתחרה בתנ"ך עם יעקב בכוח האהבה המתעלה על סיפוקים יצריים הוא רחבעם, שאודות אהבתו למעכה אנו קוראים:

"ויאהב רחבעם את מעכה בת-אבשלום מכל נשיו ופילגשיו כי נשים שמונה-עשרה נשא ופילגשים שישים ויולד עשרים ושמונה בנים ושישים בנות." ("דברי הימים ב'", י"א, 21).

 

לבד מאהבת יעקב ורחל, התנ"ך הוריש לנו מספר פרשיות רומנטיות בולטות: אמנון ותמר, שמשון ודלילה, דוד ויונתן, דוד ומיכל, דוד ובת-שבע, ויותר מכל, שלמה והשולמית ב"שיר השירים". אלא, שבשום מקום לא נאמר לנו שדוד אהב את בת-שבע, או שהיא אהבה אותו. כל שנאמר הוא, שבת-שבע יפה מאד וכי דוד חשק בה ("שמואל ב'", י"א, 4-2). על שמשון מסופר אמנם – "ויאהב אישה בנחל שורק ושמה דלילה" ("שופטים", ט"ז, 4), אך הדיווח, שלושה פסוקים קודם לכן, על האישה הזונה מעזה ששמשון הלך אליה, כמו גם התנהגותה הזנותית של דלילה לכל אורך הדרך – מלמדים כי מושג האהבה בסיפור הנדון קשור בעיקרו באהבת בשרים. על תמר היפה דווקא נאמר: "ויאהבה אמנון בן דוד" (שם, י"ג, 1). ומיד בסמוך: "ויאמר לו אמנון את תמר אחות אבשלום אחי אני אוהב." (שם, פסוק 49) [אנחנו שמים לב לכך, שאין הוא אומר "אחותי", אלא "אחות אבשלום אחי". כאילו חש אי נוחות בהודאה באהבת אחותו. אבל, הוא אוהב]. אלא, משביצע את זממו ואנס את אחותו, "וישנאה אמנון שנאה גדולה מאד כי גדולה השנאה אשר שנֵאה מאהבה אשר אהֵבה…" (שם, פסוק 15). מה שמלמדנו על המרחק הקצר בין אהבה לבין שנאה, ויותר מזה, על כך שאהבתו של אמנון הייתה תשוקה יצרית, לא יותר. ויסלח לי אברהם מאפו.

 

האמת היא, שגם אהבת "שיר השירים" אינה חורגת ממרחב התשוקה והיצר. ככל שאהבה זו מתובלת באמרות-שפר על יפי הרעיה, ראשיתה נשיקה ("ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין." – "שיר השירים", א', 2), המשכה ב"דודי לי בין שדי ילין" (שם, פסוק 13) וב"הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה." (שם, פסוק 4) ושיאה ב"על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי […] ולא ארפנו עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי." (שם, ג', 4-1)  וכבר עמדנו במקום אחר על מהלכי התפקוד ואי-התפקוד המיני של הזכר ב"שיר השירים".[1]

 

ניתן להודות על האמת: אהבה צרופה, אהבה שאינה מצומצמת לאקט מיני ולהשבעת תשוקה, מתקיימת בתנ"ך אך ורק בסיפור יעקב ורחל ובסיפור דוד ויהונתן. הנה כי כן, מעקב אחר תולדות אהבתם של יעקב ורחל מלמד כי יעקב המשיך לשמור על מעמדה הנבחר של רחל בקרב נשותיו: בפגישתו עם עשו, הוא ימקם תחילה את השפחות, לאחר מכן את לאה ורק לבסוף את רחל: היררכיה של כבוד. ואפילו מות רחל בדרך אפרתה קשור בהולדת בן הזקונים ליעקב, הלא הוא בנימין. שאחריו, כלומר – אחרי מות אשתו האהובה – לא עוד ינסה יעקב להוליד בנים נוספים.

 

אך, צרופה ונעלה אף יותר היא אהבת דוד ויהונתן בן-שאול: "ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד ויאהבו יהונתן כנפשו." ("שמואל א', י"ח, 1) מלכתחילה, מדגיש הכתוב שלא באהבת גוף עסקינן, כי אם באהבה רוחנית טהורה. אך, נודה: האהבה היא בעיקר מצדו של יהונתן, שאהבתו אובססיבית כמעט. האומנם צריכים אנו להמתין עד לפרשנותו ההומו-ארוטית של הצייר, משה גרשוני, על מנת להבין שהגוף שיחק אף הוא תפקיד באהבה זו שבין דוד ויהונתן? שהברית המופלאה בין השניים ("ויכרות יהונתן ודוד ברית באהבתו אותו כנפשו" – י"ח, 3-2) מתגלגלת לאהבה רדופת חרדה מצדו של יהונתן ("ויוסף יהונתן להשביע את דוד באהבתו אותו כי אהבת נפשו אהֵבו." (כ', 17) ומעט קודם לכן: "ויהונתן בן שאול חפץ בדוד מאד." (י"ט, 1) כן, אהבתו של יהונתן לדוד מהולה בתשוקתו אליו. מה לא יעשה למען לעזור ולהציל את אהובו, הנרדף על ידי אביו, שאול (וברור, שאהבת הנער לחברו גוברת על אהבת הבן לאביו). בחלומו, יהונתן אף רואה את דוד כמלך ישראל ואילו הוא עצמו בתפקיד המשנה למלך (כ"ג, 17). אלא, שהפלשתים הורגים את כל בני שאול בהר הגלבוע. וכשדוד מקונן את קינתו הידועה ואומר – "נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים" – הוא מעמיד את יחסיו עם מיכל ואביגייל, נשותיו, מול האהבה הנעלה יותר, הגם שאנו מציינים לעצמנו: "אהבתך לי", רוצה לומר – אהבת יהונתן לדוד, היא המופלאה, ולא בהכרח אהבת דוד ליהונתן.   

 

האהבה, אני מבקש לומר, היא עניין מורכב וקשה, ורק בנדיר מזכה אותנו התנ"ך באהבה צרופה, אידיאלית והדדית.

 

אני חוזר אל אדם וחווה, הזיווג הראשון. נסו לדמיין את השניים בגן-עדן: הוא והיא לבדם בחלד. שום אדם נוסף לאמוד מולו או מולה רגש, תחושה, התנהגות. אדם וחווה ו… חיות. עדיין לא קולל אדם לעמל מפרך וחווה ללידה בצער. רוצה לומר, טרם הופרד הזכר העובד בחוץ מהנקבה המגדלת ילדיה בבית. ובמילים אחרות: שניהם עובדים בגן. לא ידוע על שיחה שמנהלים השניים, למעט הצעת פרי העץ. גם לא ידוע על מחווה הדדית כלשהי של רוך או נועם (שהרי, הצעת הפרי לא הייתה בבחינת "כיבוד" או התחלקות במזון). השניים פשוט הווים זה במחיצת זו, ולעתים – מקיימים יחסי מין. כחיות. האם רשאים אנו לדבר על אהבה בתנאים של היעדר חברה אנושית נוספת? האם אהבה אינה (ולו בחלקה) רגש חברתי נלמד, שמעבר ליצר המולד של ההגנה והבעלות על שאריך? האם תינוק, למשל, "אוהב" את אימו, או שמא רק תלוי בה כליל לצרכיו? האם קיימת "אהבה" בין חיות, גם בין אלו המקיימות זוגיות מונוגמית נמשכת? כלום זוגיותם של זאבים, דרבנים, עיטים לבנים וכו' – ראויה לתואר "אהבה", שמעבר לפונקציונאליות ההישרדותית של הזדווגות, דאגה למזון וטיפוח מאורה או קן?

 

אכן, אני נוטה לראות באדם וחווה של גן-עדן סוג של חיות נוספות בעולם החי. אני נכון להניח, שהולדת קין, הבל ושת עוררה בהורים סוג של אהבה לצאצאיהם (או, שמא הייתה זו רק דאגה לנולדים, כאותה דאגה של כלבה לגוריה?). אני אף מסוגל להניח, שמות הבן השני וגירושו של הבן הראשון פיתחו באדם וחווה סוג של קרבה, שאולי אף הולידה אהבה. אך, אפשר להניח גם את ההפך הגמור. התנ"ך קימץ מאד בתיאור אופי הקשר בין אדם וחווה. אלא, שבהכירי את האחריות הלשונית התנ"כית, אני נוטה לראות בהיעדר מושג האהבה בהקשר לאותה זוגיות בראשיתית – מסר התובע מאיתנו תשומת לב. והמסר הוא, שאהבה היא רגש חברתי נרכש, המעדן ומעשיר את היצר החייתי של דאגה לשארך ו/או של קשר גופני עמו/עמה. התנ"ך אומר לנו: המתינו, המתינו עם מושג האהבה עד שתתפתח חברה אנושית, עד שיתרחשו אסונות (עד שיכיר האדם את המוות והאובדן), עד שיתרחבו משפחות לקהילות מורכבות יותר (כמו עיר, למשל). רק אז יבוא תור האהבה. ואולי, אם להדגיש את שנרמז, לא תיכון אהבה בטרם תיכון תודעת האובדן.  

 

 

 

ח.  אהבה באזהרה

 

מונח האהבה שכיח בתנ"ך, ולא אחת, הוא מתייחס לאהבת אב דווקא: אהבת יעקב ליוסף, אהבת יעקב לבנימין, אהבת אברהם ליצחק, אהבת יצחק לעשו. אנו שמים לב: אהבת אב (ולא אם) לבנו (ולא לבתו), ולאו דווקא אהבת בן לאביו. כי בנים מצווים בתנ"ך לכבד את הוריהם, לשמוע לתורתם, אך לאו דווקא לאהוב. רק לגבי האב השמימי נתבעים הבנים: "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך." ("דברים", ו, 5)

 

איזו מין אהבה נתבעים בני ישראל לאהוב את אביהם שבשמים? והאומנם, אהבה היא זו?

 

על פרדוקס האהבה כתביעה, כציווי, עמדנו במקום אחר.[2] עתה אנו מבקשים להבין את פשר התביעה הזו. ובכן, ספר "דברים" הוא המקור הראשון לציווי האהבה לאלוהים. לבד מהפסוק הנ"ל, אנו קוראים בפרק מאוחר יותר: "ואהבת את ה' אלוהיך ושמרת משמרתו וחוקותיו ומשפטיו ומצוותיו כל הימים." (י"א, 1) הרי לנו משוואת האהבה לאלוהים כציווי: אהבה = שמירת החוקות, המשפטים והמצוות. במילים אחרות: אהבה = ציות, הכנעה. האמת היא שכבר בפסוק הראשון המצוטט לעיל, המשך ישיר לציווי האהבה עמד בסימן "הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך…", דהיינו – שורה ארוכה של חוקים ומצוות. כי התנ"ך שומר לכל אורך ספריו ופרקיו על הנוסחה הבלתי אפשרית של אהבה=ציות. בפרק י"ג של ספר "דברים" אף מחמירה הנוסחה: "…הישכם אוהבים את ה' אלוהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם. אחרי ה' תלכו ואותו תירָאו ואת מצוותיו תשמרו ובקולו תשמעו ואותו תעבודו ובו תדבקון." (פסוקים 5-4) אכן, עתה כבר הוטענה חובת הציות ביראה, כלומר בסוג של פחד.

 

ציווי האהבה המוזרה הזו (שלא לומר, היפוכה הגמור של אהבה) לאלוהים מובא בתנ"ך כציווי אינסטרומנטאלי, ולא פחות מכן, כאהבה באזהרה. האהבה לאלוהים תזַכה את האוהב בפרס, בה במידה שאי-האהבה תמיט אסון על הלא-אוהב:

"והיה אם שמוע-תשמעו אל מצוותי אשר אנוכי מצווה אתכם היום לאהבה את ה' אלוהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, ונתתי מטר-ארצכם בעתו…" (י"א, 14-13).

ובהמשך:

"כי אם שמור תשמרון את כל המצווה הזאת אשר אנוכי מצווה אתכם לעשותה לאהבה את ה' אלוהיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו, והוריש ה' את כל הגויים האלה מלפניכם…" (פסוקים 23-22).

 

אלוהים אינו חדל (מפי משה, דוברו) להבטיח "בונוסים" לאוהביו. אם יאהבוהו, הם יזכו בערים נוספות בארץ המובטחת (י"ט, 9), הם יזכו בפריון (ל', 17), הם יזכו באריכות ימים (ל' 20), הם אף יזכו בעצם החיים! (ל', 6). כמעט אהבה בסחיטה. הזוהי אהבה?

 

כצפוי, יהושע, עבד משה וממשיכו, חוזר על המשוואה המדוברת ("יהושע", כ"ב, 5), כולל הסנקציות החמורות כלפי הלא-אוהבים (כ"ג, 11 ואילך). מכאן והלאה, התנ"ך כמעט שאינו נדרש עוד לציווי ו/או למשוואה, למעט פעם אחת בה נאמר על שלמה: "ויאהב שלמה את ה' ללכת בחוקות דוד אביו (האם חוקות האב, במקרה זה, זהים לחוקות האל? לא בטוח/ג.ע) ורק בבמות הוא מזַבח ומקטיר." ("מלכים א'", ג', 3) התנסחות כפולה, שכמובן, מטילה צל תנ"כי על טוהר אהבתו של שלמה לאלוהים.

 

ואז "תהילים". למרבה ההפתעה, מסתבר, שגם ספר תהילות הקב"ה אינו אלא אשרור לאותה נוסחה בלתי מתקבלת על הדעת. פסוק כמו "ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך" ("תהילים", כ"ו, 8), שעשוי היה לבטא אהבה צרופה של מאמין לאלוהיו, נתמך משני צדדיו בהצדקות ה"אהבה" במונחי ציות, מחד גיסא, ואינסטרומנטאליות, מאידך גיסא:

א.     "ארחץ בניקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה'." (פסוק 6)

ב.     "אל תאסוף עם חטאים נפשי ועם אנשי דמים חיי." (פסוק 9)

 

ה"אוהב", אנו רואים, מוכיח את "אהבתו" בניקיון כפיו, ובה בעת, מבקש להשלים את ה"עסקה": חסות אלוהית מגוננת בתמורה לציות. ומה מוכיח זאת יותר מאשר הפסוק הנוסף בהמשך ספר "תהילים":

"אהבו את ה' כל חסידיו, אמונים נוצר ה' ומשלם על יתר עושה גאווה." (ל"א, 24)

 

העיקרון הזה של העיסקה ההדדית זוכה לאינספור אישורים לאורך התנ"ך. ואכן, מעקב אחר מונחי ה"אהבה" למיניהם מצד אלוהים לבני עמו ישוב ויוכיח זאת ללא יוצא מן הכלל, ונסתפק בדוגמא ראשונה ודוגמא אחרונה מהתנ"ך:

א.     "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה […] ושמר ה' אלוהיך לך את הברית ואת החסד […] ואהבךָ וברכךָ והרבךָ…" ("דברים", ז', 13-12)

ב.     "…באהבת אלוהיך את ישראל להעמידו לעולם…" ("דברי הימים ב', ט', 8)

 

אכזבתנו ממושג זה של אהבת האל (הדו-כיוונית) כ- deal מתעצמת בהשוואתו למושג "אהבת אלוהים השכלית" של שפינוזה. ניסוח תמציתי של מושג זה הובא בשעתו על ידי שמואל הוגו ברגמן בספרו הבהיר והמדויק, "תולדות הפילוסופיה החדשה":

 

"את המושג של אהבת אלוהים שכלית הכרנו כבר בתחילת ספרנו, בפרק שהוקדש ליהודה אברברנאל: […] האוהב הראשון הוא אלוהים, אך גם האלוהים הוא האהוב של האהבה הזאת. האהבה הראשונה היא אפוא אהבת אלוהים את עצמו. אין באלוהים הבדל בין האוהב לאהוב. וכשם שבתוך אלוהים המשכיל, הדבר המושכל והאקט של ההשכלה אחד הם […] כך גם האוהב והאהוב והאהבה אחד הם. יהודה אברבנאל קרא לאהבה זו 'אהבת אלוהים 'שכלית', ושפינוזה קיבל כנראה את המושג וגם את המונח ממנו. החידוש הגדול אצל שפינוזה הוא בזה, שהוא קשר את אהבת אלוהים השכלית בסוג השלישי של ההכרה, 'ההכרה ההסתכלותית'. בחלק החמישי של ספרו, משפט לב, הוא אומר: 'מתוך ההכרה של הסוג השלישי נובעת בהכרח אהבת אלוהים 'שכלית'. שהרי מתוך סוג הכרה זה נובעת אהבה לאלוהים, באשר אנו מכירים שהוא נצחי; וזו היא שאני מכנה: אהבת אלוהים  שכלית'. ובמשפט לו: 'אהבת אלוהים השכלית של הנפש היא אהבתו של אלוהים עצמו שבה אוהב אלוהים את עצמו' […] ומכאן מסיק שפינוזה את המסקנה: 'באשר אלוהים אוהב את עצמו, הוא אוהב את בני האדם. ומעתה, אהבתו של אלוהים לבני אדם ואהבתה השכלית של הנפש דבר אחד הוא'."[3]  

 

האהבה שבה מדובר בעיון הפילוסופי היא אפוא אהבה רוחנית טהורה ואימננטית: רוחניותו האינסופית של אלוהים ותבוניותו הטוטאלית, שהואצלה לרוח האנושית, היא המחייבת את האחדות הדו-כיוונית עם הרוחני-תבוני האנושי (וזאת בהנחה שהנפש התמסרה למהלך הרוחני ההסתכלותי). אין מדובר בשום ציות לחוק ובשום התניה, אזהרות ובונוסים. מדובר באהבה לשמה. ובמונחיו האפלטוניים של יהודה אברבנאל ב"שיחות על האהבה" (1535):

"הואיל והשכל האלוהי הוא משכן היופי העליון והשלם, הנפש, שאינה אלא זוהר הנאצל ממנו, מתאהבת באותו יופי שכלי עליון, שהוא מקורה הנעלה,…"[4]

 

ומטעמים פמיניסטיים בלבד השמטנו את סוף המשפט: "כאהבת האישה הבלתי-שלימה לגבר המשלים אותה...".

 

 

 

 


[1] גדעון עפרת, "שיר השירים של האין-אונות", "כבתוך שלו", ידיעות אחרונות, 2006, עמ' 224-220.

[2] שם, עמ' 148-140.

[3] שמואל הוגו ברגמן, "תולדות הפילוסופיה החדשה", מוסד ביאליק, ירושלים, 1970, עמ' 295-294.

[4] יהודה אברבנאל, "שיחות על האהבה", תדרוכם: מנחם דורמן, מוסד ביאליק, ירושלים, 1983, עמ' 332.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: